כיהודי, ישראלי בהרוז חווה ילדות לא פשוטה במולדתו איראן. כשהתבגר, בעת שהנאצים עלו לשלטון בגרמניה, מצבו של בהרוז החמיר. ברחובות הערים באיראן החלו פוגרומים קשים ביהודים ובהרוז, שלא יכול היה לעמוד מנגד ולשתוק, החל לפעול לשלומם של אחיו וחבריו. בתחבולות שונות ומשונות שסיכנו את חייו, החל להבריח בני נוער יהודים מאיראן. כיום, כשהוא חוגג יום הולדת 107, זוכה בהרוז להוקרה על פועלו מטעם קרן קיימת לישראל.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
"כשבלפור קרא להקמת בית יהודי בארץ ישראל ב־1917, יהודי איראן חשבו שהמשיח סוף־סוף הגיע וכולם התפללו שהמדינה תקום והם יוכלו להגיע אליה", מספר בהרוז מביתו הצנוע בבאר־שבע. "יהדות איראן היא יהדות דתית שניסתה בכל הדורות לשמור על יהדותה למרות כל הפוגרומים, החטיפות והאינוסים להמרת דת. השאה, מוחמד רזא שאה פהלווי, אהד את היטלר ובזמן מלחמת העולם השנייה המוסלמים איימו שישחטו את היהודים כאשר הנאצים יגיעו לאיראן.
"בכל שנה, ביום האבל של השיעים על מות האימאם חוסיין, המוסלמים היו מקיימים תהלוכות בהן היו מכים את עצמם בשרשראות מתכת עד זוב דם. היהודים היו סוגרים את החנויות שלהם ומסתגרים בבתים מרוב פחד. אם יהודי לא היה מספיק לחזור הביתה בזמן והיה נקלע בדרכם, הם היו רוצחים אותו. הרגשתי שאני חייב לעשות מעשה, שאני לא יכול לשתוק לנוכח האיומים והפחד האלה".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
מה עשית?
"עקבתי ברדיו קול ישראל אחר המתרחש בארץ והחלטתי להיות פעיל. מאוד רציתי לעזור למדינה החדשה שקמה. הגלות הייתה קשה לנו וכל שנה התפללנו 'בשנה הבאה בירושלים הבנויה'. אז התחלתי לעסוק בפעילות ציונית ואספתי כסף בקהילה שלנו, אותו העברתי דרך איש קשר לקרן קיימת לישראל. התחלתי לעבוד עם הסוכנות היהודית ועם תנועת החלוץ. נסעתי לערים קרמנשאה ונהוונד, שם התארגנו יהודים רבים כדי לעלות ארצה.
"בזמן מלחמת העולם השנייה הגיעו לאיראן המון ילדים יהודים מאירופה. הם הגיעו ללא הורים ורצו לעלות ממנה לארץ. היה רוקח יהודי שהיה פעיל מאוד בסוכנות היהודית, ויחד הסתרנו את היהודים בבית הכנסת בעיר טוסרקאן עד לעלייתם לארץ. המשטר של השאה אסר על צעירים יהודים לצאת משטחי איראן. הוא רצה לבסס את הצבא שלו ובדומה למשטר האיסלאמי היום, פחד שאם הצעירים יבקרו או ילמדו בחו"ל, הם ירצו להגר מאיראן.
"לכן מצאנו שיטה: 'דחפנו' את הילדים והצעירים לתוך משפחות יהודיות שהגיעו מעיראק, ושילמנו על זה לא מעט כסף, מתרומות שהצלחנו לאסוף. זייפנו את המסמכים שלהם כאילו הם מעיראק ובאו יחד עם משפחתם לאיראן, וממשיכים ממנה הלאה. הדרכנו אותם להיות אילמים ולא לומר מילה עד שהמטוס יהיה באוויר כדי שלא יעלו על המבטא שלהם, יתפסו אותם ויחזירו לאיראן. רק אחרי שהמריאו ונחתו בארץ ישראל הם חשפו: 'אני לא מהמשפחה הזאת, אני באתי מאיראן'. גם את אחותי שרה, שהיום בת יותר מ־90, העליתי ככה לארץ".
נשמע מאוד מסוכן.
"כל מי שגילה בקהילה על הפעילות שלי אמר לי שאני משוגע, ושאם יתפסו אותי יכולים להרוג אותי ואת המשפחה שלי. אבל זה היה בדם שלי לעזור ליהודים לעלות לארץ ישראל. נסעתי כל זמן שיכולתי ושכנעתי משפחות להרשות לילדיהן לעזוב את איראן ולעלות לארץ כדי לבנות אותה".
בעיירת הולדתו, טוסרקאן, ירד שלג מדי חורף. בקיץ היה מזג האוויר נעים. "חיי היהודים לא היו קלים אף פעם וגם לא בזמנה של שושלת ק׳זאר, כשאני נולדתי", נזכר בהרוז. "היהודים לא הורשו לקנות אדמה ולבנות את ביתם וכולם היו חייבים לגור ב'מהלה', גטו באיראנית. גם בית הכנסת ובית הספר היהודי היו במהלה. זה היה שטח קטן והבתים לא היו גדולים מדי. הסמטאות היו צרות בכוונה כדי לשמור על היהודים אם יהיו פוגרומים. היו מעט פתחים. בתי היהודים נבנו צמודים זה לזה וגם הגגות, כך שאפשר היה לברוח מהגגות אם היה אירוע נגד היהודים.
"בהתחלה בית הספר היה של אליאנס ואחר כך נקרא אתהאד, כי המלך רזא שאה הכניס את כל בתי הספר תחת ניהולו של משרד החינוך האיראני", בהרוז מפליג על גלי הזכרונות. "כולם היו חייבים לדבר פרסית וללמוד פרסית למרות שהמנהל והמורים היו יהודים. כאשר הייתי צעיר היו בעיר כ־250 יהודים. במשך הזמן חלק גדול עברו לטהרן וחלק אחר להמדאן, גם כדי לשפר את המצב הכלכלי שלהם וגם כדי לתת לילדיהם אפשרות ללמוד בתיכון או באוניברסיטה. לכן קיבלו במשך הזמן גם ילדים מוסלמים וגם מורים מוסלמים לבית הספר, כי לא היו מספיק ילדים יהודים. גם בנות כבר יכלו ללמוד, כי רזא שאה נתן אפשרות לכולם ללמוד גם לימודים גבוהים.
"כל שבת, חג ותענית התקבצנו כולם בבית הכנסת והתפללנו ביחד, גברים, נשים וילדים. אני נהגתי לקרוא 'תפסיר תורה', תרגום של התורה לשפה הפרסית כדי שכולם יבינו. בחגים נהגנו ללכת לביתו של דוקטור איבריהם, שהיה קרוב של אשתי. היה לנו מולא בעיר בשם מולא משה. הוא שחט וגם חיתן זוגות וגם עשה ברית מילה לבנים. לאחר עזיבתו את העיר היה לנו מאוד קשה ונאלצנו להביא מולא מערים אחרות".
ישראלי בהרוז הוא בין האנשים המבוגרים ביותר בישראל. הוא נולד לפני 107 שנים, וחווה שתי מלחמות עולם. רגע הענקת תעודת ההוקרה היה אחד המרגשים בחייו. במעמד ששת ילדיו, 16 מנכדיו ו-28 ניניו הוא תלה את התעודה בביתו והתרגש עד דמעות.
"אבא סיפר לי במהלך השנים על פועלו, ולא יכולתי לעמוד מנגד ולא לעשות שום דבר בקשר לזה", מספרת בתו, לאה ישראלי אלחייק (62) שגם כתבה עליו ספר במהלך השנים. "יש לו כל כך הרבה סיפורים, מלא ספרים שקרא במהלך הזמן, תמונות, זיכרונות מילדים שהציל.
3 צפייה בגלריה
''חיי היהודים לא היו קלים אף פעם''. בהרוז ישראלי בצעירותו ליד בית כנסת באיראן
(צילום: אלבום פרטי)
"הרמתי לפני כמה חודשים טלפון לקרן הקיימת לישראל, סיפרתי להם עליו, על פועלו, חיפשתי גם את התמונה של סבא שלי שנחת בארץ וישר נישק את האדמה ואחד הצלמים בארץ צילם אותו, אבל לא מצאנו בשום מקום. כעבור כמה ימים מתקשרים אליי ומבשרים לי שאבא הולך לקבל תעודת הוקרה במעמד מיוחד. לא ציפינו, התרגשנו כל כך. אבא התרגש, לא האמין, עלו לכולנו דמעות. גם עכשיו לספר את הסיפור שלו כל פעם מחדש זה דבר שמאוד מרגש אותו ואותנו".
רוני ויניקוב, מנהל החטיבה לגיוס משאבים וקשרי חוץ בקק"ל, אמר במעמד הענקת תעודת ההוקרה: "קרן קיימת לישראל רואה חשיבות רבה בחיבור וקשר עם הקהילות היהודיות בכל העולם. קשר זה מעצים את מדינת ישראל ותורם רבות לחיזוקה. לרגל יום הולדתו ה־107 של ישראלי בהרוז, יליד העיר טוסרקאן באיראן שתרם לקק"ל, פעל רבות עבור בני הקהילה היהודית וסייע בהעלאתם לארץ ישראל, הענקנו לו תעודה, הוקרה על פעילותו הרבה וזה ריגש את כולנו".
בביתו הצנוע של בהרוז יש אינספור ספרים בפרסית, סמלים של עיר הולדתו באיראן, עציצים ירוקים ולצידם תמונות של בני משפחתו וחבריו מקהילת היהודים באיראן שחלקם עלו איתו ארצה, וחלקם נשארו מאחור. מבין התמונות מבצבצות גם תמונות של ילדים שהוא עזר להעלות לארץ, ואת הזיכרונות מהם הוא נוצר עמוק בליבו — ובמוחו שנשאר לגמרי צלול, למרות שהדיבור קצת קשה לו.
לפני כמה שנים פנתה אליו אחת הילדות שזכו לעזרתו, אירוע מרגש במיוחד שגם לו, כמו לתעודת ההוקרה, הוא לא ציפה בכלל. "אישה שלחה לי מכתב תודה מהקיבוץ בו היא חיה כיום, על שעזרתי לה דרך תנועת החלוץ לעלות ארצה כצעירה. שהצלתי אותה. זה היה לא יאומן וכל כך מרגש. עד אז לא היה לי מקרה כזה".
3 צפייה בגלריה
"''הרגשתי שאני לא יכול לשתוק לנוכח האיומים והפחד''. ישראלי בהרוז בביתו
(צילום: חיים הורנשטיין)
בשנות החמישים, כשאחיו ואחיותיו החלו לעלות לארץ, גם בהרוז החליט לעזוב את איראן. "כאשר הבנתי שהבנות שלי בסכנה של חטיפה ונישואין מאונס עם מוסלמים, מהר מאוד חיסלתי את עסקיי, מכרתי את ביתנו במחיר הפסד, אירגנו הכל ועברנו לטהרן, שם חיכינו עד העלייה לארץ בשנת 1965. לא לקחנו איתנו כמעט כלום, באנו עם הדברים שהכי חשובים לנו והקמנו הכל מהתחלה פה במדינת היהודים".
אף שלא הצליח להעלות לארץ את רוב חפציו, בהרוז עדיין שומר סידורי תפילה עתיקים שהגיעו איתו. "מאחורי אחד מהם כתבתי למזכרת שקניתי אותו כאשר הייתי בתנועת החלוץ", הוא מציג בגאווה אחד מהם. "זה סידור שהעליתי איתי ושמרתי במיוחד מאותם רגעים חשובים ששינו לי ולהרבה ילדים את החיים".
בתור אחד האנשים המבוגרים ביותר בארץ, מה הסוד שלך לאריכות ימים?
"שמחה ומחשבות טובות ללא דאגות מאריכות חיי אדם. דברים רעים, סבל ודאגות מקצרות אותם".
