לא עברו 24 שעות מהטלת הסגר על העיר אלעד, ותוצאות ההחלטה תורגמו להתעמרות ממושכת בתושבים. לצד תורי הענק והצפיפות קשה בכניסה לעיר עם ביטולן של כל תחנות איסוף הנוסעים בקווים הבין-עירוניים, נוחתות בזו אחר זו מכות נוספות, ובעירייה החליטו אתמול לעתור לבג"ץ נגד הסגר, עתירה שנדחתה היום.
בינתיים מדברים בעיר על "התעללות" ו"אבסורד". ילדי החינוך המיוחד באלעד התבשרו אור ליום ה' קרוב לחצות, כי ההסעות שאמורות לקחת אותם למסגרות חינוך בערים אחרות, מבוטלות. לא כל ההורים קיבלו את ההודעה וחלקם עוד המתינו בבוקר יום ה' ממושכות עם הילדים, כשרכב ההסעות לא הגיע.
"ביום רביעי היא עוד הלכה לבית הספר", משחזרת באוזניי שרה, אם לילדה בת (11) בחינוך המיוחד הלומדת במוסד בבני ברק. "באותו יום סמוך לחצות שלח המלווה של ההסעה הודעה שבעקבות דרישת היועץ המשפטי במשרד החינוך, אין לימודים ואין הסעות". שרה מוסיפה ומספרת כי "יש לי חברה שהסיעה את הבת שלה למוסד הלימודים שנמצא בתל אביב, ורק אחרי שהגיעה לשם אמרו לה: אנחנו לא מקבלים את הילדה".
לדבריה, "זו התעללות. אין לי מילה אחרת. זה אבסורד מה שקורה פה. את שומעת על הרבה מקומות עם הרבה חולים, אבל נטפלים דווקא אלינו. פשוט מאוד לעשות עלינו סגר. סוגרים כניסה אחת עם שער, בכניסה השנייה שמים ניידת עם שוטר – וזהו, אבל בפועל לא נסגר כלום. יוצאים חופשי והכול פתוח, אבל את הסטיגמה יצרו. מה אשמה הבת שלי, ילדה נכה בכיסא גלגלים? אחרי מי היא תרוץ? את מי היא תדביק? זה מרגיש כמו בדיחה אחת גדולה. אני פשוט מתוסכלת".
פנית לגורם כלשהו?
"דרך קרוב משפחה הגענו לעורכת דין מהנציבות לשוויון זכויות, אבל בינתיים - בגלל שזו הוראה של משרד החינוך - לא היה לה איך לעזור. אנחנו חסרי אונים. לוקחים את האוכלוסייה הכי חלשה והכי פגיעה, ומתעללים בה".
אתה מאלעד? אל תבוא לעבודה
במקביל גם סייעות החינוך המיוחד שעובדות בעיר סמוכה נדרשו על ידי מחלקת החינוך של העירייה שלא להגיע לעבודה. הן, מתברר, לא לבד. גם ענפי תעסוקה אחרים במשק המעסיקים עובדים מאלעד פנו בבקשות דומות.
אחת העובדות שנתקלה בבקשה שלא להגיע למקום העבודה היא רחלי (כל השמות המלאים שמורים במערכת). "בחברה שלי ניתן לעבוד מהבית, אבל אני צריכה את החברה", היא אומרת. "ממשאבי אנוש הסבירו לי שזה לא קשור לסגר, אלא לזה שאלעד היא 'עיר אדומה', ואמרו לי שאם לא נרד לכתום, אז זה ימשיך".
"אין בכלל סגר, אבל מפחידים את האנשים. הפחד לגיטימי. בהתחלה לקחתי את זה קשה, אבל מבחינתם תעבדו מהבית ותגידו תודה שאתם לא יוצאים לחל"ת. החרדים עדיין מסומנים, עוד מהגל הראשון של הקורונה. הסטיגמה קיימת וזה לא קשור למגפה. חרדים זו המטרה הכי קלה".
רחלי לא לבד. "קמתי אתמול לעבודה, ואמרו לי: תישארי בבית", מספרת הודיה. "אמרו לי, אנחנו מפחדים שאולי היית בסופר וחס וחלילה היה שם מישהו עם קורונה". גם חיים מספר שקיבל הנחיה דומה מהחברה שבה הוא עובד. "אמרו לי שעצם זה שהצביעו על סגר, זה אומר שלוקחים אקסטרה זהירות".
"מתייחסים אלינו כמו אל מצורעים"
התושבים שעימם דיברנו תולים את המצב בדיסאינפורמציה שהוצאה בצינורות הגבוהים ביותר, סביב דיווחים לוקים בחסר על מצב התחלואה בעיר. אלה מביאים ליחס משפיל ופוגעני, כפי שעולה מעדויות של תושבים. "מוקדם יותר השבוע הגעתי למוסך, והייתי צריך לחזור להשלמת טיפול", מספר נסים. "איך שיצאתי מהרכב, התבקשתי בצעקות לשים מסכה, כפפות, הכול. דווקא שמחתי שיש הקפדה, אך אז בעל המוסך שלח אותי לשבת בחדר ההמתנה עם מסכה על הפנים, וראיתי שהוא הולך משם לדבר עם לקוחות אחרים ומוריד את המסכה. ממני הוא פחד, ומאחרים לא ביקש אפילו את המינימום.
"הסגר הזה הוא בדיחה, הרי אפשר להיכנס ולצאת חופשי מהעיר. אבל הסטיגמה על אלעד תפסה. אני נוסע לראש העין ולפתח תקווה, ורואה המון אנשים בלי מסכות מסתובבים חופשי. אצלנו דווקא מאוד שומרים, ועדיין מתייחסים אלינו כמו מצורעים - ובלי שום סיבה אמיתית".
ברוך מספר כי הגיע למשרד ממשלתי עם חבר, ובמסדרון חלף על פניו אדם שנראה כפקיד בכיר במשרד. "הוא קלט שהמסכה נזלה לי מהאף, ונזף בי בבקשה לכסות את האף, כשהוא עצמו בלי מסכה בכלל. אף אחד אחר לא היה סביבנו עם מסכה. כשהתיישבנו מול הפקידה גם היא הייתה בלי מסכה, ואז אותו בכיר הגיע והביא לה מסכה, שיהיה ברור שאנחנו זה הסיבה. זה היה כל כך בולט וזה נתן תחושה לא נעימה ולא שוויונית". לדברי ברוך, "כולנו צריכים לקחת אחריות, אבל אנחנו בסביבה עוינת ולא עניינית. זה מעלה תחושות ושאלות מה היו השיקולים".
במשרד החינוך הסבירו כי הם לא הגורם המוסמך לתת את ההנחיות בנושא, וכי הם פועלים וכפופים ל"צו בריאות העם" שהוציא משרד הבריאות. במשרד הוסיפו כי הם ביקשו להחריג את מסגרות החינוך המיוחד מהצו, אך נענו בשלילה.
(ירון ברנר, נדב אבס)
