מזל שהלכנו אליו יחד
שתי נערות צעירות, באמצע שנות העשרים לחייהן. בוגרות אולפנה, למדנו באותה השכבה. היינו באותו השבט בבני עקיבא בקדומים. ואז דרכנו התפצלו: היא יצאה לשירות לאומי, ואני התגייסתי לצבא.
השבט שלנו התאחד אחרי שאחד החברים נהרג בלבנון. במפגש הראשון העיניים שלנו נפגשו. הרגשתי פרפרים בבטן ולא ידעתי לתת שם לתחושות. הכול קרה מאוד מאוד לאט. לא ידענו שאנחנו בעיצומה של התאהבות בלי שהתכוונו. עם הרבה תמימות התפתחה לה אהבה גדולה.
לא היה לנו עם מי להתייעץ. האינטרנט לא היה מפותח ועוד לא היו רשתות חברתיות. התגלגלנו לפורום ב"תפוז", דיברנו בחשאי עם נשים נוספות. חברה טובה ליוותה אותנו בתהליך. הבנו שקיבלנו מתנה עצומה, נדירה. אבל במקביל, ידענו שמימוש שלה ייגבה משתינו מחיר כבד.
חקירה בחדר אפל
אחרי תהפוכות רבות ובחלוף חמש שנים של אהבה שלא ידעה גבולות, החלטנו, אל מול חומות ירושלים, שאנחנו משתפות את העולם. סיפרנו להורים. הם ביקשו זמן לעכל, להבין. אמא שלה מאוד ביקשה שנעשה עוד ניסיון. שנבדוק אם זה הפיך, אם זה סופי.
הסכמנו. התחברנו לרצון לבדוק שוב, ולו בשביל להימנע מהמחיר הכבד. אמא שלה חיפשה עבורנו פסיכולוג, התייעצה עם רב בכיר ומוכר בציונות הדתית שהפנה אותה לפסיכולוג קליני בירושלים. נכנסנו אל קליניקה קודרת, אפופת עשן סיגריות. כשהתיישבנו מולו, הוא הדליק עוד אחת.
וכך החלה סוג של חקירה: "ממתי אתן ככה?" "הסתובבתן בבית בלבוש לא צנוע ליד האחים שלכן?" "מה אתן מרגישות כשאתן ביחד?" הרגשנו לא בנוח עם השאלות, אבל שיתפנו פעולה. והוא המשיך: "בטח מישהו נגע בכן באופן לא ראוי", "אתן בוודאי מתביישות במי שאתן".
לא התביישנו, וניכר היה שזה מכעיס אותו. הוא הדליק סיגריה נוספת. אחרי שעה קלה הוא ביקש שנתחיל. אנחנו, מנגד, ביקשנו להבין מה בדיוק עומד לקרות - והוא הסביר: "זאת נטייה פסולה, זאת סטייה. אפשר לשנות אותה. אני בטוח שתוכלו לקיים יחסי מין עם גבר".
חשנו אי-נוחות. "אתה לא מבין", ניסינו להסביר. "זאת לא נטייה מינית, זאת נטייה נפשית. זאת אהבה".
"קשקוש", הוא פסק ולקח נשימה (גם אנחנו). "אתן רואות את המאוורר הזה? אני יכול, בתוך כמה מפגשים ללמד אתכן להתעורר מינית מהעמוד שלו". ככה, במילים האלו.
לא היינו בטוחות שהבנו נכון. הסתכלנו האחת על השנייה והבנו שאנחנו צריכות לצאת משם. אמרנו לו שנחשוב על זה. שאנחנו צריכות זמן. הוא הדליק עוד סיגריה והסתכל עלינו בזלזול. "אתן חלשות, אה? אתן לא מספיק אמיצות כדי להתחיל את התהליך?"
למזלנו, דווקא היינו אמיצות
השארנו לו תשלום וברחנו. סיפרנו לאמא שלה על החוויה המפוקפקת. היא הזדעזעה ושאלה בעדינות אם אנחנו מוכנות לניסיון נוסף. לא איתו. היינו מוכנות, אבל הפעם החלטנו שזו תהיה פסיכולוגית. אישה. אמא שלה ביקשה שזו תהיה אישה דתית. הסכמנו. רק ביקשנו שהפעם ההמלצה לא תגיע מרב.
התפצלנו. כל אחת לפסיכולוגית אחרת. הפעם הרגשתי בנוח. היא בעיקר הקשיבה. סיפרתי על אהבת חיי, על מי שאהבה נפשי, בעיניים זורחות. התרגשתי לשתף בפשטות על הקשר שלנו, על הזוגיות האוהבת. היא שאלה שאלות מכוונות, מכבדות. שמנו יחדיו סימני שאלה.
אחרי מספר מפגשים בודדים הרגשתי מחוזקת בבחירה שלי. תהליך דומה עבר על אהובתי והחלטנו שהביחד שלנו הוא לנצח.
כלים מפוקפקים בדרך לטיפולי המרה
יש הבדל עצום בין ליווי של אדם בבחירתו, בהתלבטויותיו. בין לשמש לו אוזן קשבת, לבחון איתו את המשמעות של בחירתו בדרך כזו או אחרת - לבין לשדר לאדם שרגשות עמוקים שהוא חש הם פסולים, ויש לעשות הכול כדי להדחיק אותם או להיפטר מהם, תוך שימוש בכלים מפוקפקים שגובלים בהטרדה מינית.
כדי לעזור לנשים נוספות, ובין היתר למנוע מהן להגיע לטיפולים מפוקפקים כמו זה שאליו אנחנו נקלענו, הקמנו עם נשים נפלאות נוספות את ארגון 'בת קול', שמובל על ידי דור חדש וצעיר של נשים אמיצות. הארגון היה שותף למהלכים שהובילו לכך שהחוק נגד טיפולי המרה, עבר בקריאה טרומית.
התחתנו, פעמיים, פעם אחת בישראל והשנייה בדנמרק (כדי שהנישואים יוכרו בישראל). יש לנו שלושה ילדים מקסימים, ובשנה שעברה חגגנו שני עשורים יחד. אותו מטפל שנקלענו אליו משמש עדיין כפסיכולוג, ולהבנתי - גם אחרי 20 שנה - הוא עדיין מציע טיפולי המרה.
אני תקווה שהחוק ישלים את המסע שלו, ויחד עם פעולות הסברה מתאימות, ייעלמו מהעולם טיפולי ההמרה.
- הכותבת נמנית על מקימות "בת קול – נשים לט"בקיות דתיות", בעלת משרד עו"ד. נעמה ודריה צורף גרות בקיבוץ משמרות, והן אמהות לדור (13), מעיין (9) ומיתר (2)
