זה מתחיל מזוג חסידי צעיר שנוסע לעיירת פיתוח בצפון - ונגמר במפעל חיים זוכה פרסים והכרה לאומית. הרב יצחק דוד גרוסמן, מי שכונה "רב הדיסקוטקים", הקדיש את חייו לחינוך ורווחה של ילדים ובני נוער מוחלשים, שזכו לימים לכינוי "מפעלות הרב גרוסמן" – ועל כך זכה בפרס ישראל למפעל חיים, בעיטור הנשיא ובאותות נוספים. אבל הוא לא עשה את זה לבד. יד ביד לצידו הלכה הרבנית אסתר גרוסמן, רעייתו, ומי ששותפה לכל מפעלותיו.
לא רבים מכירים את האישה-שאיתו. הרבנית אסתר גרוסמן מגיעה מרקע חב"די. אביה היה מחשובי חסידי חב"ד בלוד, ולטענתה "הרקע שלי" - חיים באידיאולוגיית השליחות - הוא שאיפשר את הליכה אל הלא נודע עם בן הזוג. "למעשה, הרבי מלעלוב שלח אותו למגדל העמק - ואני כתבתי לרבי מלובביץ' וקיבלנו ברכה".
בריאיון מיוחד ל-ynet מספרת הרבנית גרוסמן על הבחירה בחיים הרחק מאור הזרקורים, אך קרוב מאוד לכל מה שזיכה את בעלה בהכרה לאומית. "תדעי לך שכאשר הרב בכותרות – כאשר הוא מקבל פרס - אני מרגישה שזה גם שלי. אישתו-כגופו זו לא מליצה. כשהוא קיבל פרס ישראל על מפעל חיים, זה מפעל החיים גם שלי. כל חיינו אנחנו עובדים יד ביד.
"אני נותנת לו את הכבוד. אין לי שום עניין להיות בכותרות, אבל דבר כזה היה חייב להיות ביחד. אישה שתישאר עם ילדים קטנים חודשים ארוכים ותנהל הכול, זה רק אם היא מרגישה שזה גם שלה. תמיד הרגשתי שהכול ביחד. כל פרס וכל מחווה - אני מרגישה כאילו אני קיבלתי".
"נאלצנו לעזוב את הדירה"
בברכת שני הרבנים מצא עצמו הזוג צעיר במגדל העמק, חסר כל אך עם תשוקה גדולה לסייע. המקום היה אז עיירת פיתוח צפונית, שהתמודדה עם אתגרים לא מעטים ובעיקר כלכליים וחינוכיים: "היו שם עולים מכל מקום", משחזרת הרבנית גרוסמן, "ממרוקו, מתוניס, מהונגריה ומרומניה. נחתנו למקום הזה. שכרנו דירה ממישהו מקומי. זאת הייתה שנת בחירות ולא שמנו לב, אבל זה שאנחנו 'החרדים' הגענו למגדל העמק, הפך לסיפור פוליטי.
3 צפייה בגלריה
"כלה שאין לה אמא, תמיד תרגיש שאם הייתה לה אמא הכול היה אחרת, ואת זה אני רוצה למנוע". הרב דוד גרוסמן ורעייתו
(רובי קוטר)
"ראש העיר מאוד פחד שבאנו עם כוונות פוליטיות, חמי היה איש 'אגודת ישראל' והוא מיד הבין. ראש העיר נתן הוראה שיוציאו אותנו מהבית". הרבנית גרוסמן לא כעסה גם אז, ובוודאי שאיננה כועסת היום. "הוא לא הכיר אותנו, והוא מבחינתו צדק", היא מסבירה. "הוא פחד. אותו אדם שהשכיר לנו את הדירה, היה עובד עירייה, והוא קיבל הוראה להוציא אותנו".
הימים – שנות השישים, ומגדל העמק היא עיירה שכוחת אל ממש. הרב יצחק דוד נאלץ לנסוע באוטובוס עם ילדים וילדות ממשפחות קשות יום שהשניים אתרו, בניסיון לחפש להם מוסדות לימוד שיתאימו להם, והרבנית אסתר נותרה לבדה עם התינוקת, ללא טלפון או רכב. "לא ידעתי אפילו מתי הוא חוזר", מספרת הרבנית. "אחרי שחלפו כמה ימים, בעל הדירה חזר ואמר לי שהוא עומד להיות מפוטר מהעבודה, והוא סיפר לי מה קרה. אמרתי לו ישר, 'אין דבר כזה שיפטרו אותך בגללנו. אני עוזבת את הבית'".
"אישה שתישאר עם ילדים קטנים חודשים ארוכים ותנהל הכול, זה רק אם היא מרגישה שזה גם שלה. תמיד הרגשתי שהכול ביחד. כל פרס וכל מחווה - אני מרגישה כאילו אני קיבלתי"
היא משחזרת כיצד לקחה את התינוקת, שכרה סוס ועגלה – "לא היו מוניות או רכבים, זה מה שהיה. בכיכר הראשית היה מרכז של סוסים ועגלות ובזה השתמשו. העמסתי את מעט החפצים שהיו לי, לקחתי את מה שיכולתי ועברתי לעזרת הנשים של בית הכנסת. כשהרב חזר הביתה, הוא דפק בדלת והשכנים אמרו לו, 'אתה כבר לא גר פה'. הוא התחיל לשאול ולחפש אותי עד שהגיע לעזרת הנשים ומצא אותי צוחקת. מה מצחיק? הוא שאל – עניתי לו שבמצב הזה אפשר רק לצחוק".
אל תקראו להן "נערות שוליים"
התחנה הבאה של בני הזוג הייתה חורבה, שחלונותיה נאטמו בקרשים והדלת התנופפה ברוח. "בשביל לסגור אותה היה צריך להצמיד כיסא. לא היה מטבח ואפילו לא כיור, רק ברז. שמתי דלי ואמרנו, 'עם זה נסתדר'".
3 צפייה בגלריה
היום יש כבר 400 שמלות. הרבנית גרוסמן עם הרב בסלון הכלות החברתי-התנדבותי שהקימה
(רובי קוטר)
מיד עם הגיעם נכנסו בני הזוג גרוסמן לפעילות עם נוער. "הקמנו מן מועדון שיעורי תורה בערב, עם כיבוד. זה היה מקום מאוד עני וחלש". אחרי שהכול נגמר, והבחירות הסתיימו ללא נפגעים, הצליחו בני הזוג גרוסמן לעבור לדירה של ממש. ראש העיר עצמו הפך לידיד קרוב, שהוביל, ברבות הימים, לבחירתו של הרב גרוסמן לרבה של מגדל העמק.
בני הזוג חזרו להתמקד בפעילות. הרב לימד נערים תלמוד לבגרות, והרבנית לימדה את בנות התיכון משנה לבגרות. "בתקופה ההיא היה חוק חינוך חובה עד כיתה ח' ולאנשים לא היה כסף לתיכון, אז הילדים יצאו לעבוד", מספרת הרבנית. "תארי לך, ילדה בת 14 שיוצאת למפעלים. המון פעמים הן נוצלו. קראו להן 'ילדות שוליים'. וכפי שנותנים שם לאדם, ככה הוא מתנהג.
"כשהרב חזר הביתה, הוא דפק בדלת והשכנים אמרו לו, 'אתה כבר לא גר פה'. הוא התחיל לשאול ולחפש אותי עד שהגיע לעזרת הנשים ומצא אותי צוחקת. מה מצחיק? הוא שאל – עניתי לו שבמצב הזה אפשר רק לצחוק"
"אז פתחתי להם מועדון נוסף - מעין מועדון ערב. ילדות בנות 13-12. למדנו ביחד על מעגל השנה, הכנו תחפושות לפורים משאריות בדים של מפעל עור - בתקופה ההיא תחפושות עלו הון. להורים לא הייתה אפשרות, ולא רציתי שירגישו שלהן אין. ניסיתי שירגישו את אווירת החגים. אפילו בתשעה באב הן היו מגיעות כדי שאספר להן על הצום.
"את מי שיכולנו שלחנו לפנימיית 'אור החיים' בבני ברק. אחת מהן הפכה בהמשך לעובדת במוסד, שדאגה לילדים אחרים. כולן התפתחו. חלקן דתיות וחלקן לא, זה לא חשוב. העיקר שהן בנות אדם. אף פעם אי אפשר לדעת מה מילה שאמרת לילדה תעשה לה בעתיד".
פנימייה שהחלה בדירה קטנה
המועדונים גדלו, וגם צורכי המקום. "הבנו בשלב די מוקדם שלשלוח ילד מחוץ לבית, זה גם סיכון. לא תמיד המוסד יודע מה עבר על הילד וכיצד להתמודד עם זה. אז החלטנו לפתוח מוסד בעצמנו. לקחנו משכנתא, והפכנו דירה אחת לפנימייה, אחת לחדרי לימוד ואחת לאוכל. הכול צמוד אליי הביתה. הכול היה ציבורי, כולל הבגדים של הרב.
3 צפייה בגלריה
"ברגע שילד בנה צריף, הוא לא ישבור ולא יהרוס. זו השיטה". הרבנית אסתר גרוסמן
(רובי קוטר)
"בהתחלה הייתי אחראית על הכול: על הכביסה, על המטבח, על הניירת. הוא היה נוסע לחו"ל לאסוף תרומות מינימום לשלושה חודשים. היה מנהל חינוכי ולימודי - אבל אני הייתי גם מלמעלה אחראית על הכול, כולל לשבת באסיפות מורים ואסיפות הנהלה. היום כבר יש צוות גדול, אבל בהתחלה ניהלנו את זה ככה. אם הוא לא היה נמצא, אני הייתי עושה הכול. לא הייתה לי ברירה".
הרבנית מסבירה כי "הילדים שבאו, באו בלי כלום. אפילו בלי בגדים להחליף. הייתה לי מעין חנות של כל המידות - רק בשביל הילדים. רציתי שילד ירגיש שהוא בחר מה שהוא רוצה. ועד היום אני עושה את זה. לא מוותרת על זה. בקורונה לא יכולתי לעשות את זה אישית, וזה היה חסר לי".
איתם עד לחתונה
לשאלה כמה ילדים יש רבנית, התשובה אמורה להיות פשוטה: חמישה (ארבע בנות ובן). אך לא בפועל. מבחינתה יש לה, לאסתר גרוסמן, הרבה ילדים, כמי שהייתה "אמא" לרבים מילדי הפנימייה. גם לאחר שיצאו לדרך עצמאית, בגיל 18 – המשיכו הרב והרבנית ללוות את "הילדים שלהם", כולל בלימודי מקצוע, במימון מלא של השניים.
"בהתחלה הייתי אחראית על הכול: על הכביסה, על המטבח, על הניירת. הוא היה נוסע לחו"ל לאסוף תרומות מינימום לשלושה חודשים. היה מנהל חינוכי ולימודי - אבל אני הייתי גם מלמעלה אחראית על הכול"
גם בשלב הקמת הבית, מצאה עצמה הרבנית בתפקיד מתכננת אירועים - מהאולם ועד לזר הפרחים לכלה. וכך התחיל הפרויקט הבא שלה, וכמו תמיד אצל הרב והרבנית גרוסמן, הכול בגדול. "רציתי שכלה שלנו תרגיש כמו כל כלה, שהיא הולכת לסלון מפואר ויפה, עם שמלה יפה. שלא יחסר לה כלום... לבד אי אפשר", אומרת הרבנית גרוסמן את הכלל שמלווה אותה בחיים, "אפשר לרצות לבד, ואז הקדוש ברוך-הוא שולח אנשים טובים שתורמים ומסייעים. ככה הוקם הסלון".
"יום אחד הלכתי ברחוב", משחזרת הרבנית. "דאגתי לכלה מסוימת שהשגתי לה שמלה, אך הייתה חסרה לי הינומה. פתאום שואלת אותי מישהי, 'הרבנית, למה את כל כך שקועה במחשבות?' אמרתי לה, 'אני חושבת על הינומה שחסרה לי' - והיא אומרת, בואי אליי, אני אשיג לך. כשהגעתי להחזיר את ההינומה, מספרת לי אותה אישה, שהיה לה סלון כלות במגדל העמק, שלא הצליח, ויבוא אישי של שמלות כלה מאיטליה נותר ללא שימוש. היא פתחה מכון יופי, וביקשה לתרום אותן, 'אולי זה ייתן ברכה', אמרה לי, ושאלה: 'את רוצה?' אלו היו 40 השמלות הראשונות שלי. היום יש כבר 400".
השמועה על המקום עברה מפה לאוזן, והסלון משגשג: "יש כיום עשרות שמלות מדהימות, עם תופרת צמודה לתיקונים. יש גם מאפרת ומסרקת וזר כלה בתרומה. מכל הארץ מגיעות כלות. היום שמלות מאוד מאוד, יקרות אז כל כלה שרוצה יכולה לבוא, למה לא? על תיקונים הן משלמות, אבל גם זה במחיר ממש סמלי".
את עיקר המשאבים היא מפנה "לכלות שלה": "ביום החתונה כלה צריכה להרגיש שיש לה הכול. בחורה שאין לה אמא, תמיד תרגיש שאם הייתה לה אמא הכול היה אחרת, ואת זה אני רוצה למנוע".
הנוער הנושר מצא בית
לפני כחודשיים זכתה מדינת ישראל כולה לחזות בתופעת הנוער החרדי הנושר, כשאוטובוס הוצת בבני ברק בשיאו של גל התפרעויות. אבל הרב והרבנית הקדישו את חייהם לטפל בתפוח האדמה הלוהט הזה. "קודם כל, הם צריכים להרגיש שאכפת לך מהם. אם בני הנוער מרגישים שיש אכפתיות, יהיה שיתוף פעולה. כל החוכמה היא להגיע לכך שהם ירגישו שבאמת אכפת לך, ואם הצלחת אז הצלחת. אם לא עכשיו, אז עוד כמה שנים. ההשקעה לא נעלמת".
"עבדנו במקביל גם עם ההורים, כי אנחנו לא מעוניינים שיהיה נתק - ולמסיבת הסיום הגיעו הורים של תלמידים רבים, שאמרו לנו: הצלתם את החיים שלנו, את המשפחה שלנו"
כך הקים הרב את כפר הנוער "זוהרים". "פנו אליו עסקנים חרדים, שאמרו לו - אתה כל כך מתעסק בעם ישראל, אבל גם במגזר החרדי יש הרבה נושרים, ומשפחות שלא רוצות אותם בבית, והם מסתובבים בכיכר החתולות בירושלים ובגן העיר בבני ברק. הרב החליט שהוא חייב לעשות משהו. הוא חזר אחורה לזמנים של 'רב הדיסקוטקים'; נסע לכיכר החתולות, אחר כך גם לבני ברק, קנה פיצות ובירות, הוריד את החליפה - והתיישב איתם. הם שטחו בפניו את בעיותיהם, את העובדה שהם ישנים בחדרי מדרגות... הם פרובוקטיבים", מוסיפה הרבנית, "העיקר שיראו אותם, אפילו במחיר של ישיבה בבית הסוהר".
ואז עלה לרב גרוסמן רעיון: להקים להם כפר נוער. כלוקיישן מצאו בני הזוג את "זוהרים", שהיה כפר גמילה מסמים בין ירושלים לבני ברק, על שם זוהר ארגוב. המקום שופץ מהמסד עד הטפחות על ידי בני הנוער עצמם: "הם בנו את המיטות וריצפו את החדרים של עצמם", מספרת הרבנית. "הם התחילו ממקום מאוד נמוך, אך לאט-לאט הרימו אותם. הביאו עובדים סוציאלים, פסיכולוגים. הצנחנים במחנה ליד אימצו אותם. כיום יש שם חוות סוסים, משתלה הידרופונית, נגרייה ועכשיו אנחנו מתחילים יקב.
"החבר'ה נהנים. הם נהיו בני אדם. שומרים שבת, כשרות, יותר מזה אני לא צריכה. ואז עבדנו במקביל גם עם ההורים, כי אנחנו לא מעוניינים שיהיה נתק - ולמסיבת הסיום הגיעו הורים של תלמידים רבים, שאמרו לנו: הצלתם את החיים שלנו, את המשפחה שלנו. לאט-לאט נוצרים הקשרים מחדש. ברגע שילד בנה צריף, הוא לא ישבור ולא יהרוס. זו השיטה. אם תיתן לילד כזה ארמון, הוא יהרוס אותו. מניסיון. אבל את מה שהוא בונה לבד, הוא יעריך וישמור באמת".
על הקיטוב המתמשך בחברה הישראלית, צופה הרבנית גרוסמן בכאב ובדאגה, ומבקשת לזכור כי "רק ביחד זה הולך", כדבריה. "זכותך שיהיה לך את הדעה שלך ואני את הדעה שלי, אבל חייבים לחיות ביחד בשלום. אנחנו יכולים להיות מאוד שונים אבל עדיין לחיות בשלום, ומגדל העמק זו דוגמה. גם כשיש בעיות פותרים אותן בהידברות, בכנות. כשאת כנה ואת אוהבת, הזולת מרגיש את זה".
