השבוע נודע על חלל שביעי מבין בוגריה של הישיבה התיכונית "אור מנחם" בקריית ארבע (יתק"א), כאשר פורסם שסרן (במיל') נתנאל סילברג, מפקד צוות ביחידת יהל"ם, נהרג בהיתקלות עם מחבלים בצפון רצועת עזה. לפניו נפלו רב"ט יונתן אלעזרי, סמ"ר ישי פיטוסי, סגן יוחאי דוכן, רס"ר (במיל') ידידיה משה רזיאל ורס"ן (במיל') דוד מאיר, חמישתם בקרבות הבלימה ב-7 באוקטובר, וכן רס"ר (במיל') צביקה לביא, שנפטר מפצעיו ב-11 בדצמבר לאחר שנפצע באורח אנוש בצפון רצועת עזה – כולם בוגרי הישיבה בקריית ארבע.
"כששואלים איך אנחנו מתמודדים, השאלה צריכה להיות איך אנחנו מתמודדים עם כ-460 חיילים וחיילות שנפלו עד עכשיו, ובתוכם שבעה מבוגרינו", אמר ראש הישיבה הציונית-דתית, הרב אבינועם הורוביץ, בריאיון ל-ynet Live. "אנחנו לא מנותקים מעם ישראל, אנחנו חלק מעם ישראל. כמובן בשעה שאנחנו מתבוננים בתמונות של הבוגרים האהובים, הכאב הוא צורב ביותר, אלה איברים מגופנו ממש. אבל אנחנו גידלנו אותם להיות חלק מעם ישראל, חלק מכלל ישראל, ואנחנו מדברים על מלחמה של כל עם ישראל שמתאחד יחד באהבת אחים, במסירות עצומה, ובתוכם שבעה מבוגרינו".
אבל בישיבה התיכונית קריית ארבע: ריאיון עם הרב אבינועם הורוביץ
(צילום: שמוליק דודפור)
אבל הרב הורוביץ, עם כל הצניעות שאתה מפגין – מה יש בישיבה הזאת שמביא את הבוגרים למסור את נפשם, ללכת במסלול הזה? בכל זאת יש עולם ערכי מסוים שהם באים ממנו.
"כשגדלים נערים בחברון, ליד מערת המכפלה, אז הם מחוברים מאוד לשליחות שהקדוש ברוך הוא הטיל על אברהם אבינו, להקים עם שיביא ברכה לכל משפחות האדמה. מחוברים מאוד לרעיון שאנחנו לא אנשים פרטיים, אנחנו חיים בשליחות בשביל כל האומה. השאלה שכל אחד מאיתנו צריך לשאול את עצמו כל בוקר, לא רק בשעת מלחמה, היא 'מה אני יכול להועיל לעם ישראל'. לכן כמעט מאה אחוז מבוגרינו מתגייסים לצה"ל וכמעט כולם לשירות קרבי, כי זו השאלה ששואלים כל הזמן".
לדבריו, "את התלמידים שלנו אנחנו משתדלים מאוד לגדל לא בדיבורים אלא במעשים. יש המון התנדבות. כיתה י"ב שלנו יוצאת בכל שבוע ליום של עשייה בהתנדבות בבאר שבע, שם מלמדים בבתי ספר, עוסקים במוסדות רווחה. אנחנו משתדלים שעם ישראל יהיה חלק מרכזי בהוויה שלנו. כי ככל שאנחנו מחוברים יותר לכלל עם ישראל, כך אנחנו משמעותיים יותר. לא באנו לעולם הזה בשביל החיים הפרטיים שלנו. כמובן ביום-יום, החיים הפרטיים תופסים מקום גדול מאוד, אבל הידיעה הברורה היא שעיקר החיים שלנו הוא בשביל עם ישראל – זה הדבר המרכזי שעליו אנחנו גדלים, ובזמן המלחמה הוא בא לידי ביטוי בצורה הכואבת ביותר, כפי שאנחנו כרגע חווים".
1 צפייה בגלריה
למעלה, מימין: יונתן אלעזרי, ישי פיטוסי, יוחאי דוכן וידידיה משה רזיאל. למטה, מימין: דוד מאיר, צביקה לביא ונתנאל סילברג
(צילום: דובר צה"ל)
מהטוראי שלחם בגבורה לקצין שדרש אמת
הישיבה התיכונית בקריית ארבע מצטרפת לישיבה תיכונית נוספת ביו"ש שאיבדה שבעה מבוגריה – ישיבת אור תורה נווה שמואל באפרת. בכל אחת מהישיבות הללו לומדים מאות אחדות של תלמידים בסך הכול. רס"ל (במיל') שי פיזם, בן 23 מעין הנצי"ב, נפל בקרב בדרום רצועת עזה פחות מחודש לאחר לידת בתו הבכורה, ירדן אורי, והיה לבוגר השביעי של נווה שמואל שנהרג מאז תחילת המלחמה. קדמו לו סרן אלחנן קלמנזון שנפל בראשית המלחמה אחרי שעות ארוכות שבהן חילץ אנשים מהתופת בקיבוץ בארי, והלוחמים סמ"ר יהונתן יצחק סמו, סמ"ר איתן דישון, סמ"ר איתן דב רוזנצוויג ורס"ם (במיל') גדעון אילני, שנפלו בקרבות ברצועת עזה. לצד אלה שנפלו בקרבות, איתי זפרני, שלמד בנווה שמואל שנה אחת בכיתה ט', נרצח במסיבת נובה ליד רעים.
אי-אפשר לפספס את זה שרבים מהנופלים יצאו מהבתים שלהם עם נשק אישי, ואי-אפשר לפספס את זה שרבים מהם מגיעים מהאזורים האלה. אתה חושב שזה יתקן משהו בחשיבה שיש לציבור שלא מכיר את האזורים האלה, את הישיבות האלה, ביום שאחרי המלחמה?
הרב הורוביץ: "זאת שאלה שאת צריכה לשאול את הציבורים האחרים. אנחנו מבחינתנו, לאורך כל הדרך, מרגישים מחוברים מאוד לעם ישראל, אוהבים את כולם ומשתדלים לעשות למען כולם, תמיד. אותו ציבור שלא כל כך מכיר ולא כל כך מעריך את מה שאנחנו עושים, ולפעמים מרגיש אפילו עוינות מסוימת, צריך לשאול את עצמו מה הוא רואה היום, מה הוא שומע מהמשפחות.
"חשוב לי מאוד לדבר גם על המשפחות. צריך לזכור שהתלמידים שלנו לא התחילו בישיבה. הם גדלו אצל אבא ואמא, הם גדלו בגני ילדים ובבתי ספר יסודיים, ואחר כך המשיכו למוסדות נוספים – ישיבות הסדר ומכינות. יש פה הזדמנות לציבור הרחב בישראל להתבונן במה שרואים, במה ששומעים, במה ששומעים מההורים ומהאלמנות של הבחורים המדהימים האלה, ולשאול את עצמם באמת: מה פספסנו, ואיזו הזדמנות להיכרות מחודשת יש לנו כאן עם חלק גדול מהאוכלוסייה שלא תמיד הערכנו".
הקולות מהלווייתו של נתנאל סילברג ז"ל
אנחנו בכל זאת רוצים גם להתייחס לשם האחרון, נתנאל סילברג ז"ל. ספר קצת על האיש המיוחד הזה.
"מהיום שבו הגיע לישיבה, נתנאל התייחד באופי של בחור שמחפש מאוד את האמת הפנימית שלו. לא תמיד זה הדבר הכי כיף והכי נוח למחנכים, שיש תלמידים כאלה, שלא תמיד זורמים עם המערכת, וכשנמצאים בגיל ההתבגרות לפעמים זה נראה קוצני. אבל האמת מתבררת גם תוך כדי תנועה, שיש אנשים שכל הזמן מבקשים את האמת הפנימית, וישאלו שאלה על כל דבר.
"בסופו של דבר רואים לאורך הדרך של נתנאל, שכל מה שהוא עשה – הוא עשה מתוך בירור פנימי עמוק, ולא מתוך זרימה כוללת עם המודה. כך הוא היה בישיבה שלנו, איתגר אותנו לא פעם, ואני זוכר את זה באהבה רבה. גם אם זה לא תמיד היה קל, הוא איתגר אותנו בעצמאות שלו, בדרישת האמת הפנימית שלו. כשהוא סיים את הישיבה הוא הלך ללמוד ארבע שנים בישיבה גבוהה, כשרוב חבריו כבר התגייסו וניסו ללחוץ עליו, והיה לו את הכיוון שלו. אחר כך בצבא שומעים סיפורים מדהימים על אדם עצמאי שיודע את דרכו וחי בסטנדרטים גבוהים מאוד, וממילא כך הוא חינך גם את חייליו. עד הרגע האחרון זה מה שליווה אותו, דרישת אמת פנימית גדולה מאוד".
הרב הורוביץ התעכב גם על סיפורו של יונתן אלעזרי ז"ל, טוראי שלא סיים את הכשרתו ולחם בגבורה בשמחת תורה באופקים: "יונתן הוא הבוגר הכי צעיר שנפל, הוא עוד לא היה בן 20. הוא התחנך על ידי הישיבה ועל ידי המכינה באופקים שבה הוא למד, והתגייס לדובדבן כחודש לפני המלחמה. הוא בא לבקר במכינה בשמחת תורה, יונתן המתוק שלנו, ויצא להילחם כשאין לו כלום חוץ מסנדלים ואבנים שלקח איתו בשקית. עם זה הוא יצא להילחם, כמו דוד המלך. מהר מאוד הוא חיפש ומצא נשק אצל אמא של לוחם שנפצע, טלי חדד, שנתנה לו את הנשק. הוא מצא גם אקדח וסכין ונלחם בגבורה עצומה, פשוט ילד שנלחם בגבורה במשך כל היום והגן על תושבי אופקים יחד עם כמה שוטרים ועוד כמה אזרחים".
