הם פועלים לרוב באופן אנונימי תחת מעטה כבד של חשאיות, מחשש לפגיעה בהם, ומרשים לעצמם להשמיע אמירות מרחיקות לכת נגד ההתנהלות, המוסכמות וההנהגה בקהילה שממנה הם באים. האקטיביסטים בקהילה החרדית-חסידית בניו-יורק, הפועלים לקדם לימודי ליבה, מנסים בדרכים מגוונות לשנות את המציאות בחברה שבה הם חיים.
לפני כשלושה חודשים התפוצצה מעל דפי הניו-יורק טיימס פרשת מימונם של בתי הספר החסידיים במדינת ניו-יורק. התקציב מועבר למוסדות האלה בתנאי שהם יעמדו במכסת לימודי הליבה שקבעה המדינה, אך בפועל הכסף הועבר ואיש לא התעניין לדעת מה נעשה בו. הפעילים בקהילה החרדית בארצות הברית מבקשים לשנות את המציאות הזו.
- השתקה ורצח אופי: כך התרבות היהודית העבירה את דינה אונס שני/ פרופ' רוחמה וייס
פרופ' לטם פרי-חזן, מומחית לחינוך חרדי מהחוג למנהיגות ומדיניות בחינוך בפקולטה לחינוך באוניברסיטת חיפה, ושי קציר, מרצה לחינוך במכללה האקדמית שאנן ודוקטורנט החוקר אקטיביזם בחינוך בהנחייתה של פרי-חזן, חושפים במאמר אקדמי משותף שהתפרסם בכתב העת למדיניות בחינוך "Journal of Education Policy" את השיטות שבהם פועלים אותם אקטיביסטים.
8 צפייה בגלריה
"חייב אדם ללמד את בנו אומנות". שלט חוצות בעד לימודי ליבה
(צילום: באדיבות ארגון YAFFED)
חוששים לשלם מחיר
בעבר התמקד קציר במסגרת לימודיו בנושא לימודי הליבה לבנים בחינוך החרדי בישראל. במסגרת ביקור בניו-יורק ב-2017 הוא נחשף להפתעתו לתופעה שהייתה לדבריו בשוליים, אך יצרה לא מעט רעש ברחוב החרדי, של אקטיביזם ששאף לשנות את היקף לימודי הליבה במערכת החינוך החסידית בניו-יורק.
שי קציר: "יש פחד גדול מהמחיר שהאקטיביסטים עלולים לשלם. אחד מהם ממש אמר לי שאם אני אפרסם אפילו לא את שמו, אלא רק ציטוט ממנו שאולי יהיה אפשר להסיק ממנו על זהותו, חייו יהיו בסכנה. הוא אמר שלדעתו יש סיכוי גדול שירצחו אותו"
"מה שבלט אז מאוד לעין זו הפעילות של יאפד (YAFFED), אבל לא רק. היו ארגונים נוספים כמו 'דער וועקער' (המעורר) ו'קאווע שטיבל' (חדר קפה). שלושת הארגונים האלה ניסו להשיג את אותה מטרה, אך בדרכים שונות", הוא מפרט. "רציתי בהתחלה להשוות בין האקטיביזם החינוכי בניו-יורק ובין ישראל, אבל אחרי שאספתי את החומרים הבנתי שזה לא יהיה נכון, והחלטתי לכתוב על ניו-יורק ועל ישראל בנפרד. בניו-יורק, בעיניי לפחות, היה שלב ראשוני יותר של הנעה לשינוי, ובישראל הנושא כבר מבוסס יותר: החינוך הממלכתי-חרדי כבר הוקם, ישנן ישיבות חרדיות תיכוניות שהוקמו".
העובדה שאצל הפעילים בניו-יורק מדובר בשלב בוסרי יותר עשויה להעיד שהמחיר החברתי של הרעיון הזה הוא גבוה הרבה יותר דווקא שם?
"אני חושב שבהחלט כן. ראיינתי שם קבוצה יחסית קטנה של אנשים לצד ניתוח של המון טקסטים. העניין הוא ששם יש פחד מאוד-מאוד גדול מהמחיר שהאקטיביסטים עלולים לשלם. אחד מהם ממש אמר לי שאם אני אפרסם אפילו לא את שמו, אלא רק ציטוט ממנו שאולי יהיה אפשר להסיק ממנו על הזהות שלו, אז חייו יהיו בסכנה. הוא אמר שלדעתו יש סיכוי גדול שירצחו אותו. הוא הזהיר אותי שוב ושוב שהוא יהיה בסכנה גדולה".
8 צפייה בגלריה
הזיז משהו. שער העיתון ניו-יורק טיימס עם ההפניה לכתבת התחקיר על מוסדות החינוך החסידיים
באמת הרגשת שזה המצב?
"קודם כול, זאת תחושה אישית שלהם. הפעילים בארגונים 'דער וועקער' ו'קאווע שטיבל' הם אנונימיים. הם עושים המון, אבל אף אחד לא יודע מי הם. הם שמחו לדבר איתי, אבל הם מסתתרים מאחורי שמות בדויים. למה זה המצב, בניגוד לישראל? אני יכול לשער שאולי שם חסידות סאטמר דומיננטית, והיא נתפסת כאלימה או מאיימת. בישראל הם יותר זניחים ושוליים. הם לא נתפסים כחלק משמעותי מהמיינסטרים החרדי. חלק ממי שראיינתי רואים את עצמם חלק מהחסידות ועדיין מנסים לפעול ולדחוף לימודי ליבה".
שלטי חוצות הושחתו
לעומת הארגונים האחרים, יאפד הוא ארגון של חרדים לשעבר – אבל חלק ממי שעומד מאחוריו ומממן את הפעילות שלו הם אקטיביסטים חסידים. "צריך להבחין בין אקטיביסט לתומך", מציין קציר. "אקטיביסט הוא אדם שמוכן לעמוד בפרונט ולשלם מחיר אישי. גם אם זה אומר שרק פעם בשנה הוא הולך להתראיין בטלוויזיה או להשתתף בעתירה משפטית, זה לא מפחית מזה שהוא אקטיביסט. גם חלק מהאקטיביסטים בישראל שראיינתי שילמו מחירים, חלקם למשל נאלצו לעבור דירה בגלל הפעילות שלהם. פגשתי גם בישראל אנשים שלא היו יכולים להמשיך לחיות באותה שכונה, אנשים שהוחרמו בבית הכנסת והילדים שלהם נזרקו מבתי הספר. גם פה זה קיים".
הוא מוסיף כי "בניו-יורק חלק מהאקטיביסטים הם כמו בישראל – למשל נפתולי מוסטר מארגון יאפד, שניתן להגיד את שמו כי הוא לגמרי בפרונט, מתמודד ונלחם. הוא חסיד בעלז לשעבר, והוא בפועל עובד בזה. יש לו משרד במנהטן, וזה מה שהם עושים. ישנם מי שהקימו בתי ספר, והם אנשי חינוך שעסוקים בעשייה, ואת החבר'ה של דער וועקער שמוציאים עיתון. אפשר לרכוש אותו אגב באמזון, וגם בקיוסקים בריכוזי הקהילה החרדית בניו-יורק. הם מוכרים אלפי עותקים".
8 צפייה בגלריה
לא נגד הערכים היהודיים. מודעה ברשת החברתית בעד רכישת השכלה כללית
(באדיבות ארגון YAFFED)
ולא שורפים את החנויות שמוכרים אותם?
"בינתיים לא. אגב, הם פרסמו גם שלטי חוצות, והשלטים כן נפגעו. אז הם החליטו לעשות כמו בבחירות – שכרו כלי רכב עם שילוט שמסתובב בשכונות עם מוזיקה, וכך הם מפיצים את המסרים שלהם בתוך השכונות החרדיות. הם עושים את זה גם כשיש כנסים חרדיים. הם שלחו גם עלונים בדואר לכל הקהילה החרדית עם המסרים שלהם".
הכסף שמאחורי האידיאולוגיה
הנושא הכלכלי הוא סוגיה מרכזית בכל הנוגע להגברת לימודי ליבה. לדברי פרופ' פרי-חזן, הכתבה ההיא בניו-יורק טיימס כן הצליחה "להזיז משהו", ובלחץ הפרסום דרשו אנשי ממשל בחינה מחודשת של העברת התקציבים ובדיקה שהם אכן מגיעים ליעדם המקורי. עד התחקיר אפשר להגיד שהאקטיביזם החרדי לא הצליח לפעול מול המדינה, לא בכלים משפטיים ולא בכלים של הפעלת לחץ ציבורי. "יש בתי ספר שהתחילו כבר לשלם מחירים כלכליים בעקבות התחקיר. מוקדם לומר מה יהיו ההשלכות בהמשך, אבל זה כבר קורה".
"לפני מספר שנים התקבלה בניו-יורק חקיקה שהחריגה את בתי הספר החרדיים מעמידה בכל מיני דרישות. קראו לזה 'תיקון פלדר'", היא מסבירה. "בגלל הכוח של החרדים בפוליטיקה המקומית זה היה אפשרי. התחקיר בניו-יורק טיימס שינה את המצב ברמה מסוימת. הפוליטיקאים הבינו שהם אמנם עלולים להפסיד את החרדים, אך גובר גם הסיכוי שהם יפסידו את רוב הבייס הלא-חרדי שלהם אם לא יפעלו, וזה מחיר הרבה יותר רחב. רק עכשיו נושא החינוך החרדי נכנס לשיח הציבורי בניו-יורק באופן משמעותי".
8 צפייה בגלריה
"לדבר על החינוך בישיבות שלנו זה לא טאבו". ארגון של חרדים לשעבר, אבל חלק ממי שמממן את פעילותו הם אקטיביסטים חסידים
(באדיבות ארגון YAFFED)
ההיבט הכלכלי רחוק מלהסתכם רק בתקציבים מלמעלה. במסגרת המחקר ראיין קציר שני אנשי חינוך, אחת מהן ניהלה בית ספר לבנים חרדים שנסגר, לדבריו, לאחר שנים ספורות מסיבות כלכליות. "בית הספר השני שבדקתי, שקראו לו 'אמרי שפר', הוא בית ספר חסידי כללי. הילדים נראים חסידים, אבל יש שם לימודים כלליים. לא רק מתמטיקה, אלא למשל גם מוזיקה. אבל מרואיינים דיווחו לי שבית הספר קטן ועני מאוד".
הוא מסביר כי "בארץ יש תמיכה של המדינה, שם אין ממש. הדרך לתקצב מוסד כזה היא התרמות מבחוץ וגביית שכר לימוד מההורים. אמרו לי שם שאם אתה רוצה להקים בית ספר כמו שצריך ולתקצב אותו כמו שצריך, תצטרך לגבות שכר לימוד של 30 אלף דולר בשנה. מה שקורה בפועל הוא שגובים משהו כמו 12-10 אלף דולר בשנה, שזה גם לא מעט בכלל עבור ההורים, אבל בשביל בית הספר זה קשה. ההנהלות של בתי הספר לא יודעות איך להסתדר עם זה".
פרופ' לטם פרי-חזןזה מחסום שמתמודדים איתו גם בישיבות החרדיות התיכוניות בישראל: העלות היא ממש כמו משכנתא חודשית, ולא מאפשרת לרבים שאולי היו רוצים לשלוח לשם את הילדים.
"נכון. לגמרי. זה בדיוק העניין. אז איך תלמודי התורה הרגילים בארה"ב מצליחים להתקיים, ואלה עם הליבה לא? או למה בישראל תלמודי תורה עם ליבה מצליחים להסתדר וישיבות חרדיות תיכוניות לא? התשובה היא שבישיבות הרגילות ותלמודי התורה של הפטור בישראל יש דרכים לחסוך כסף, באמצעות פחות כוח אדם. יש למשל שעות שבהן ילדים נמצאים בלי מורה בכלל. בישיבות אפשר לתת לילדים ללמוד בחברותא עם משגיח אחד, לפעמים משגיח אחד גם על 200 ילדים. הילדים אמורים ללמוד בכוחות עצמם. יספרו גם שזה אידיאולוגיה, שזה חשוב, הלימוד העצמאי בחברותא וכל זה. אבל לתחושתי הסיפור הוא לא אידיאולוגי, אלא רק אילוץ כלכלי. כשמדובר בלימודי חול, המשוואה הזאת לא עובדת. אי-אפשר ללמד ככה מתמטיקה או אנגלית, בלימוד עצמי. צריך מורים, ומורה מקצועי זה לא דבר זול. גם לא בארצות הברית".
פרופ' לוטם פרי-חזן: "הפוליטיקאים הבינו שהם אמנם עלולים להפסיד את החרדים, אך גובר גם הסיכוי שהם יפסידו את רוב הבייס הלא-חרדי שלהם אם לא יפעלו, וזה מחיר הרבה יותר רחב. רק עכשיו נושא החינוך החרדי נכנס לשיח הציבורי בניו-יורק באופן משמעותי"
גם בלימוד גמרא נדרשת מקצועיות. בישיבות חרדיות תיכוניות דורשים מורים עם הסמכה לרבנות, אפילו הסמכה לדיינות.
"נכון, ומה קורה בישיבות החרדיות הרגילות? המצב ממש לא טוב. בחלק מהישיבות לוקחים ר"מים (רבנים-מחנכים) צעירים מאוד ללא הכשרה וללא ניסיון, ומשלמים להם שכר זעום. זה נובע פשוט מצורך גבוה לחסוך בעלויות. אם רוצים לעשות את זה כמו שצריך וללמד את מקצועות הליבה, זה גם כן עולה כסף, והרבה – ואין. מצד שני, אני לא מכיר אקטיביסטים מתוך הקהילה החרדית בישראל שיפנו לבית משפט בדרישה לכפות לימודי ליבה על הקהילה, או בדרישה לפקח שאחוזי הליבה שהם נדרשים ללמד בכלל נלמדים. אני לא מכיר כאלה שיגישו עתירות על גבי עתירות כמו שעשו יאפד בניו-יורק. בארץ מהלכים כאלה מגיעים מגורמים אנטי דתיים, כמו למשל מפלגת שינוי בעבר – אבל לא מתוך האקטיביזם החרדי".
טענות שנתפסות ככפירה
קציר מספר שהפעילים בארה"ב לא רואים את עצמם כמי שיוצאים נגד החברה שמהם באו, אלא רוצים לקדם אותה. "האקטיביסטים החרדים שראיינתי לא תופסים את עצמם כאנטי חרדים, להפך. הם תופסים את עצמם כמי שבעד חרדים, ולכן הם נלחמים. הם גם עושים חוגי בית וכנסים בתוך השכונות החרדיות ומצליחים לאסוף עשרות הורים שרוצים לשמוע, להבין ולחפש פתרונות לילדים שלהם".
לדבריו, "ההנהגה החרדית שם קשוחה מאוד נגד אותם אקטיביסטים, וזה אולי לא שונה מישראל. מצד שני, האקטיביזם שם הרבה יותר חריף וקיצוני מכאן. גם הכתיבה בעיתון 'דער וועקער' קיצונית מאוד. אחת הטענות שלהם היא שהחרדים או ההנהגה החרדית פשוט עיוותו את הדת, שהדת היא אחרת והם כולם טועים – כי היהדות אף פעם לא עודדה אנשים לא לעבוד, אלא להפך. טענות מהסוג הזה נתפסות בעיני החרדים ככפרניות ופסולות והם לא מוכנים אפילו לדון בהן, אבל האקטיביסטים החרדים לא חששו לטעון טענות מהסוג הזה".
קציר: "בעיתון 'דער וועקער' טענו שהחרדים או ההנהגה החרדית פשוט עיוותו את הדת, כי היהדות אף פעם לא עודדה אנשים לא לעבוד, אלא להפך. טענות מהסוג הזה נתפסות בעיני החרדים ככפרניות ופסולות"
את המסרים שהפעילים העבירו לקהילה החרדית כדי להשיג לגיטימציה לפעילות שלהם, חילק החוקר לחמישה סוגי שיח שונים: טענות דתיות, פדגוגיה, השיח הפרגמטי, שיח זכויות שעסק בטענה שיש לילד זכות לקבל חינוך הכולל לימודי חול, והשיח הסוציו-פוליטי שטען כי המצב הנוכחי גורם לכך שהחרדים יהיו בורים, עניים ותלויים בהנהגה – וההנהגה גם מתפרנסת מהם וגם מנסה לשמר את המצב הקיים.
שי קצירבאדיבות המצולם"זה מסוג הטענות ששומעים בישראל בעיקר מחילונים ומאנטי-חרדים; שם זה מה שטוענים האקטיביסטים החרדים", מציין קציר לגבי הטענה האחרונה. "הם טענו שהחרדי הממוצע בניו-יורק חי בעוני מחפיר. אגב, לדעתי גרוע יותר מאשר בישראל. לעומת זאת, האדמו"רים שם חיים ברמת חיים גבוהה בהרבה מהאדמו"רים בישראל, עם בתי נופש מפוארים ורכבי פאר, בעושר בולט מאוד. הטענה שלהם היא שאם האנשים יהיו משכילים יותר זה יפגע בסופו של דבר בהנהגה".
אתה לא שומע את זה בישראל?
"בישראל אני לא רואה שום פעיל חברתי בחינוך שמתראיין ואומר שגדולי הדור טועים, או שהאדמו"רים כולם טועים או עיקמו את הדת. לא נשמע את זה פה, לא בפומבי לפחות".
זה נשמע שהאנונימיות מאפשרת להם להתבטא באופן חופשי יותר.
"אם אני יכול לשער למה יש שם הקצנה לעומת ישראל, אני יכול לחשוב שזה אולי מפני שבארץ יש עוד שיקולים. למשל שיקול כלכלי של הורה שאומר שבממ"ח (ממלכתי-חרדי) הוא אולי ישלם פחות, או שיקול חינוכי. הורים בארץ אמרו לי שמוסדות החינוך החרדיים עובדים בלי נהלים ובלי פיקוח, ואם הם רוצים מוסד רציני ומקצועי שישמור על הילדים שלהם מוגנים הם שולחים אותם לממ"ח. בישראל יש עוד שיקולים שהם לא רק ליבה".
הוא מוסיף ואומר כי "בניו-יורק הדבר היחיד שמשכנע זה אקטיביזם. מבחינה כלכלית, זה בפירוש יעלה להורים אפילו יותר. לא בטוח שאיכות ההוראה תהיה טובה יותר. החרדים חיים בשכונות, אז אם מישהו גר בוויליאמסבורג בשכונה של סאטמר, הוא רוצה שהילדים ילמדו קרוב לבית. אם הוא שולח אותם למוסד כמו 'אמרי שפר', זאת נסיעה של שעה עד שעה וחצי לכל צד בכל יום. כך הם גם ילמדו עם ילדים מקהילות אחרות, לא רק מסאטמר. זה פחות הומוגני ויותר מורכב. יותר קל לכאורה לשלוח לבית הספר השכונתי של החצר החסידית. בסופו של דבר השיקול היחיד של הורים כן ללכת על זה הוא לימודי ליבה, והאקטיביזם צריך להיות חריף יותר כדי להדגיש את התועלת של הלימודים האלה".
ללמוד מבלגיה ומאנגליה
פרי-חזן התראיינה בעבר בבמה זו על מצב לימודי הליבה בקהילה החסידית בבלגיה. "פערים היא מילה נכונה ביחס לקהילה החסידית בניו-יורק. אם כי בניו-יורק ישנה גם קהילה חרדית ליטאית גדולה, שרבים ממנה לומדים בבתי ספר עם לימודי ליבה ברמה גבוהה מאוד, והבוגרים משתלבים בהמשך בהשכלה גבוהה. אין שם בעיה. זה אגב לא קיים בקהילה החרדית בישראל, לימודי ליבה ברמה כזאת ובהיקף כזה".
8 צפייה בגלריה
"רבבות ילדים יהודים בניו-יורק מנועים מחינוך בסיסי". מודעה בעד לימודי ליבה במוסדות החינוך
(באדיבות ארגון YAFFED)
"גם בבלגיה יש קהילות חסידיות שלא מלמדות ליבה, והמודל שלהן דומה לישראל ולמה שאנחנו רואים בניו-יורק", היא מציינת. "השוני הוא שבבלגיה יש בחירה משמעותית מאוד, גם אם אתה חסיד. יש שם בתי ספר חסידיים שמקבלים מאה אחוז תקצוב מהמדינה עם פיקוח משמעותי מאוד על מה שנעשה בהם. יש גם אופציה של ישיבות תיכוניות ברמה טובה גם כן. כלומר, יש בחירה של ממש. גם בבתי הספר שלא מלמדים בהם בכלל ליבה ולא מקבלים בכלל תקצוב, המדינה מנסה להסדיר אותם ללא הצלחה דרך החינוך הביתי, שזה חדש יחסית".
פרי-חזן: "באנגליה העלימו עין במשך שנים, ויש שם עכשיו התעוררות מצד המדינה לכיוון הסדרה. זה מעורר גל מחאות. לקהילה שם אין את הכוח הפוליטי שיש לחרדים בניו-יורק או בישראל, כך שזה מאפשר למדינה לקדם יותר מבלי לחשוש מהמחיר הפוליטי"
זאת שאלת השאלות, האם הציבור באמת רוצה לימודי ליבה ובגלל התנאים זה לא מתאפשר, או שהוא פשוט לא רוצה.
"אין לי נתונים מעודכנים, אבל לגבי הבנים זה היה חצי-חצי. שם אין חסם של הסעות למשל. בחסידות ויז'ניץ מלמדים לימודי ליבה ברמה גבוהה, אבל יש שם הרבה ילדים מחצרות אחרות. הם מכילים יותר. יש גם בתי ספר של ליטאים שלומדים בהם ילדים חסידים. יש בחירה אמיתית, לא בחירה על הנייר. בניו-יורק ילד חסידי לא ילמד בתלמוד תורה ליטאי, זה פשוט לא המקום שלו.
"בבלגיה יש גם יותר בחירה. ואולי הדבר החשוב ביותר הוא שהמדינה לא מוותרת שם. מי משקבל תקצוב חייב להראות תוצאות. הם מגיעים לביקורת פעם בכמה שנים, אבל אז הם 'הופכים את בית הספר'. צריך להראות להם תוכניות עבודה, תוכניות לימוד. הם משתתפים בבחינות למרות שאין חובה, כי הם צריכים להראות שיש להם הישגים וזאת הדרך הכי מומלצת לעשות את זה. אז מי שמקבל כסף, צריך גם להראות עבודה".
היא מציינת שהתפתחויות מעניינות קורות גם באנגליה. "חזרתי לאחרונה משם וראיתי הפגנות של הקהילה החרדית מול הפרלמנט בעקבות חוק חדש שמבקש להסדיר בתי ספר, שחלקם לא היו רשומים באופן רשמי בכלל. באנגליה זה קצת דומה לניו-יורק, הם העלימו עין במשך שנים, ועכשיו המדינה מתעוררת ורוצה להסדיר את זה. זה מעורר גל מחאות בקהילה שם. יש שם התעוררות מצד המדינה לכיוון הסדרה. לקהילה שם אין את הכוח הפוליטי שיש לחרדים בניו-יורק או בישראל, כך שזה מאפשר למדינה לקדם יותר מבלי לחשוש מהמחיר הפוליטי".
נגד מתווה בעלז, בעד הממלכתי-חרדי
אחת הבעיות שקיימות גם בארה"ב וגם בישראל, לדברי פרופ' פרי-חזן, היא המחסור בנתונים אמינים לאורך השנים על מצב החינוך בתוך החברה החרדית: "אף אחד לא באמת יודע מה מלמדים בחינוך החרדי. זה באמת חלק מהתפקיד של התקשורת, כמו הניו-יורק טיימס, לדרוש תשובות. לתת קול, לתת במה, להשקיע בתחקירים".
אולי בארץ זה פחות מעניין את הציבור הרחב? בנימין נתניהו, כזכור, הבטיח תקצוב מלא בלי שום התחייבות ללמד ליבה.
"יש פה ציבור גדול שאני לא יודעת אם לא אכפת לו, הוא פשוט פחות מכיר את המספרים והעובדות בשטח. יש אכפתיות, אבל יש תפיסה שגויה של חרדים כמי שאינם רוצים ללמוד ליבה, שזה לא נכון. התפיסות השגויות האלה לא מבחינות בניואנסים בתוך הציבור החרדי. גם התקשורת אחראית לזה. בנושא החינוך הממלכתי החרדי, יש בעיניי מחדל ענק, עצום. הוא קיים כבר משנת 2013 והמדינה לא מקדמת אותו – כולל הממשלה האחרונה שלכאורה יכלה לקדם בקלות את העיגון וההסדרה של הזרם החינוכי הזה בחוק חינוך ממלכתי, וזה לא קרה. אפילו שמים מקלות בגלגלים".
"אנחנו כבר יודעים ממחקרים שיש ביקוש גדול מאוד לליבה בציבור החרדי. למרות זאת, עדיין אין לחץ ציבורי מספק לקדם את האופציה של הממלכתי-חרדי, שהיא הנכונה והמועדפת ביותר – משפטית, חינוכית ומכל בחינה, כאפשרות בחירה בלי כפייה למי שרוצה חינוך ציבורי חרדי עם לימודי ליבה", היא אומרת. "זאת ממש מהפכה, וחבל שזה יורד מסדר היום. יצאתי גם נגד מתווה בעלז, שמחזק את המוסדות החרדיים עם תקווה שלא תתממש ללמד יותר לימודי ליבה. אני לא חושבת שעם עוד תקצוב הם יקיימו חובות שהיו אמורים לקיים גם בלעדיו".
