במשך שנים הדחיקה רבקה גושן לבית לנדאו את עברה. כשהייתה אך בת חמש פרצה המלחמה, והיא עוד זוכרת את הוויכוח הסוער בין הוריה אי-אז, בסתיו 1939, האם לעזוב או להישאר. "זה הזיכרון הראשון שלי כילדה מהמלחמה", היא מספרת. "אמרו לנו שהגרמנים קרובים לעיר. גרנו אז בעיירה בדרום מערב פולין, ולבסוף הוריי החליטו לעבור לוורשה מתוך אופטימיות אידיוטית שהגרמנים לא יגיעו לשם.
"אם יש משהו שלמדתי מכל זה, הרי הוא שאני בחיים לא אהיה פליטה. לעולם לא אעזוב את ביתי בשביל לברוח. אני זוכרת שבמלחמת המפרץ אנשים החליטו לעזוב את ירושלים, אבל אני נשבעתי שלא אזוז ממנה לטוב ולרע".
ביום הבריחה זוכרת רבקה אלפים עם מזוודות וחבילות על הגב, סוסים ועגלות והליכה בכביש בין שדות. "היה חום אימים, למרות שכבר היה תחילת ספטמבר", היא אומרת. "היה יום יפה, ופתאום הגיעו מטוסים גרמנים וירו על הקהל הגדול. אני לא יודעת כמה אנשים נפגעו, אבל למזלי לא נפגעתי מהיריות".
"החיים מאקציה לאקציה"
כשהגרמנים השתלטו על וורשה החל הפינוי: "פינו אותנו לאזור צפוף. זה לא היה גטו אבל היה ממש דחוק שם. לפני הגטו גרנו עם סבתי, אמה של אמי, שהייתה לה דירה גדולה ומרווחת. החיים התנהלו פחות או יותר בסדר, אבל לאט-לאט ראינו שזה משתנה. לבסוף העבירו גם אותנו לגטו שרודולה, ושם ריכזו עוד יהודים מכל העיירות שסביב".
4 צפייה בגלריה
" לצערי, לא הספקתי להיפרד מהם. לצערי, כשברחתי מהגטו לא ידעתי שזו לי הפעם האחרונה שאני רואה אותם". רבקה גושן
רבקה זוכרת את זוועת הצפיפות והדוחק של המשפחות בגטו. "צפיפות איומה", כדבריה. "היינו בבית חד-קומתי שגרו בו כ-3-2 משפחות. ועדיין איכשהו החיים המשיכו להתנהל כבשגרה. הייתה לי חברה שהייתה באה אליי לשחק, והיינו משחקות יחד בגינה. פעם אחת נפלתי, שברתי את השוק ברגל ושמו לי גבס. לאחר מכן הייתה אקציה".
הפציעה העמידה את רבקה הקטנה בסכנת גירוש. הגרמנים, היא זוכרת, הגיעו באמצע הלילה: "אורות גדולים, פרוז'קטורים נדלקו עלינו. דוד שלי ראה אותי עם הגבס, והצליח להעביר אותי לצד של האנשים שיישארו בגטו ולא יגורשו. כך, בזכותו, ניצלתי והצלחתי לעבור את האקציה הזו מבלי להישלח".
"היה חום אימים, למרות שכבר היה תחילת ספטמבר. היה יום יפה, ופתאום הגיעו מטוסים גרמנים וירו על הקהל הגדול. אני לא יודעת כמה אנשים נפגעו, אבל למזלי לא נפגעתי מהיריות"
החיים בגטו המשיכו מאקציה לאקציה, תוך ניסיון לשרוד שוב ושוב את אימת הקצינים הנאצים. אך בקיץ 1943 היה זה סופו של הגטו, והגרמנים החלו בחיסולו. "להוריי היו קשרים עם פולנים בחוץ, והם החליטו שחייבים להוציא אותי לפני הפינוי", גושן מספרת. "הם שיחדו זקיפים גרמנים בשביל שאלה יעלימו עין. אני זוכרת שהיה כביש שהוביל ליציאה מהגטו, והוריי ביקשו ממני ללכת בשביל ולצאת החוצה. הייתי אז רק בת 9 - ולא היה בי פחד.
"התקרבתי לזקיף, פתאום הוא כיוון אליי נשק והתחלתי לרוץ לאחד הבתים והתחבאתי. חיכיתי לירי, ואז אני שומעת מישהו שצועק עליו 'תעזוב אותה, היא ילדה משוגעת שעזבה את בית החולים'. כך ניצלתי, כי זה קרה שניות לפני שהוא עמד לירות. לבסוף לא הצלחתי לצאת החוצה, וחזרתי להורים. הם רצו שאברח שוב, ולא רציתי לעשות זאת פעם נוספת, מחשש שיירו בי".
לחיות ליד קצין אס-אס
בעקבות כישלון התוכנית, חשבו הוריה של רבקה על דרך מקורית במיוחד ליציאה. "התחיל פינוי מוצרי המזון מהגטו, והיו אנשים שזה היה תפקידם. הם אלה שעזרו לי לברוח, לאחר שסידרו לי מקום לשכב בו בעגלה בצורת טרפז". בעגלה, פינו מקום לרבקה, ומעליה סידרו את שקי האוכל. "לא יכלו לראות אותי, זו הייתה הרגשה של הרפתקאה".
כשיצאה מהגטו החלה המציאות החדשה - החיים תחת מסתור בביתה של אישה פולנייה קתולית בשם ברוניה. "היא דאגה לי למשך תקופה. בעלה היה כורה פחם. בכל פעם שמישהו זר היה דופק בדלת ביתם, הייתי מזנקת כמו כלב מאולף להתחבא בארון שלהם".
"אורות גדולים, פרוז'קטורים נדלקו עלינו. דוד שלי ראה אותי עם הגבס, והצליח להעביר אותי לצד של האנשים שיישארו בגטו ולא יגורשו. כך, בזכותו, ניצלתי מהאקציה"
המסתור לא צלח למשך זמן רב. לדבריה, תוך מספר חודשים חשד אחד השכנים כי ברוניה ומשפחתה מסתירים ילדה יהודייה. "בעקבות זאת הוחלט לצבוע את שיערי לבלונדיני, כי היה לי שיער שחור", היא אומרת. "אני זוכרת שממש שרפו לי את השיער בשביל שיהיו לי גוונים בהירים. לאחר מכן העבירו אותי לעיר חדשה במערב פולין, למסתור זמני".
"העבירו אותי לבית של אישה שהסתירה 13 יהודים בביתה", אבל לצידם - גם קצין אס-אס. "הוא לא ידע כלום. היו לה הרבה חדרים בבית, והוא עבד באחד מהם".
רבקה סיפרה שהיהודים הצליחו למצוא פתרון לפחד המתמיד מפני כניסתו של הקצין לאחד החדרים הפנימיים שבהם שוכנו. "היה יהודי שהיה חשמלאי. הוא סידר שאם מישהו פותח את הדלת החיצונית לבית, היה נדלק אצלנו אור, ואז ידענו להיות בשקט. בדרך הזו יכולנו לנחש אם הקצין נכנס". וכך חיו היהודים במסתור לצידו של קצין נאצי, ללא ידיעתו.
מחבוא ביער עם "דודה ז'ניה"
אך השקט המדומה לא נמשך זמן רב, ורבקה נאלצה לעזוב גם את הבית הזה. "העבירו אותי פעם נוספת ואחרונה לאחותה של אותה אישה קתולית, שגרה בכפר בויטון, בפאתי יער. היא הייתה אלמנה והיה לה בן. הם התחילו לבנות שם בית שעדיין לא היה מוכן למגורים, אבל האורווה והרפת היו מוכנים". רבקה התגוררה ברפת עד לסוף המלחמה.
4 צפייה בגלריה
"לא אמרתי לה תודה על מה שהיא הקריבה בשבילי". גושן עם המשפחה שהקימה בזכות האישה שהצילה את חייה
"להוריי היו קשרים טובים עם הפולנים, ומצאתי את עצמי במסתור יחד עם בני דודיי, מרילה ודוב. האישה ובנה עבדו במשך היום, ורוב הזמן היינו לבד. ישנו שלושתנו באותה המיטה, והאישה הפולנייה, ז'ניה, דאגה לנו והאכילה אותנו במה שיכלה".
כאשר היה חשש שזר יפתיע את היהודים במסתור, הסתתרה המשפחה מאחורי שולחן גדול. "היינו מזנקים אליו ונשארים מתחתיו, עד שהיינו שומעים שעזבו את המקום". רבקה הצעירה העבירה את זמנה בקריאת ספרים, כך עד שהגיעו הרוסים.
"לא הספקתי להיפרד מההורים"
בינואר 1945 נכנסו הרוסים לפולין, ועם השחרור מאימת הנאצים ניסתה רבקה לברר מה עלה בגורל הוריה, שהגעגוע אליהם צרב בנשמתה במשך שנות הפרידה. "אחרי המלחמה התאחדו חלק מבני משפחתי שניצלו או שברחו בזמן, ולילה אחד שמעתי את המבוגרים מדברים בקול.
"במקרה הייתי ערה, ודרך הדלת שמעתי שדיברו על ההורים שלי. כך גיליתי שאמי סלה ואבי הילרה נשלחו לאושוויץ. את אמא שלחו ישר למשרפות, ואבא מת במחנה ממחלת הטיפוס. זה הכה בי. לא דיברתי על זה עם אף אחד. הייתי אז רק בת 11, ושמרתי את זה לעצמי. יום למחרת כבר הדחקתי והחזקתי הכול בבטן. כנראה שבלילה בכיתי. זה היה השוק הראשון שקיבלתי. לצערי, לא הספקתי להיפרד מהם. לצערי, כשברחתי מהגטו לא ידעתי שזו לי הפעם האחרונה שאני רואה אותם".
בין הניצולים היה גם דודה, אחי-אמה, שגם לו קראו הילרה, כשם אביה. "אח של אמא הבטיח לה שאם הם לא ישרדו, הוא ידאג לי. והוא באמת דאג לי כל החיים, עד שהתחתנתי".
סגירת מעגל
רבקה עלתה לישראל במסגרת עליית הנוער. "הגענו לקיבוץ, שם למדנו ועבדנו. למדתי בבית הספר הדתי לבנות, צייטלין, והייתי חניכה בבני עקיבא. אמנם לא הייתי דתייה בהגדרה, אך תמיד הייתי אדם מאמין. התשוקה הכי גדולה שלי הייתה להתערות בארץ, אבל לא הצלחתי לדבר כמו צברית אמיתית, בלי מבטא. עצם זה שהגעתי לישראל, היה התגשמות של חלום".
"את אמא שלחו ישר למשרפות, ואבא מת במחנה ממחלת הטיפוס. זה הכה בי. לא דיברתי על זה עם אף אחד. הייתי אז רק בת 11 ושמרתי את זה לעצמי. יום למחרת כבר הדחקתי. כנראה שבלילה בכיתי"
בשל כשרונה ללימוד שפות גוייסה רבקה ליחידת מודיעין. אחרי השרות הצבאי למדה מדעי המדינה באוניברסיטת תל אביב, שם הכירה את בעלה, טוביה גושן, אף הוא יליד פולין שחלק מבני משפחתו נספו בשואה.
היא עבדה במשרד הביטחון והוא בתעשייה האווירית, ולזוג נולדו שתי בנות. כיום הם סבא וסבתא לארבע נכדות. "אנחנו עדיין מחזיקים מעמד", אומרת גושן בת ה-86 בהומור.
אבל בשנה האחרונה קיננה בה תחושת דחיפות להנציח את האישה שבזכותה שרדה עד לתום המלחמה. "דודה ז'ניה, כך קראנו לה, שמרה עליי ועל בת דודתי מרילה ובן דודי דוב באורווה וברפת. כל הזמן רציתי לשכוח את מה שהיה, עד שכאשר התבגרתי הבנתי שלא עשיתי מספיק בשבילה. לא אמרתי לה תודה על מה שהיא הקריבה בשבילי". בעקבות כך החליטו רבקה ובת דודתה לתרום מספר עצים לזכרה של ז'ניה ביער בן שמן, "בשביל לסגור את המעגל לזכרה".
