מעבר להרי החושך של איראן האסלאמיסטית חיים כ-25 אלף יהודים, כך על פי הערכות, המרוכזים בכמה קהילות. פעם, לפני משמרות המהפכה, הייתה איראן אימפריה יהודית של ממש ששורשיה בהגליית עשרת השבטים, במאה השמינית לפני הספירה. בשנת 1979 השתנו פני הדברים – ועבור יהודי איראן, באופן מיוחד.
"לאט-לאט הקהילה פה נעלמת", מספר נתנאל (46), מכונאי במקצועו. הוא מתגורר עם אשתו וחמשת ילדיהם באחת השכונות היהודיות שבמרכז אספהאן, "קרוב לבית הכנסת". במאה ה-16 הייתה זו הבירה הפרסית, ועד 1979 מנתה הקהילה המפוארת כ-40 אלף יהודים שעסקו ברובם בעסקי בדים. בהמשך הם המירו את פרנסתם לענף הביגוד, היודאיקה ועבודות היד – כך עד לשנת 1979. היום נותרו בה בקושי אלף מהם, שעוסקים ברובם בענף האופנה – וחולמים לעזוב את המדינה, גם אם לא יודו בכך בפה מלא, בוודאי לא בריאיון לכלי תקשורת ישראלי.
"הקהילה פה נעלמת לאט-לאט"
בריאיון מיוחד ל-ynet, בזהירות רבה, מספק נתנאל הצצה נדירה לקהילה המצומצמת שנותרה בעיר השלישית בגודלה באיראן. בפסח מתאספת המשפחה המורחבת בבית ההורים שכבר חצו את גיל 80, כדי לחגוג יחד. הם אומרים את המשפט "לשנה הבאה בירושלים הבנויה" – "למרות שאנחנו לא מתכוונים לעלות לישראל. לא עכשיו, בכל אופן", נתנאל מדגיש.
5 צפייה בגלריה
"אפילו בפייסבוק יש לנו קבוצה של הקהילה באספהאן, שמצליחה להיכנס דרך המסננים". נתנאל ומשפחתו, ערב המימונה
"כן, אנחנו מדברים על זה הרבה במשפחה, ומתעניינים בכל מה שקורה אצלכם – בפוליטיקה ובמצב הביטחוני, אבל למכור את כל מה שיש לנו פה ולעזוב חיים שלמים, בשביל סל קליטה שלא מספיק לכלום? אין סיכוי. אם הקליטה הייתה טובה יותר, אף יהודי לא היה נשאר באיראן".
נתנאל מתאר קהילה אורתודוכסית, "פחות או יותר", ומספר כי הוא ובני משפחתו "פחות חוגגים עם הקהילה, החגים הם יותר משפחתיים מורחבים. מאז הקורונה גם זה הצטמצם למשפחה הגרעינית, שגם כך גדולה".
קהילת אספהאן: נוסדה לפני כ-2,500 שנה, יש הטוענים שהיא שייסדה את העיר | מנתה כ-40 אלף יהודים ערב המהפכה האיראנית | היום נותרו בה כאלף יהודים בלבד | במקום פועלת תנועת צעירים למניעת התבוללות | בעיר ארבעה בתי כנסת פעילים
לדבריו, "אחרי המהפכה הרבה יהודים, מבוגרים בעיקר, נמלטו מאיראן. חלקם עלו לישראל, חלקם היגרו לארצות הברית. המבוגרים מאוד שנותרו מאחור, כבר נפטרו". בין הסיבות להצטמצמות הקהילה, מצביע נתנאל על אנטישמיות וכלכלה מעורערת – אם כי הוא מנסה להנמיך את הלהבות: "פעם היו שכונות יהודיות מגודרות באספהאן וגם בטהרן, גטאות שקראו להם מהלה, וספגו גילויי אנטישמיות רבים. דווקא בשנים האחרונות ההגירה היא על רקע המצב הכלכלי. רבים שנותרו מאחור הזדקנו ונפטרו.
"הקהילה פה נעלמת לאט-לאט. היא כבר לא כמו בשנותיה המפוארות. גם המוסלמים עצמם מעדיפים לצאת מאיראן ולברוח. אף הורה כבר לא רואה את עתיד ילדיו באיראן. היהודים כמו המוסלמים שותפים לתחושה הזו".
"גם המוסלמים לא רוצים לחיות באיראן"
רני עמרני, די.ג'יי (40), נחשב למומחה לענייני הקהילה היהודית ואיראן בכלל. הוא עלה מטהרן בגיל 15, דרך הסוכנות היהודית, והוא המתורגמן שלנו במהלך הריאיון. כיום הוא מתגורר בירושלים, אב לשלושה – ומנהל את "רדיו רן" בפרסית. "ברור שכל יהודי באיראן היה רוצה לעלות לישראל", הוא קובע. "יש אנטישמיות באיראן. גם המוסלמים האיראנים לא רוצים לחיות שם, עם כל המצב הכלכלי, הכפייה הדתית והיעדר החופש האישי, אז קל וחומר היהודים".
5 צפייה בגלריה
"בית הכנסת היה המוקד לאירועים בקהילה. כיום זה כבר פחות המצב". נתנאל ומשפחתו חוגגים סוכות באספהאן
הוא יודע לספר על פליטים איראנים שאינם יהודים, המצלצלים אליו לרדיו, "מטורקיה בעיקר, ומתחננים שאסייע להם להיכנס לישראל". "נתנאל", הוא מסביר, "לא יודה בריש גלי שיש אנטישמיות באיראן. הסיבה להתמעטות האנטישמיות באיראן בשנים האחרונות, היא בגלל ההתנגדות של האיראנים למשטר שמפיץ הרבה שנאה ליהודים. בתגובת נגד, הם מגלים כלפיהם סימפטיה. אני יודע שזה נשמע אולי מוזר, אבל זו עובדה".
עמרני מתאר אווירה מהפכנית באספהאן, המגובה בהפגנות ובמחאות. "האספהאנים הם אנשים אמיצים שהמשטר ניסה לדכא הרבה פעמים", הוא מספר. "רק לפני חודשיים-שלושה יצאו לרחובות הרבה מתנגדים מוסלמים שנמאס להם מהדיכוי ומהמשטר הכופה עליהם מדינה אסלאמיסטית דתית. חלקם נהרגו. הם אחרי ההתפכחות הגדולה, ומבינים שחומייני לא נתן להם את המדינה שעליה חלמו – עם כל ההבטחות שלו לגז ונפט ומים ואפילו תחבורה ציבורית בחינם, והאכזבה הזאת מוציאה את כולם לרחובות. הם עסוקים בסילוק המשטר – ופחות ביהודים".
הכירו את "בית לצעירים"
בצל המחאות הללו ממשיכה הקהילה הקטנה באספהאן להתקיים ולשמור על צביונה היהודי. "את חיי הקהילה הקטנה שלנו אנחנו מנהלים בחסות הקידמה, בקבוצות ייעודיות בטלגרם וגם בוואטסאפ", מספר נתנאל. "אפילו בפייסבוק יש לנו קבוצה שמצליחה להיכנס דרך המסננים, למרות שאיראן חסומה בפייסבוק", הוא מחייך – ומוסיף מיד שבגלל הקורונה, הקשר של חברי הקהילה הוא בעיקר דרך הרשתות החברתיות.
5 צפייה בגלריה
עמרני קורא בתורה בחגיגות בר המצווה שלו
(צילום: באדיבות די-ג'יי רני עמרני, מנהל רדיו רן בפרסית)
הקורונה לא פסחה אף על חג הפסח. "גם בעבר לא היינו עושים ליל סדר קהילתי גדול, זה תמיד נערך בבתים, כמו בישראל", נתנאל מספר. "הקורונה הביאה לצמצום גם פה. לא לקחנו סיכון, במיוחד לא במדינה כמו איראן שבה נפגעי הקורונה הם מהגבוהים. גם האירועים בקהילה התמעטו. הכול הפך למצומצם. בית הכנסת היה המוקד לאירועים בקהילה. כיום זה כבר פחות המצב".
נתנאל מונה ארבעה בתי כנסת ספרדיים, עם מניינים קבועים, הפועלים באספהאן – "מולא ניסן" (חכם ניסן) ו"מולא יעקב" בשכונה היהודית הישנה; בית הכנסת שממוקם בבית הספר אתהאד (איחוד, בעברית. חלק מרשת בתי ספר יהודיים ברחבי איראן) – ו"כתר דויד". "מולא יעקב", אגב, פעיל שלוש פעמים בשבוע – ונבנה לפני למעלה מ-400 שנה, בזמן השאה עבאס. "בעבר היו הרבה יותר בתי כנסת", הוא מציין, "אבל רבים מהם התפוררו והפכו להיות מבנים היסטוריים שאסורים לשימוש".
"מולא ניסן" (חכם ניסן) ו"מולא יעקב" (בן 400 שנה) בשכונה היהודית הישנה; בית הכנסת שממוקם בבית הספר אתהאד (איחוד, בעברית. חלק מרשת בתי ספר יהודיים ברחבי איראן) – ו"כתר דויד"
הארגון הבולט והדומיננטי בקהילה הוא "בית לצעירים", ופעילותו מתרכזת בעיקר בערים כמו אספהאן וטהרן. "זה המקום היחיד כיום שמקשר בין כל הצעירים יחד", מספר עמרני. "הוא הוקם במטרה למנוע התבוללות, כך שהצעירים יוכלו לקיים קשרים שבעתיד יובילו לנישואים בתוך הקהילה. לארגון יש מחלקה לנוער וגם מחלקה לסטודנטים. הם מטיילים יחד ומבלים יחד. גם אני הייתי בארגון הזה, בטהרן".
בראשית הייתה אספהאן – יהודייה
2,500 שנים קיימת אספהאן, והיהודים כחלק ממנה. עמרני מספר כי אחרי שהממלכה הפרסית של המלך כורש שחררה את היהודים משבי הבבלים, חזרו חלקם לישראל כדי לבנות את בית המקדש השני, ואחרים ביקשו לגור בתוך הממלכה הפרסית, בשל היחס הטוב שזכו לו.
5 צפייה בגלריה
עמרני בחג הנורוז, ליד שולחן החג
(צילום: באדיבות די-ג'יי רני עמרני, מנהל רדיו רן בפרסית)
היהודים, ששירתו במשמרות המלך, חיפשו מקום עם מזג אוויר נוח כמו ירושלים, ומצאו את אספהאן. בתחילה הם קראו למקום יהודייה (ג'דוהייה, בפי המקומיים הלא-יהודים). בהמשך, מאחר שהיו אנשי צבא, הם החליפו את יהודייה בשם ספהאן – ובתרגום מפרסית, אנשי צבא.
כאשר כבשו הערבים את איראן, הם התקשו להגות את האות פ' ואת העיצור שבראש המילה, ולכן קראו למקום אספהאן. "היהודים הם אלה שיצרו ובנו את העיר", אומר עמרני. "זו הסיבה שהעיר הזו משכה אליה הכי הרבה יהודים. אספהאן הייתה בירה של חמישה מלכים איראנים שמלכו בפרס, כאשר המלך עבאס היה המפורסם שבהם, וזה עוד הרבה לפני שטהרן נהפכה לעיר הבירה".
"אנחנו כמו עץ שתקענו שורשים"
לשיאה הגיעה האנטישמיות בתקופת השושלת הקאג'ארית (שושלת ממוצא טורקמני ששלטה באיראן בשנים 1925-1794), והיהודים נאלצו לשנות את שמותיהם לשמות ערביים מוסלמיים – או לחלופין להוסיף סיומת שתטשטש את זהותם היהודית. עם חדירת המודרניזציה, ובשל המצב הפוליטי, כאמור, פחתו הדעות הקדומות והאנטישמיות.
5 צפייה בגלריה
חגיגת בר המצווה של רני עמרני, בבית הכנסת אברישמי בטהרן
(צילום: באדיבות די-ג'יי רני עמרני, מנהל רדיו רן בפרסית)
לאורך כל הריאיון יושב אביו של נתנאל לצידו, והוא מספר כי כילד, ספג בנו השפלות, התעמרויות וקריאות גנאי מחבריו לבית הספר רק בשל היותו יהודי. נתנאל מתעקש כי בעבר היו בתי ספר יהודיים רבים, כך שהאנטישמיות פחות הורגשה, אולם אחרי המהפכה נסגרו הרבה מהם, כך שהיהודים נאלצו ללמוד ולחיות במערכות החינוך לצד המוסלמים – ואז הורגשה האנטישמיות היטב-היטב.
"זה בלט לי בעיקר בבית הספר היסודי ובחטיבת הביניים", הוא מודה. "היו מכנים אותנו, 'יהודי מלוכלך' – ומציקים בכיתה ובהפסקות. שואלים למה אנחנו לא מסתלקים מאיראן למדינה של הציונים. גם מורים – אנשי דת בעיקר – היו תופסים אותנו בהפסקות או אחרי הלימודים, ומנסים לשכנע אותנו להמיר את דתנו לאסלאם. לנו היה ברור שאנחנו יהודים. אלה ערכים שהחדירו לנו בבית".
יש סיכוי שבכל זאת, "לשנה הבאה בירושלים הבנויה"?
"אני יהודי שחולם כל הזמן על שנה הבאה בירושלים. אבל אני מחובר למקום, לאספהאן. אנחנו כמו עץ שתקענו שורשים – ולא קל לנו לעזוב, במיוחד בשנים האחרונות, כשנשארו פה מעט מאוד יהודים. אני מרגיש מחויב להישאר, כדי להשאיר את הקהילה חיה. כל עוד אני פה – האור יהיה דולק. אנחנו יהודים גאים, אבל אנחנו גם פרסים הגאים בתרבות שלהם, ובמקום שממנו אנחנו ואבותינו הגענו".
נתנאל: "אני מרגיש מחויב להישאר, כדי להשאיר את הקהילה חיה. כל עוד אני פה – האור יהיה דולק. אנחנו יהודים גאים, אבל אנחנו גם פרסים הגאים בתרבות שלהם"
"בשנה האחרונה", אומר עמרני, "הייתה עלייה של צעירים מאיראן לישראל בגלל המצב הקשה שם, גם בעקבות הקורונה. חלק עלו לבד והותירו משפחות – ואחרים מכרו את כל מה שיש להם ועלו יחד כמשפחה למרכז הקליטה בבאר שבע. זה כבר לא עניין כלכלי או סנטימנטלי, אלא עניין של חיים ומוות. יותר בטוח להיות בישראל".
"הם", הוא אומר על נתנאל ואביו, "מדברים בגאווה איראנית – אבל ברור לכולנו שהיהדות היא מעל הכול ושישראל היא מעל הכול. הם חוששים. לומר 'ישראל' זה מזהה אותם עם ציונות וזה נתפס כבגידה. אחרי המהפכה ניסו היהודים לקדם מדיניות של הפרדה בין ציונות ליהודים, כדי שלא יבצעו בהם פוגרומים. אבל בלב, כל יהודי שמתפלל אומר 'לשנה הבאה בירושלים הבנויה'".
