לפני שבועות אחדים הוזמנה ההיסטוריונית וחוקרת השואה, הרבנית אסתר פרבשטיין, להרצות בקורס שואה ומשפט בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל־אביב. אחרי שנעתרה התחילה להסס. לפרבשטיין יש אמנם קילומטראז' ארוך בשיתוף פעולה עם חוקרים וארכיונאים חילונים ולא יהודים העוסקים בשואה, "אבל לאור מה שקורה עכשיו הצעתי לדחות את ההרצאה לזמנים שקטים יותר. כשהתעקשו, הגעתי לאוניברסיטה.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
"האמת, חששתי לעמוד עם החזות שלי לפני עשרות סטודנטים וסטודנטיות, שנראו לי כאילו נשאבו מתוך אחת ההפגנות. הופתעתי. הם ידעו מאין באתי, 'קראנו עליך באתרים', אמרו לי. קיבלו אותי במאור פנים, ברצון לשמוע, לשאול והתפתח דיון מרתק. בשבילי החוויה הזו פתחה פינה של תקווה".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
הסיטואציה הזו, הרוקמת גשרים בין העולם החרדי לעולם הרחב, מתאימה לרבנית פרבשטיין (77). אישה מרשימה בזכות עצמה כחוקרת בעלת שם בין לאומי, מחברת עשרות ספרים ומאמרים פורצי דרך בנושא השואה, ובעלת אילן יוחסין מרשים לא פחות – כנינתו של האדמו"ר מגור "האמרי אמת" זצ"ל וכאשת הרב משה מרדכי פרבשטיין, ראש ישיבת חברון, מהגדולות ביותר בעולם (עם כ־1,600 תלמידים) שנחשבת ל"אוניברסיטת הארוורד" של הישיבות הליטאיות.
6 צפייה בגלריה
הפגנה באוניברסיטת תל אביב. ''חששתי לעמוד מול סטודנטים עם החזות שלי, והופתעתי. קיבלו אותי במאור פנים''
( צילום: גיל שחם)
בימים אלה, כשהרוחות סוערות וקווי השבר בין חלקי העם הולכים ומעמיקים, חשוב שקולה יישמע. פרבשטיין קיבלה פניות מכלי תקשורת רבים, בארץ ובעולם היהודי בחו"ל, אבל עד כה סירבה להתראיין. לחילוקי הדעות סביב הרפורמה המשפטית היא מסרבת להתייחס. "אני לא פוליטיקאית, ומעדיפה לדבר כשהרוחות יירגעו", היא מבהירה, אבל המציאות שמשתקפת מול עיניה מדאיגה אותה מאוד.
כאישה חרדית, נתקלת בגילויי שנאה כלפייך?
"באופן פרטי לא. כללית אני מבחינה שהמצב במדינה מוציא מאנשים את הרע. כשאני מלמדת את נושא האנטישמיות, אני מסבירה לתלמידותיי שהשנאה הופכת את האנשים לרעים. מכך אני חרדה. לא מהתופעות החיצוניות והאמירות של שני הצדדים, שלרבות מהן אין שחר, אלא מאיבוד התחושות העדינות של התחשבות וחמלה, איבוד הערכים וההתנהגות שאדם סיגל לעצמו. במידה מסוימת, השנאה דומה לשכרות, כשאדם נשטף בה הוא כבר לא רואה דברים אחרים כי הוא באובדן חושים. זה מה שמדאיג אותי.
"כששאלתי נשים ניצולות שואה מה הרגישו כשיכלו לחלוק מהמעט שהיה להן עם אחרות: ילדה חולה שהחברות תרמו לה כף מרק כל אחת בגטו ורשה, חולי טיפוס שחלקו פרוסת לחם, הרבה פעמים אמרו לי: 'האכפתיות כלפי אחרים עזרה לי להישאר בן אדם'. והיפוכה השנאה".
וכחוקרת שואה, מה חשבת השבוע על אמירתו של איציק זרקא "גאה שנשרפו שישה מיליון?"
"אין ספק שזה חמור ומזעזע, ולצערי חלק מגל של זילות השואה שאני רואה אותו בשני הצדדים על המפה. והדוגמאות רבות. שימוש בסמלים, במלל. כשמתחילים בזילות, הגבולות נפרצים וזו אחת התוצאות".
פרבשטיין ניפצה לאחרונה עוד מחסום כשהפכה לאישה החרדית הראשונה שנבחרה להנהלת "ועידת התביעות העולמית" מטעם ממשלת ישראל. מדובר בארגון שהוקם אחרי החתימה על הסכם השילומים, המייצג עשרות ארגונים יהודיים ברחבי העולם, ושתפקידו לפעול לקבלת פיצויים מממשלת גרמניה, להשבת רכוש ולסייע לניצולי השואה – גוף שמעטות בו הנשים, וחרדים אין בו בכלל.
בבחירה לא נכחה, צפתה בטקס בזום. המועד לא התחשב בשמחות הפרטיות של משפחת פרבשטיין – שתי נכדות שהתחתנו בהפרש של ארבעה ימים – והרבנית לא תוותר לעולם על נוכחות באירוע משפחתי.
ועידת התביעות מוכרת לה היטב. "שנים שימשתי כחברה בוועדת ייעוץ לתמיכות בתחום החינוך. לפני שנתיים פרשתי מהתפקיד, כמו שעשיתי מרוב תפקידי ההוראה שלי, וכיום אני מתמקדת במחקר. לפני מספר שבועות פנו אליי וביקשו שאסכים להציג את מועמדותי להנהלה של ועידת התביעות - צוות גדול בן עשרות חברים הקובע את מדיניותה. אחרי הבחירה הרגשתי כמי שיכולה להשמיע את קול הניצולים ואת קול היהדות החרדית לדרכים שבהן היא רואה את העזרה לניצולים ואת ההנצחה.
"אני מאוד קרובה לניצולי השואה. לאורך השנים נפגשתי ושוחחתי עם מאות רבות לצורך מחקריי. בכל מפגש עם האנשים המיוחדים האלה אני מרגישה שלא סתם הם ניצלו. הרקע של האמונה והערכים שהם מקרינים משפיעים עליי מאוד. מכיוון שהנושא העיקרי של ועידת התביעות הוא הניצולים, הרגשתי שאם הזדמן לידי תפקיד שכזה, כל עוד אוכל – אני רוצה לעזור להם".
איך בכלל הגעת לנושא השואה? הרי לא נולדת בבית של ניצולי שואה.
"בעיניי הורי היו ניצולים, להבדיל משורדים. אבא ואמא הגיעו ארצה חמש שנים לפני השואה, והמשיכו להתכתב עם כל בני המשפחות הענפות שנשארו בפולין. אבא אפילו הספיק לנסוע לפני המלחמה לביקור. אחריה נותר יחיד ממשפחה בת שמונה ילדים. לאמא, שגם באה ממשפחה ברוכה, נותרה רק אחות אחת.
"כשנולדתי, לאבא שלי הייתה עוד תקווה שאמו, שאני קרויה על שמה, שרדה. מכתבים ממנה הגיעו עד 1942 ולא היה מידע שנספתה. אבי שאל את סבא שלו, אביה, האדמו"ר מגור, אם לקרוא לי בשם של מי שחיה, כפי שקיווה. הרבי השיב בחיוב, אמר שאולי זו סגולה לחיים. למי שנולדו אחר כך במשפחתנו כבר לא הייתה בעיה.
"הרגשנו ב'העדרות'. שאין סבים, סבתות, רוב הדודים, הדודות ובני הדודים. היינו בין הילדים היחידים במשפחה של הרבי מגור (ה'בית ישראל', האדמו"ר רבי ישראל אלטר זצ"ל, משקם חסידות גור אחרי השואה, שהיה דוד של אביה - ש"ח). ידענו שאין לו ילדים והרגשנו את צער הדוד. שמענו המון סיפורים על גור, על עוצמות החסידות הגדולה בפולין. ומה ראינו מול עינינו בירושלים? בית קטן, כמה מניינים בודדים. הילדות הייתה שילוב של נוכחות השואה והסודיות. בבית ובשכונה הסתובבו ניצולים ללא משפחות, רובם לא דיברו, שתקו.
"מאז היותי בתיכון רציתי לעסוק בשואה. גם המורים שלימדו אותנו באו משם: מליטא, גרמניה ופולין. קראנו הרבה. ספרים, בעיתונות החרדית היו כל הזמן כתבות. משפט אייכמן הוסיף. כשהייתי אם לשלושה – בני חמש, שלוש וחצי ושנה – החלטתי להגשים את החלום. אבא הבטיח שיעזור לי ללמוד, והלכתי ללמוד באוניברסיטה העברית". באותם זמנים היו עד נשים חרדיות שלמדו באוניברסיטה, אם כי מעטות יחסית, אבל להתחיל לימודים אקדמיים כאם לשלושה היה נדיר מאוד.
"במקביל עבדתי בהוראה בחצי משרה. כשהחלטתי להמשיך לתואר השני בהיסטוריה של השואה, עבדתי כבר במשרה מלאה. עשיתי את החלק הראשון של העבודה בשנת שבתון. ואת המחצית השנייה השלמתי, אחרי הפסקה של שש שנים, בשבתון הבא. אז היו לנו כבר שבעה ילדים שקדמו בסדר העדיפות שלי. למדתי מצורך פנימי, לא לבניית קריירה, ולא הייתי לחוצה לסיים".
"הצלת האדמו"רים בשואה לא נבעה מרצונם הפרטי להינצל. מישהו שאל מדוע הושקע מאמץ בהצלת איינשטיין? ברור שהצלת אנשי רוח היא דבר טבעי"
פרבשטיין הייתה ממקימי המחלקה החרדית ב"יד ושם", ליוותה את הרחבת "גנזך קידוש השם" ("יד ושם" החרדי) והתמקצעות הארכיון שלו והקימה את הקתדרה להוראת השואה במכללת ירושלים לבנות, שבה היא עדיין משמשת כיועצת. במקביל היא משמשת כיועצת לשורת ארגונים העוסקים בשואה בארץ ובחו"ל, כולל מוזיאונים. "גיליתי שככל שהאנשים פתוחים יותר, במובן האמיתי של המילה, הם מקבלים אותי בפשטות, ללא בעיה", היא אומרת.
את עבודת המאסטר שלך בחרת לעשות על נושא נפיץ – הצלת האדמו"רים. איך את מגיבה לטענה שהאדמו"רים בשואה הצילו את עצמם והותירו את חסידיהם מאחור?
"כשהתחלתי ללמוד ישבתי עם אבא שיעץ לי – אל תעשי לך חיים קלים, אל תחקרי נושא שכבר כתבו עליו. במהלך לימודי התואר הראשון שמעתי הרבה שיח על הנושא. מדוע האדמו"רים ולא החסידים. מצד שני, חוויתי וראיתי את החיוניות של האדמו"רים שניצלו לתחיית החסידויות. ראיתי איך נראה ניצול כשהוא מגיע לרבי, ורואה שהחסידות ממשיכה. חסידים שוב ושוב אמרו לי 'ידעתי שהרבי בארץ ישראל' וכמה חשובה הייתה הידיעה הזו להם.
"הייתה לי בעיה קשה למצוא מנחה לעבודה, כי אף אחד לא חקר עד אז את החסידות בשואה. לא היה הידע, לא ההתעניינות ולא הכלים. כדי לחקור נושא מהסוג הזה צריך לדעת לקרוא טקסטים חסידיים, להבין את השורות ומה שביניהן. לקיים ראיונות עם האנשים הנכונים.
"בלית ברירה בחרתי במנחה שלי, מגדולי חוקרי השואה, פרופ' יהודה באואר - שרחוק מהעולם הדתי בכלל והחסידי בפרט כרחוק מזרח ממערב. אבל הוא היה אוהב ומחפש דעת, שנתן לי את ברכת הדרך. התרגשתי כאשר בסופו של דבר נתן לי את הציון הגבוה ביותר. הוא היה מנחה שהכיל דעות שונות משלו בקיצוניות ושלימד אותי שאם את עושה את מחקרך היטב, משתמשת בכלים מקצועיים, יכילו גם אותך".
ואיך את משיבה על השאלה למה הם ברחו או הצילו את עצמם?
"כשמדובר באדמו"רים שניצלו לא מדובר ברצון הפרטי שלהם להינצל. המנהיג סימל עולם שניצל וייבנה מחדש. המשותף לכל המקרים היה שהצלתם נתפסה על ידי האנשים שעסקו בה כהזדמנות שאסור להחמיץ להמשיך את העולם שהיה רוחנית ותרבותית. איזה מאמץ עצום הושקע להציע מקלט לאלברט איינשטיין אחרי עלות היטלר לשלטון, כמה מדינות התחרו על כך שיקבע בהן את מגוריו? מישהו שאל מדוע? היה ברור שהצלת אנשי רוח ומחקר היא דבר טבעי.
"חשוב לציין ולזכור: הרוב המכריע של הרבנים והאדמורי"ם נספו בשואה. כי הם היו המטרה הראשונה לאלימות הנאצית. 'הרבי' היה במוקד העדשה הנאצית - כלפי נושאי חזות דתית בכלל ורבנים בפרט גילו הגרמנים אכזריות פומבית מיוחדת. מחזות שהותירו יגון ואימה על מי שצפה בהם, עברו בחרדה מפה לאוזן והחריפו את תחושת הסכנה המיוחדת הצפויה לרבנים ולאדמו"רים".
העולם שממנו באת סייע לך בחקר השואה?
"בהחלט. במשך השנים נוכחתי לראות שלא רק חוסר עניין הביא להזנחת הנושא של העולם האמוני בשואה, אלא גם פער בהבנת הטקסטים. רבנים תיארו את שעבר עליהם במכתבים, בהקדמות לספרים שחיברו במהלך השואה ולאחריה. טקסטים רבניים נכתבו ברובם בעברית. כולם שואלים, 'לא ביידיש?' כשאני אומרת זאת, אבל ממש לא. יידיש הייתה יותר שפת דיבור. דברי תורה, דברים שייחסו להם חשיבות, נכתבו בעברית רבנית המתאפיינת מחד במשפטים ארוכים, ומאידך היא מלאת קיצורים וראשי תיבות, הקשרים ברמזים למקורות.
"כל טקסט כזה דורש פענוח. אתה זקוק לידע בשני תחומים: ארון הספרים היהודי, וידע וכלים היסטוריים איך לבדוק ולהשוות. אחר כך צריך לחבר את הכול. הייתה לי ההשגחה שבעלי היה דיין וראש ישיבה, והוא דחף והבין וישב איתי ללמוד וללמד, ויחד יצרנו את הקשר בין המציאות של הטקסטים ובין המציאות ההלכתית".
בכל שנות המחקר שלך, היה סיפור שריגש אותך במיוחד?
"כל פעם אני מתרגשת מעוד סיפור. כן, אני עדיין מתרגשת. היום אני חוקרת את נשות טלז. גטו הנשים של טלז שבליטא, שהתקיים במשך ארבעה־חמישה חודשים, אחרי שכל הגברים והבנים בעיר נרצחו. בעיר נותרו כ־500 נשים – יתומות, אלמנות ואמהות שכולות, שניצלו כי הן עבדו עבור הליטאים. מאיפה צמחו? מאיפה החוסן שלהן? איך הצליחו חלק מהן לברוח, נערות שגילן הממוצע 17? רק לפני חודשים אחדים גיליתי אוצר של מכתבים שכתבו זו לזו. מדהים לראות איך הן מחזקות זו את זו. האחת כותבת פרק תהילים, והשנייה שולחת ומעבירה מאחת לשנייה. שרשרת של עידוד".
הרבנית, אם לשבעה, עומדת בראש שבט גדול של צאצאים, כולל נינים. "אל תכתבי מספר, לא יקלטו, גם אני לא קולטת", היא צוחקת. בכניסה לביתה בולט צילום ארוך של הצאצאים. ארבעה דורות. "התמונה צולמה לפני שנה וחצי, היא כבר לא מעודכנת", מבהירה פרבשטיין.
"רגשית ומעשית, הבית והילדים תופסים אצלי את המקום המרכזי", היא אומרת. "לכן אני גם עובדת בשעות שבהן אחרים ישנים. השעות הטובות ביותר שלי הן לפנות בוקר" – ואכן שעת ההתחלה של חלק משיחותינו, שבע וחצי בבוקר, היא מבחינתה אמצע היום. "יש לי הוראה לכל העובדות שלי – כשבן משפחה מתקשר בטלפון, ענו לו גם באמצע פגישה. תתקשרו הביתה באמצע יום עבודה מיוזמתכן. ילדים צריכים לדעת שהם תמיד המרכז".
איך עושים זאת? אני שומעת הורים שקורסים אפילו עם שניים־שלושה ילדים. ולא רק בימי החופש הגדול.
"אמנם זה כרוך בהרבה מחשבה ורגש, אבל זה אפשרי. מבחינתי זו התמודדות קבועה, שאין לה מרשם. המחשבה על הילדים גורמת לך למצוא את הנישה שלך בזמנים היפים שלהם וגם מתי שהם זקוקים לך.
"אני לא מהסבתות ששומרות ומטפלות בפעוטות, אם כי בזמן חירום אפשר גם להשאיר ילדים אצלי. אבל יש דרכים נוספות להחדיר אכפתיות ואהבה. מדי ראש חודש במשך שנים מגיעים אלינו חמישה־שישה נכדים הלומדים ב'חדרים' (גילי שש עד 13 – ש"ח), יוצאים לסיורים והקשר נעשה אישי. הנכדות מגיעות ללינת לילה של 'מחנה סבתא'. הקושי העיקרי בעיניי הוא להצמיח כל ילד על פי דרכו, כישוריו, תכונותיו. זה דורש יותר מחשבה ומאמץ. אני מתפללת שאדע מתי צריך אותי ולהיות שם. זה האתגר הגדול".
אבל טכנית איך מסתדרים עם שבעה ילדים ועוד יוצאים לעבוד?
"במשפחה ברוכה יש חינוך למשמעת עצמית. לאיפוק, לדחיית סיפוקים, וגם לעזרה בבית. כשיש ילדים רבים במשפחה, יש את מערכת האחים והאחיות. כשילד חמישי, שישי, שביעי נולד, עוד ארבעה, חמישה, שישה זוגות של זרועות פתוחות מקבלות אותו. זוהי חוויה מיוחדת לגדולים, לקטנים וגם להורים. עם שבעה ילדים את חיה שבע פעמים ילדות של אדם, את העלייה לכיתה א'. את גיל הבגרות, את הקשר הרגשי של זוגות צעירים באמצעות ילדיך שבונים את בתיהם. היכולת לחיות חיים מלאים מספר פעמים, לא נותנת לך להתייבש.
"בוודאי שיש שעות קשות וזמנים של לחץ. זה חלק מהחיים. בנות הסמינרים מקבלות בחינוך הכנה שהחיים הם תפקיד, והתפקיד הוא כיף, וגם רואות זאת בבית. ההספקים של הנשים הצעירות מעוררי השתאות ופליאה. הן הסופרמניות של החברה הישראלית. עם יכולת ליהנות משעות של נתינה, מנשיאה בתפקידים השונים באהבה. בוודאי שהתפקידים רבים, לא קל. אבל השאלה היא במה אתה בוחר את הקושי שלך, בעבודה ובהתחייבויות חברתיות או במשפחה ובשילובים. הקושי הוא עניין של בחירה".
היא מתגוררת בירושלים ברחוב שבו שוכנת ישיבת חברון, "בצל קורת הישיבה", כפי שהיא אוהבת להתנסח. "השעון שלנו סובב סביב הישיבה, הבחורים שומרים על הרוח הצעירה שלנו", היא מחייכת. "בכל שעה שאפתח את חלונות הבית, בחצות, בשתיים בלילה, בחמש לפנות בוקר, אני שומעת את קולות הלומדים שנושאים אהבה ללימוד, לתורה, שחיים אותה יומם ולילה.
"כאשת ראש הישיבה, אני פוגשת בהם בשעות מאוחרות, כשהם מגיעים לשיעור שמוסר בעלי בביתנו. השיעור מתחיל בעשר וחצי־אחת עשרה בלילה, ויכול להימשך עד חצות ויותר. הבית שלנו הומה בשעות לילה מאוחרות בקולות של תורה, אני רואה את העיניים הנוצצות של הבחורים הצעירים, שומעת את הדיונים. אין כמעט שבת בלי עשרה בחורים לפחות ליד השולחן".
ואיך את מרגישה כשמתייחסים לחרדים – הבחורים האלו ולמעשה גם אלייך ואל בעלך – כמי שבוזזים את קופת המדינה?
"השאלה מאיזה מקום זה בא", היא נאנחת, מתנסחת בזהירות. "אנחנו לוקחים אחריות על אחרים, על הכלל, ולא רק על עצמנו. כל אחד מאיתנו קשור לאיזשהו ארגון של התנדבות. אנחנו משלמים מסים. וגם חושבים שקיום המדינה הוא לא רק פונקציה של מספר העובדים במשפחה. ההאשמה כלפינו באה ממקום אחר, של פער תרבותי וחוסר ידע. כואב לי לשמוע אמירות כאלו. כואב לי כי המסורת יכולה לחבר ולא להפריד".
"כשחירש רואה אנשים רוקדים, הם נראים לו כמי שיצאו מדעתם. כך גם מי שמתארים מבחוץ חיים חרדיים. חרדיות לא מרגישות מקופחות, הן לא נלחמות ב'הדרה'"
על קירות הבית צילומים של אבות המשפחה – בעלה צאצא לאחת המשפחות הליטאיות המיוחסות ביותר, והיא עצמה צאצאית של אדמו"רי גור – מייצגים חיבורים של פסגת העולמות הליטאי והחסידי. שילוב בלתי שגרתי.
איך עושים את החיבור?
"לכל קבוצה בעם ישראל יש עושר וייחוד משלה, כשאפשר לינוק מעוד מעיין, למה לא להרחיב? אנחנו מרגישים שיש לנו זכות, שקיבלנו שני מעיינות. העבודה שלי במכללה, המחקרים ביד ושם, יצרו מפגשים עם חילונים ועם כל חלקי החברה הדתית. בכל מפגש אתה נותן ומקבל, ומשהו טוב קורה לחיץ בין הקבוצות. צריך את החיבור. לא נתקיים בלעדיו. כל כך הרבה אפשר לקבל זה מזה. כל אחד מביא עולם משלו. מהניתוק אנחנו רק מפסידים".
ומה דעתך על השיח של הדרת נשים?
"אני נשאלת על כך לא מעט, ומביאה אחד ממשלי ה'חפץ חיים'. כשחירש נכנס לחדר ורואה אנשים רוקדים, הם נראים לו כמי שיצאו מדעתם. עושים תנועות מוזרות, קופצים, פותחים וסוגרים את עיניהם. הכול נראה לו חסר היגיון לחלוטין. התיאור שלו למה שראה מדויק מאוד, אבל יחמיץ את העיקר. לו היה שומע את המוזיקה, היה מבין שמדובר בתופעה של שמחה, וכל הדברים הטובים שהריקוד עושה לאדם. כך אני מרגישה כלפי מי שמתארים תופעות או פרטים בחיים הדתיים ללא ההקשר. בלי להבין מאיפה זה בא. בלי לנסות לגעת בנשמה, במשמעות, בקשר של הדברים, מקבלים עיוות של המציאות למרות שהעובדות יכולות להיות נכונות.
"אי־אפשר לדבר על הדרת נשים בניתוק מהחיים היהודיים, מתפקידי הבית היהודי. לנשים יש המון שטח ביטוי. מקום במערכת המשפחתית, שחשובה להן, סמכות אצל בעליהן וצאצאיהן. הן לא מרגישות מקופחות. מי שנלחם נגד 'הדרה' הוא לא הנשים מבפנים".
מה מחמיצים בהתבוננות מבחוץ על האישה החרדית?
"שהאישה החרדית היא סיפור אופטימי. הנשים הצעירות נפלאות. הייתי לאחרונה בחגיגת 'החומש' לנכד (חגיגת סוף שנת ה'מכינה' בחדר, המקבילה לגן חובה בחינוך הכללי – ש"ח) והתרגשתי לראות את האמהות, הנשים הצעירות, שעיניהן נוצצות בדמעות, ממשיכות את התפילה המשותפת, שיגדלו הילדים לתורה.
"אני מתרגשת גם מנשים בגילי 40-30 שממשיכות ללמוד. הלימודים וההסבות המקצועיות פורחות במגזר. נשים רבות יוצאות ללימודים מתוך בחירה, כמו לחגיגה.
"היום האמהות גם נהנות יותר מגידול הילדים. בדור של אמי ואחיותיי הגדולות, גידול הילדים היה יותר עול. אימהות פחות שיחקו עם הילדים. כיום, לא שקל להן פיזית, אבל הן חיות את גידול הילדים בכזאת שמחה. הן לא במרוץ של ניתוח האני כל הזמן, הן סביב החיים".
פורסם לראשונה: 07:38, 21.07.23
