נשים שעברו לידה קיסרית וחיתוך של שריר הבטן יודעות שכמה כפיפות בטן שלא יעשו - זה לא יהיה זה. הרגשה דומה יש לי באשר לשריר היהודיות של המגזר "הכללי" בישראל, החילונים. לרובנו נחתך "השריר" בנסיבות היסטוריות, שאפשרו התחלה חדשה.
מהפכת החילוּן של המאות הקודמות אפשרה לסבינו וסבתותינו לצאת מהקהילה הגלותית בה חיו, שהגבילה את הבחירה האישית וסבלה איומים קשים על ביטחונה.הם יצאו בלי להביט לאחור - ויחד עם כל הקושי - תוך כדי ויתור על כל ההון התרבותי שלהם, בתקווה לחיים חדשים של חירות, שוויון, ריבונות ו"יהודיות חדשה".
קראו עוד בערוץ היהדות:
+חמץ ומצע: הקשר בין חוק החמץ, הפלסטינים וההתחממות הגלובלית
+סהרנה: החג שהפוליטיקאים הזיזו לסוכות - וחזר למקורות
+מקור סעודי: "החות'ים גירשו את אחרוני יהודי תימן"
יש בי הכרת הטוב על סבי-הסבים שהעזו לצאת מן המוכר אל העולם הגדול, ואני אסירת תודה על המחירים היקרים שהם שילמו ככל מהגרים. בזכותם אנחנו חיים בריבונות, מנהלים חיים פרטיים חופשיים, בוחרים את נסיבות חיינו על פי ערכינו. עם זאת, בתהליך החילוּן אבדו לנו כלי חיים יסודיים. השריר היהודי שלנו נחלש. שכחנו איך עושים יהדות.
לחיות חיים יהודיים לא תיווך דתי
הציונות החילונית ברובה עומדת חסרת אונים מול אתגרים פשוטים של תרבות יהודית. אתגרים כמו קידושין תחת חופה בחתונה, עלייה לתורה בבר/ת מצוה, עריכת סדר פסח, קריאה במשנה, ואפילו מעשים פשוטים כמו אפיית מצות בפסח לילדים וקריאה במגילת אסתר. עם שריר חלש כזה, קשה ליצור תוכן עכשווי ורלוונטי ללוח השנה העברי ולמעגל החיים.
מאז ומתמיד היו סביבנו אנשים שמתנדבים לעזור: חב"דניק מאיר פנים, מורה חיילת מן הציונות הדתית, רב פלורליסט, חברה קדישא. אני בטוחה בכוונתם הטובה. עם זאת, האם לא הגיע הזמן שנחזק את השריר הרופס?
הגיעה השעה לרוח החילונית
"שירותי דת" לא יכולים להיות נכונים לכל קהילות ישראל בדגם אחד. "הרבנות הראשית" מציעה טקסים זרים לרוח רוב הציבור החילוני; גם "צהר" הם רחוקים מאוד מהתאמה לצורכי הקהילה החילונית. הטקסים שלנו באופן עקרוני מבקשים להיעשות בלא תיווך. על ידי אנשים ונשים מן הציבור שלנו.
הגיעה השעה שנשתלט על טקס החתונה (כולל הכתובה בעברית) וננהל אותו על ידי מישהו מאנשי המגזר שלנו. אני מעיזה להציע, כמו החברה הקיבוצית, ללמוד גם ללוות אדם אל בית עולמו ולנהל את הקבורה בעצמנו. ראוי להדגיש כי קול חזק בחילוניות היהודית בישראל מתנגד לכל נגיעה במקורות או טקסים יהודיים. ההתנגדות הזאת, החרדה מ"הדתה" מייצרת בורות ואוזלת יד. רפיסות תרבותית שסופה לצרוך את טקסי החיים והשנה שלה ממקורות חוץ - מחב"ד, מהרבנות הראשית או מ"גרעין תורני".
החרדה נובעת מכך שאיבדנו עם הזמן את ההבחנה בין יהודיות כזיקה תרבותית לבין יהודיות כשייכות דתית. כך נגזלנו מהזכות שלנו על תרבותינו. הגיע הזמן שהרוב החילוני "יחזק" את השריר שלו וייספק את צורכי התרבות שלו בעצמו. בורות היא תמיד חולשה וידע הוא כוח. כדי שנדע "איך", עלינו לדעת "מה".
עורו חילונים
מערכת הבחירות הנוכחית ותוצאותיה מוכיחות לצערי ששאלת זהות המדינה "תקועה" ואיתה "תקועים" גם אנחנו. נבחרי הציבור עוד חלוקים בין "שמאל" ל"ימין" מדומיינים ואינם שואלים את השאלה הנכונה. אינם מתקדמים בניסוח זהות המדינה ושיבה להכרזת העצמאות למשל.
הממשלה הבאה תעמוד שוב חסרת כלים מול אתגרי הזהות היהודית של מדינת ישראל. האם גם הפעם ייכנע שר החקלאות לרבנות הראשית ויעמיד לרשותה 70 מיליון ש"ח לשנת השמיטה הקרובה, בלי שיקול דעת ובלי לחשוב אם מושג "השמיטה" רלוונטי גם לו ולציבור שלו? האם גם הפעם תכניע הרבנות הראשית את כל האלטרנטיבות לחיתון ורישום בישראל? ואולי הפעם יהיה שינוי ברשות לגיור? והאם יש סיכוי גם לגיור לקהילה החילונית? האם נפקיע את המונופול של "חברה קדישא", וקבורה חילונית מכובדת לא תהיה שמורה לקיבוצניקים ולבעלי ממון?
ד"ר רות קלדרוןצילום: דוב אברמסוןבמקום להתלונן על "הדתה" אפשר לחזק את השריר המוחלש. ללמוד, ליצור תלמידי ותלמידות חכמים חילוניים שיהיו מומחים בהון התרבותי של העבר ויוצרים ויוצרות שיבנו את ההווה על בסיסו, כך שהציבור החילוני יזכה לעצמאות מעשית ורוחנית כאחד – כזרם נוסף ביהדות – ובכך גם יאוחה הקרע בשריר התרבותי שנגזר ממחיקת ספריות שלמות מארון הספרים שלנו, וכוח חיים יהודי חילוני ישוב לחיינו.
עורו חילונים.
- ד"ר רות קלדרון היא יהודייה-חילונית, מייסדת "עלמא", בית לתרבות עברית, חוקרת תלמוד.
