אף אחד לא שאל אותי. גזרת גורל משפחתית הטילה עליי את המשימה וההשגחה העליונה דאגה שאעמוד בה. ואם נרוץ ישר כמעט 90 שנה קדימה, אז לפני חודשיים וחצי, שעתיים אחרי הדלקת הנרות של ערב שבת, נסעתי ביחד עם אלישבע האהובה שלי לבית החולים שערי צדק ואחרי חמש שעות פגשנו יצור מופלא. מאיה. בלתי נתפס. אני אבא לשישה!
מאיוקה (כמו שיובל אחותה בת השלוש וחצי קוראת לה) הקטנה ממש לא מדמיינת את זה, אבל היא באה לעולם בציווי של סבא וסבתא. היא מחזיקה על הגב הקטן שלה מטען של כמה טונות יהודיות וציוניות, והיא חלק מתסריט שמקפל בתוכו את כל תלאות העם היהודי.
שיהיה ברור, מאיה נמצאת איתנו כאן כי אנחנו מאוד אוהבים אותה ורוצים בה, אבל הנסיבות שגרמו לנו להביא אותה לעולם עוברות דרך סבא־רבא שלה, יצחק דוד, שנשרף באושוויץ, דרך דוד שלה אלחנן שנרצח ברחוב הגיא, דרך סבתא לאה יתומת השואה שלא מפסיקה לחייך, דרך סבא יוסף וסבתא לאה ההורים השכולים, וכמובן דרכי, אבא שלה עמיחי, שמנסה לברוח מהייעוד שהוכתב לי, אבל משהו מלמעלה מחזיר אותי אליו שוב ושוב. בדרך לשם הייתי צריך לחטוף לא מעט כאפות מהיקום, להתחתן, להתגרש ולהתחתן שוב. אבל הנה זה קרה.
נסיבות החיים שלי, שבהן עוד ידובר פה, ואולי זה בכלל המנגנון הנפשי שאיתו נולדתי, הפכו אותי ללא מיינסטרימי בשום צורה שהיא. אלישבע שלי, שהיא פסיכולוגית בנשמה (וגם במקצוע), היא גם הבת של מייקל ודברה, שני פסיכולוגים בעצמם. לא תמיד ברור לי למה ואיך, אבל השלושה האלה קיבלו אותי לחיים שלהם כשאני גרוש ואבא לשלושה קטנטנים ועשו הכל כדי שזה יעבוד.
ב־21 החודשים שחלפו בין הרגע שבו הכרנו לבין היום שבו התחתנו, אלישבע הייתה משתפת את מייקל ודברה ברכבת ההרים שחיינו עליה, כשאני עיתונאי, גר בתל־אביב ומנסה לחיות את החיים, מנסה לבנות קריירה, מנסה לעמוד בתשלומי מזונות, מנסה להיות כמה שיותר מעורב ומשמעותי בחיים של נעם, עומר וכרמל שלי, ועם כל ערמת ההתמודדויות הזאת, אנחנו גם מנסים ביחד לבנות זוגיות.
במהלך כל שיחה כזאת ביניהם, מייקל ודברה האמריקאים, שעד היום לא ממש מדברים עברית, תמיד היו משלבים משפט אחד קבוע: "make it work". את הגישה הזאת הם הציגו כהורים, מול בתם שמשתפת אותם בקשיים הזוגיים שלה, וכנראה כמי שאהבו אותי ורצו שזה יצליח לי עם הבת שלהם. אבל לא היה להם מושג שהם רק עוד חלק קטן באותה תוכנית גדולה שאמורה להתממש בעולם הזה: שלסבא יוסף וסבתא לאה יהיו 36 נכדים.
הכל התחיל באלג'יריה
לגדול בבית שבו גדלתי זה לשמוע שוב ושוב שלעולם הזה יש כמה התחלות. יש כמובן את האדם הראשון שהוא ההתחלה של הכל, אבל יש גם את אברהם אבינו שהוא ההתחלה של האמונה באל אחד, יש את משה רבנו שהוא ההתחלה של התורה, את יהושע בן נון שהוא ההתחלה של ארץ ישראל, ואת שלמה המלך שהוא ההתחלה של בית המקדש. אבל אם רוצים לספר את הסיפור המאוד ספציפי של המשפחה שלנו, ההתחלה היא השואה. ואם לדייק, התקופה שבין סוף מלחמת העולם הראשונה לתחילת מלחמת העולם השנייה.
בתחילת שנות ה־30 של המאה הקודמת עוזבים פרנסין אלוש וג'ורג' אתאלי, כל אחד בנפרד, את בית הוריהם בעיר קונסטנטין שבאלג'יריה ומפליגים לצרפת. בשונה מכל שאר יהודי צפון אפריקה, היהודים האלג'יראים זכו לאזרחות צרפתית כבר במאה ה־19, מה שגורם לתהליך התמערבות מהיר מאוד שלהם. ג'ורג' מגיע לפריז כדי ללמוד רוקחות, פרנסין מגיעה לאקס־אן־פרובאנס כדי ללמוד פילוסופיה. שניהם מגיעים לאוניברסיטה כאזרחים גאים של הרפובליקה, דוברי צרפתית על בוריה, יודעי ספר ובקיאים בתרבות המקומית, והמטרה היא לרכוש השכלה ולחזור איתה הביתה לאלג'יריה.
אבל בקיץ 1934, בין שנת לימודים אחת לשנייה, שניהם חוזרים הביתה לחופש ונתקלים בחוויה מזעזעת. בתחילת אוגוסט 1934 מתפשטות בקרב המוסלמים בקונסטנטין שמועות שלפיהן יהודים רצחו מוסלמי חבר מועצת העיר. יומיים אחר כך תוקף המון מוסלמי את הרובע היהודי של קונסטנטין כשהוא חמוש בסכינים ובגרזנים. ג'ורג' משתמש בידע שלו ברוקחות ומכין פצצות חומצה ביתיות לשימוש כוח ההגנה היהודי, אבל אחרי כמה ימים, כשהפוגרום נפסק, מתגלים ממדיו: 25 יהודים נרצחו, בהם כמה ילדים. מאות בתי מגורים ובתי עסק של יהודים נבזזו ונשרפו. ג'ורג' נשבע לעצמו שהוא לאלג'יריה לא חוזר.
חברים משותפים מכירים בין ג'ורג' לפרנסין, שניהם מסיימים את הלימודים, הם מתחתנים ועוברים לגור בפרבר של פריז ששמו דראנסי. הוא מקים בית מרקחת שמהר מאוד מצליח, היא מלמדת פילוסופיה. הם קונים דירה בדראנסי וכדי להשלים את האושר, באוגוסט 1939 נולד בנם הבכור, אבא שלי, ז'אן פייר.
כאזרח גאה, עוד לפני לידת בנו הבכור, מספיק סבא ג'ורג' לעשות את שירות החובה שלו בצבא הצרפתי. כרוקח הוא זוכה להפוך לקצין רפואה במילואים בדרגת סרן. בספטמבר 1939 פורצת מלחמת העולם השנייה. עוד לפני שצרפת נעשית מעורבת ישירות במלחמה, ג'ורג' הפטריוט ניגש מיוזמתו ללשכת הגיוס כדי להתנדב להגנת הרפובליקה הצרפתית. אבל ההתנדבות הזאת מסתיימת בבשורת איוב לו ולמשפחתו. כמה ימים אחרי שהתייצב בלשכה, מודיעים לג'ורג' שכוחות הצבא הצרפתי באלג'יריה סובלים ממחסור בכוח אדם רפואי וכי הוחלט שכיליד המדינה הוא יוצב בה.
ג'ורג' מרגיש שחרב עליו עולמו. כל מאמציו וטענותיו שאשתו ובנו בן החודש גרים ליד פריז, שפרנסתו כאן, ושהוא כבר הספיק לבסס קהל לקוחות קבוע בבית המרקחת, כולם עלו בתוהו. בסוף ספטמבר 1939 נאלץ סרן ג'ורג' אתאלי להיפרד מפרנסין ומהתינוק ז'אן פייר. הוא עולה על ספינה צבאית שמפליגה לאלג'יריה ומרגיש שריבונו של עולם מעניש אותו. הוא ניסה לברוח מהחיים הישנים באלג'יריה - אבל כוח עליון מחזיר אותו לשם.
אחרי כמה שבועות, אחותה וגיסתה של פרנסין מחליטות שאי־אפשר להשאיר אותה לבד בצרפת עם תינוק קטן כשהמלחמה משתוללת. הן יוצאות אליה מקונסטנטין, עוזרות לה לארוז כמה מזוודות, סוגרות את הדירה ומעלות אותה ואת ז'אן פייר התינוק על ספינה אזרחית לאלג'יריה. זמן לא רב לאחר מכן ישתלטו הגרמנים על כל נמלי צרפת וימנעו כל יציאה לא מפוקחת.
אות חיים אחרון
ההתחלה של המשפחה של אמא שלי הייתה די דומה. ההמשך שלהם כלל הרבה פחות מזל. בסוף שנות ה־20 עוזב יצחק דוד גולדברג את בית הוריו בפולין. בערך באותו הזמן עוזבת בנפרד חיה עטל אפשטיין את בית אמה בליטא. שניהם צאצאים למשפחות שחוו כמה פוגרומים במזרח אירופה. אבא של חיה עטל נרצח על ידי קוזאקים. כל אחד מהם מחפש התחלה חדשה, חיים נורמליים, פרנסה, עתיד. הרי שם בצרפת אמורות לשרור חירות, שוויון, אחווה. שניהם מגיעים לפריז כפליטים חסרי אזרחות ומוצאים זה את זה. הם מתחתנים, עוברים לעיירה טרוביל שבחבל נורמנדי, ומקימים ביחד עסק של מסחר בטקסטיל. באוקטובר 1939 נולדה בתם השלישית לאה, אמא שלי.
המשפחה מצליחה לשרוד בטרוביל במשך כשנתיים תחת המלחמה, אבל באמצע 1942 זה כבר מתפרק. סבא שלי, יצחק דוד, מצליח לאתר ארגון שמשלם לאיכרים צרפתים כדי שיחביאו אצלם ילדים יהודים. הוא נוסע לפריז עם יפה ומרסל, שני האחים הגדולים של אמא, כדי למסור אותם למשפחות כאלה. בינתיים אשתו (סבתא שלי) חיה עטל ובתו לאה בת השנתיים (אמא שלי) נעצרות בביתן ומועברות למחנה מעצר קטן ליהודים בשם למוט־בברון במרכז צרפת.
איכשהו סבא יצחק דוד יודע שאשתו חיה עטל ובתו התינוקת לאה נמצאות במחנה למוט. באחד מימי חודש יולי 1942 הוא מגיע לסניף דואר בפריז כדי לשלוח להן חבילה. קצת לפני כן, במכתב שכתבה לו, סבתא התלוננה שכשעצרו אותה היא לא הספיקה לקחת את שעון היד שלה, וקשה לה בלי שעון. בעודו בסניף הדואר, שוטרים צרפתים מזהים אותו כיהודי ועוצרים אותו. הוא מועבר למחנה הריכוז המרכזי של הנאצים בצרפת: דראנסי. כן, מחנה הריכוז הזה הוקם באותה שכונה שממנה נשלח סבא ג'ורג' בכוח לאלג'יריה שלוש שנים קודם לכן והיה בטוח שעולמו חרב עליו. 500 מטרים מבית המרקחת של סבא ג'ורג' רוכזו עשרות אלפים מיהודי צרפת והועלו על רכבות להשמדה. לימים יבין סבא ג'ורג' שריבונו של עולם לא רק שלא העניש אותו, הוא שמר עליו בצמר גפן מתוק.
על פי רישומי הגרמנים, ב־27 ביולי מועלה סבא יצחק דוד על טרנספורט מספר 11 מדראנסי לאושוויץ. שבוע ימים לאחר מכן הוא נרצח בתאי הגזים. אגב, החבילה ששלח לאמא שלי ולסבתא חיה עטל הגיעה אליהן. זה היה אות החיים האחרון ממנו. אנחנו לא יודעים עליו כמעט כלום, אבל אני מסמן לעצמי את סבא יצחק דוד כאחד שהוסגר לנאצים בעודו מנסה לפנק את סבתא עם שעון יד באמצע מלחמת עולם.
6 צפייה בגלריה
יוסף ולאה אתאלי ביום חתונתם. מימין ללאה: בלאנשט אלאר, האם המאמצת
(צילום: באדיבות המשפחה )
אהבה אחרי התופת
על מחנה למוט שבו נמצאות סבתא חיה עטל ואמא שלי בת השנתיים וחצי, מופקדת הנהלה צרפתית. יום אחד, באוגוסט 1942, מגיע למקום בחשאי איש מקצוע בניהול בתי חולים ובתי יתומים, בשם פייר אלאר. תפקידו לשפר את התנאים הקשים במקום. פייר אלאר סיים את הסיור במקום כשהוא מזועזע ונטול רעיונות לשיפור המצב, אבל בכל הזמן הזה, אשתו בלאנשט כבר הייתה עם אמא שלי בת השנתיים וחצי על הידיים. לימים יספרו פייר ובלאנשט לאמא שבאולם ההומה מצעקות של פעוטות, רק ילדה אחת לא בכתה. כשעברו ליד המיטה שלה היא אפילו חייכה אליהם והושיטה ידיים. אז הם הרימו אותה. הם יצאו איתה משם כאילו הייתה בתם. וייקרא שמה: ליזט אלאר. בהמשך, כשהגיעו הגרמנים למחנה, כל 50 הילדים שהיו ביחד עם אמא באולם מושמדים. וככה, "חיוך מציל חיים" יהפוך עם הזמן לעוד מוטו של אמא ואבא.
בארבע השנים הבאות אמא גדלה בבית של פייר ובלאנשט בעיר בלואה שבמרכז צרפת, כבתם לכל דבר. משפחת אלאר הייתה משפחת אצולה, עם חווה פרטית, עם קו טלפון בבית כבר אז, עם נכסים רבים ועם רכב פרטי. בזמן שיהודים בכל אירופה בורחים, נרדפים, מושמדים בכל צורה חולנית שרק אפשר לעלות על הדעת, אמא גדלה בתוך ארמון.
מתישהו בסוף שנת 1946, יותר משנה אחרי סוף המלחמה, בני הזוג אלאר הצליחו לאתר את סבתא חיה עטל. אמא שלי לא רצתה ללכת עם האישה הזאת. היא מכירה רק את אמא בלאנשט ואת אבא פייר. אבל פייר ובלאנשט מתעקשים ומצליחים לשכנע את אמא בהבטחה שבכל חופשה היא תגיע אליהם. וכך היה.
למחרת מוסעות האמא והבת במכונית של פייר בחזרה לפריז, שם היא מתאחדת עם שני אחיה, יפה ומרסל שבכלל לא זכרה. סבתא חיה עטל מנסה כמיטב יכולתה לגדל את שלושת הילדים לבד, לפרנס אותם, ולהתמודד עם האלמנות הטרייה שלה. אמא מנסה להתמודד עם השינוי הקיצוני והמהיר שעבר עליה. מכל השפע שחיה בו, לדירת חדר בלי מים זורמים ובלי שירותים. מאמא בלאנשט שמגדלת אותה כמו נסיכה, לאמא חיה עטל שהיא לא מכירה ומתקשה מאוד להחזיק את החיים. וכמו שאמא שלי אומרת "בשבילי השואה התחילה רק אחרי השואה".
בשביל המשפחה של אבא המלחמה מסתיימת באוגוסט 1945. הם חוזרים לדראנסי ולעומת היהודים שסביב הם חסיני גוף ונפש. סבא ג'ורג' מקים מחדש את בית המרקחת ודי מהר מצליח להתבסס כלכלית. אבא מספר שלסבא היו כמה מנטרות יהודיות שחזרו על עצמן שוב ושוב. אחת מהן הייתה "יתום ואלמנה יעודד", פסוק מתוך תהילים שמייחס לאלוקים את התכונה החיובית של דאגה ליתומים ולאלמנות. לסבא ג'ורג' היה ברור שלמשפחה שלו, שרק המזל או ההשגחה העליונה מילטו אותה מהחורבן הענק, יש כאן משימה.
באמצע שנות החמישים אבא מתגלגל איכשהו לבני עקיבא. בשנים שלאחר מכן אבא חי בפריז, תלמיד וספורטאי מצטיין, בן למשפחה מבוססת. אבל כל זה לא בשבילו. מגעיל אותו לחיות בגלות. אי־אפשר להישאר פה על האדמה הארורה שספוגה בדם העם שלנו. לבני עקיבא הוא הגיע בשביל הכדורגל אבל מהר מאוד נשבה בקסם הציוני־דתי והפך לפעיל מרכזי בסניף פריז.
יותר מחצי מהחניכים והמדריכים בסניף פריז של בני עקיבא באותה תקופה היו יתומים מאבא או מאמא. אבא מספר שכילד עם שני הורים חיים, בריאים ומתפקדים, הוא ראה את עצמו בתפקיד. אפילו חש קצת אשמה על זה שיש לו משפחה נורמלית ולכן היה לו ברור שהוא יתחתן עם יתומת שואה.
כשאנחנו מדברים על זה, אמא קצת נעלבת. "אז זה כל מה שמצאת בי, יתומה?", והוא מחדד "ממש לא. זה היה תנאי הסף, ומשם מצאתי את כל מה שאת". אמא מתעקשת: "היית מתחתן איתי גם אם לא הייתי יתומה". ואבא עונה במילים שכל כך מרגש לשמוע אחרי 59 שנות נישואים, בעיקר אחרי כל מה שהם עברו: "ראיתי, ואני עדיין רואה לעצמי שליחות, אני חייב שתהיי מאושרת מכל הבחינות ובכל התחומים". ציטוט מילה במילה. נשבע.
בונים את מה שנחרב
אחרי כמה שנים של הדרכה ביחד בבני עקיבא, אבא (שחזר לשם היהודי שניתן לו בילדותו כשם שני - יוסף) ואמא מחליטים להתחתן. בספטמבר 1960 הם מתחתנים בבית כנסת בפריז. עוד לפני החתונה אבא הלך לבקש את ידה גם מפייר ובלאנשט אלאר. חודש אחר כך הם כבר בארץ. עולים חדשים בגרעין בני עקיבא שמגיע לקיבוץ שדה אליהו בעמק בית שאן. גם כן ירח דבש. אבל עבור אבא, הדבר הכי חשוב זה להיות חקלאי, יהודי, ישראלי, שומר מצוות.
מה שהם עשו בשנים שבהן היו פעילים בבני עקיבא בפריז, זה אך ורק לתכנן את המשך החיים שלהם בארץ ישראל. איך יחיו? שילוב של תורה ועבודה כמובן. במה יעסקו? לא משנה במה, זאת תהיה עשייה ציונית כמובן. איפה יגורו? בקיבוץ דתי כמובן. כמה ילדים יביאו? שישה! כמובן!
זה באמת נשמע מוזר, אבל לפני כמה שבועות היינו אצל אבא ואמא בשבת ושוב העלינו את הנושא הזה, והם מאוד עקביים. אבא אומר שוב ושוב שגם בשבילו, וכמובן שגם בשביל אמא, השואה היא האירוע המכונן הכי משמעותי באישיות שלהם. בעצם כל מי שחי סביבם היו ילדים פליטי שואה. כבר ב־1945 היהודים החלו לנקוב במספר שישה מיליון. אבא ואמא הפנימו אותו היטב. כזוג שהיה עסוק ללא הרף בתכנון המשך חייו הדתיים והציוניים, הם נקבו מראש, עוד לפני שהתחתנו, במספר הילדים שייוולד להם: וזה יהיה חד־משמעית שישה. בונים מחדש את מה שנחרב.
החיים גילגלו אותם מאז להרבה מאוד מקומות. נחליאל ואביטל נולדו בקיבוץ, אחר כך אבא נאלץ לחזור לשנתיים של שירות צבאי בצרפת, שם גם נולד הילד השלישי, אלחנן.
בשנת 1964, בסוף השירות הצבאי, אבא ואמא חוזרים ארצה ומתיישבים בשכונת קריית יובל בירושלים. אבא הבין שחקלאי גדול הוא לא יהיה אז החליט לעזוב את רעיון הקיבוץ. במשך השנים יעבוד ככלכלן במשרדי ממשלה ובחברות ממשלתיות, ולמעט אפיזודה קצרה בתחום התעשייה, הוא לא מוכן לשמוע על קריירה שלא כרוכה בעשייה ציונית מובהקת. הכסף פחות מעניין, יש לנו מדינה לבנות. זאת באמת ובתמים הדרך שבה האיש הזה חושב.
בשנת 1968 חבר של אבא שעובד איתו במשרד המסחר והתעשייה מספר לו שמתחילים להתארגן להתיישבות של יהודים ברובע היהודי בירושלים. אי־אפשר בכלל להסביר כמה אין בעולם הזה בשורה שמתאימה יותר לתמצית החיים של אבא ואמא. אחרי שהבינו שחיי הקיבוץ הם לא בשבילם, מאות הטונות של ציונות ויהדות שהם לוקחים איתם לכל מקום, מזוקקים לתוך מקום מגורים שאין מתאים להם ממנו.
פגישה אחרונה ופרידה
השיקום של הרובע מכל ההריסות לקח יותר זמן ממה שתוכנן. בקריית יובל נולדו אלישבע (כן, יש לי אחות ואישה עם אותו שם) ואחריה מוריה. בקיץ 1975, כשהם נכנסים לבית ברובע, ברחוב עדיין אין מרצפות, חמורים נושאים חומרי בניין לבתים שעוד משוקמים לידם, ומהחלונות של הבית רואים את הר הבית ואת הר הזיתים.
במאי 1980 אני נולד, היעד הושג. הילד השישי. שלוש בנות, שלושה בנים. הכל סימטרי. אמא ואבא עשו את זה. הצליחו לעשות את התיקון הגדול לזוועות שהעם שלנו עבר רק לפני 35 שנה. כשנולדתי פרץ ויכוח במשפחה איך נכון לקרוא לי. אחי הבכור נחליאל היה אז בעיצומו של שירות צבאי ויחד עם חבריו לגרעין הנח"ל הוא קבע שצריך לקרוא לי עמיחי, שם ציוני עכשווי. נולדתי ביום רביעי, ובאותה שבת קראו בבית הכנסת את פרשת "בהעלותך את הנרות", אז אבא ואמא בכלל רצו לקרוא לי נריה. מצד שלישי נרקמה קואליציה משותפת לסבא ג'ורג', אבא של אבא, ולסבתא חיה עטל אמא של אמא, שהתעקשו שיקראו לי חיים, שם של ילד יהודי כמו פעם, בלי התחכמויות. הפתרון היה פשוט. בברית שלי שנערכה בבית הכנסת הרמב"ן ברובע היהודי נתנו לי את שלושתם: עמיחי נריה חיים.
אין מספיק מקום וזמן לספר על החיים ברובע היהודי, על ילדות במקום הכי קדוש, מכושף ומשוגע בעולם כולו; על משחקים בסמטאות חבית חומר הנפץ של המזרח התיכון שכוללים שעות על גבי שעות בשכונה - שכונה נטולת גני משחקים או מגרשי ספורט שפיתחה את היצירתיות שלנו להפוך עמוד רומאי לסל במשחקי כדורסל, ושלטי הסברה לתיירים כשערים במשחקי כדורגל על גבי רצפת אבנים ירושלמיות עקומה; על אינסוף טיפוסים תמהוניים שחיו בתוכנו - מאיר השיכור, יחיא התימני, לבנה הקבצנית - וחיפשו מזור לנפש פצועה וחשבו שאולי השדה המגנטי של הר הבית יעשה להם משהו אחר בתוך הנשמה. הם היו חלק מהילדות היומיומית שלי שהייתה, בגלל כל הנסיבות האלה, מאוד־מאוד אינטנסיבית, וגם מלאת הרפתקאות וכיפית מאוד.
אבל אז הגיע הבוקר ההוא של פורים 1991 - מלחמת המפרץ הראשונה. יום לפני כן אלחנן אחי יצא מבית ההורים שלי והיה בדרך לישיבת עטרת כהנים, שבה למד ברובע המוסלמי. אני זוכר את הפעם האחרונה שראיתי אותו. באתי הביתה באמצע יום לימודים בבית הספר, הוא ישב במטבח עם גטקעס וגופייה ארוכה, כולו בצבע לבן, ראה חדשות וניהל איתי שיחה אגבית. שבוע לפני כן אבא קם מהשבעה על סבא ג'ורג' האהוב שלנו שנפטר בירושלים.
יום למחרת הפגישה ההיא עם הגטקעס והגופייה, בבוקר שבו הייתי אמור להתחפש לכבוד יריד פורים במתנ"ס של הרובע, התבשרנו שהגופה של אלחנן נמצאה מוחבאת בתוך מחסן נטוש ברחוב הגיא ברובע המוסלמי. הייתי אז בן עשר וחצי והתמלאתי סוגים רבים של צער, כולל הצער על התחפושת הגאונית שהגיתי, שלשיטתי הייתה בוודאות לוקחת את המקום הראשון בתחרות התחפושות. בסוף בכלל לא היה שוק פורים. בני נוער עברו בכל סמטאות הרובע עם רמקולים והכריזו שאין שוק פורים כי אלחנן אתאלי נרצח.
משם החיים של כולנו התערבבו. כל אחד מנסה למצוא נחמה בדברים אחרים. רוב בני המשפחה מצאו אותה באמונה שיש משמעות לכל דבר שקורה בעולם הזה. בטח אם מה שקרה הוא כזה דבר גדול ומשמעותי. אני הייתי אז רק ילד, אולי בגלל זה עד היום לא מצאתי את הנחמה האמיתית שלי.
בתחילת הלוויה של אלחנן הייתי צמוד לאמא. פיספסנו שנינו את ההודעה על כך שהבוקר המלחמה נגמרה ויצאנו ללוויה עם קרטוני מסכות האב"כ. אמא הלומה, היא ראתה לנגד עיניה איך כל התיקון שעשתה בעשר אצבעות ביחד עם אבא נחרב. הילדה שקמה מהאפר קוברת בן על הר הזיתים, מול הבית שלנו, מול הר הבית. בהמשך היא תגיד שלקח לה קצת זמן, אבל בשלב כלשהו היא הבינה שזה בכלל לא הכל שנחרב פה. לאבד ילד זה אולי הדבר הכי קשה שאדם יכול לחוות במהלך חייו, אבל היא אומרת שמתישהו חילחלה בה ההבנה וגם האחריות, שחוץ מאלחנן שאיננו, יש לה עוד חמישה שישנם. וגם, כבר אז, היו לה שבע נכדות.
אמא מספרת שכשישבנו שבעה על אלחנן, היא חזרה כמה פעמים על כך שהיא מלאה צער על כך שאין לאלחנן ילדים. הוא לא השאיר המשך. היא כל כך רצתה שישה ילדים, ורצתה מאוד שכל אחד מהשישה שלה יביא גם שישה ילדים בעצמו. אביטל אחותי, שהייתה כבר אמא לארבע בנות, אמרה לה: אמא אל תדאגי, הילדים שלנו הם גם הילדים שלו.
לא ככה תכננתי
אצלי זה קרה ככה: בגיל 22, אחרי ארבע שנות חברות, נישאתי לחברת הנעורים שלי. זוג בני עקיבא קלאסי, אולי אפילו זוג שכלפי חוץ נראה טוב ומיוחד. נולדו לנו נעם, עומר וכרמל, שלושה ילדים שהם תמצית החיים שלי, אבל בדרך משהו בזוגיות הזאת חרק וחמק. לא היו לנו כלים לצלוח את החיים האלה ביחד ובגיל בגיל 29 אני מוצא את עצמי גרוש עם שלושה ילדים קטנטנים.
עולמי חרב עליי. זה הכי לא מה שגדלתי עליו. לא ככה תכננתי את החיים וזה היה אמור להיראות לגמרי אחרת. הרי במקום שאני בא ממנו אין דבר יותר חשוב ממשפחתיות. אז מי יכול עכשיו להתחיל לגדל את השלושה האלה חצי בשלט רחוק? איך אפשר בכלל לחיות בלי אהבת נצח לצידך כל השנים, כמו אצל אבא ואמא.
כל שאר האחים שלי כבר עמדו במשימה. לשניים מהם יש שישה ילדים, ושתיים אחרות חיפו על הפער שהותיר לנו אלחנן: לאחת נולדו שמונה ולשנייה עשרה. כל מה שנותר זה שאני, עמיחי נריה חיים הקטן, אעשה את מה שאני מאוד נוטה שלא לעשות, וזה לבצע את מה שמצופה ממני.
ואז אלישבע הגיעה אל החיים שלי. כמו תמיד, זה קרה במקרה. וכמו תמיד בחיים שלי זה חייב להיות קשור לרובע היהודי. נשלחתי כעיתונאי לסקר את טקס חנוכת בית הכנסת החורבה ברובע. המקום שבו שיחקתי סטנגה כילד שופץ והפך למבנה מפואר שלטקס החנוכה שלו הגיעו שועי ארץ. בטקס פגשתי את גלעד. הוא נשוי לרעות שגדלה ברובע, והיא גם חברה של אלישבע שלימים תהיה אשתי, וגם חברה של אלישבע אחותי, וכל הקנוניה הזאת של לשדך אותי התחילה שם בטקס.
אין לי מושג למה הלכתי לפגוש אותה. הייתי מצולק וממש לא תיכננתי להיכנס מהר לזוגיות. כשהכרנו אלישבע כבר הייתה צמאה למשפחתיות, לזוגיות ולהורות. רק רוצה להיכנס לתוך הדבר הזה שממש לא מזמן קרס לי. זה היה ממש לא קל בהתחלה. אלישבע יודעת לצטט עד היום הודעה ששלחתי לה בשנת 2011 באחת משתי הפרידות שלנו: "אני אוהב אותך אבל ממש לא בשל לחיים של משפחה, לתינוק קטן, להיכנס עוד פעם אל כל הדבר הזה".
אלישבע ואני כבר נפרדנו, אבל העוצמה הרגשית שלה לא נתנה לי מנוח. אחרי נסיעה ממושכת עם חברים לחו"ל לא יכולתי לעמוד בזה יותר. כמה שעות אחרי שנחתתי בארץ התייצבתי בפתח הדירה ששכרה אז בירושלים, והכרזתי שאני בוחר להיכנס לזה ביחד איתה.
במארס 2012 התחתנו. נעם, עומר וכרמל היו האורחים הכי חשובים בחתונה שלנו. את מקומות המגורים של אלישבע ושלי תיכננו במרוצת השנים בעיקר על בסיס השיקול של המרחק מהילדים. לפני חמש שנים החלטנו שזה צריך להיות מרחק אפס, ובעקבות אמא שלהם עברנו גם אנחנו למזכרת בתיה, כדי להיות כמה שיותר נוכחים ומשמעותיים בחיים שלהם. שני הבתים של נעם, עומר וכרמל נמצאים במרחק של שלושה רחובות זה מזה. הם רצויים ואהובים מאוד בשניהם.
בסוכות 2013 נולדה לנו בארי, בסמוך ליום העצמאות 2016 נולדה יובל. אומר זאת בכנות, אני משער שלו חייתי את החיים במסלול הנורמלי, לא הייתי מגיע למצב הזה שבו אפילו המכונית בת השבעה מושבים לא מכילה אותי ביחד עם אשתי וילדיי. אבל שום דבר אצלי מעולם לא היה נורמלי.
ואז זה קרה. לפני חודשיים וחצי נולדה לנו מאיה, הנכדה ה־36 של סבא יוסף וסבתא לאה: היא נינה של סבא יצחק דוד שרצה לשמח את אהובתו ולשלוח לה שעון יד ותוך כדי כך נעצר והוסגר לנאצים, של סבתא חיה עטל שסיוטי הלילה לא עזבו אותה לעולם, וגם את השעון ששלח לה סבא רבא יצחק דוד היא לא עזבה עד שנפטרה בירושלים בשנת 1984. מאיה שלנו היא נינה של סבא ג'ורג' שחינך את הילדים שלו שחייבים לעזור ליתומים ולאלמנות, ושל סבתא פרנסין שלימדה את אמא שלי איך להיות חותנת.
מאיה היא תוצר של סבא יוסף שלא היה מוכן לשמוע על בת זוג שהיא לא יתומת שואה ולא היה מוכן לחשוב על מקום עבודה שהוא לא עשייה ציונית, של סבתא לאה שאומרת שעם הזמן היא רק יותר ויותר מתגעגעת לאלחנן, אבל לא מפסיקה לחייך ל־36 הנכדים ולכמעט שלושים הנינים שהיא מעורה בכל פרט ופרט בחיים שלהם.
גם בקיץ האחרון, כמו בכל שנה, אבא ואמא לקחו את כל עשרות הצאצאים שלהם לכמה ימי נופש. הפעם בהפקה של שלוש האחיות הנמרצות שלי, הימים האלה הוקדשו לחגיגות ימי הולדת עגולים לאבא ולאמא ויום נישואים. וכך, באחד מימי השישי לפני כמה שבועות נכנסו אבא ואמא לאולם, אחיותיי הניחו על ראשם כתרי זהב, וברקע הרמקולים מנגנים את מארש צה"ל שאבא תמיד דומע ממנו. בשני צידי שטיח אדום שנפרס למרגלותיהם עומדים עשרות צאצאיהם, ילדים ונכדים עם בני זוגם וגם הנינים, מריעים להם. אבא ואמא האהובים שלי, הוא חגג שמונים באותו יום, היא תעשה זאת בעוד שבוע. לפני חודש הם ציינו 59 שנות נישואים. ביחד, בלכידות, בדבקות שכמעט לא רואים כמותה.
אלישבע ואני הוספנו למאיה שם נוסף, קראנו לה גם אלה. בשם הזה רצינו לכבד את אמא לאה האהובה ששמה מורכב מאותן אותיות, וגם, גימטריית השם אלה עולה כמניין 36. רצינו לומר, אבא ואמא, זאת הייתה דרך ארוכה ומלאת מהמורות, אבל עשינו את זה. עשיתם את זה. הגענו ליעד.
הכתבה פורסמה לראשונה באוקטובר 2019 ב"ידיעות אחרונות"
