לא מפתיע ששיר פופ עם לחן וטקסט פשוטים הופך ללהיט – זה קורה לא מעט. אבל "תמיד אוהב אותי" הוא מקרה יוצא דופן. השיר הזה, שנכתב בידי הרב שלום ארוש והמוזיקאי אלייצור, חסיד חוזר בתשובה שגם אחראי לביצוע המקורי, זכה להצלחה אדירה בזכות גרסתו של ששון איפרם שאולוב. מאז, הוא מעורר דיונים מרתקים על זהות, שייכות ומשמעות. השיר נוגע בסנטימנט עמוק בחברה הישראלית ומבטא תופעה רחבה יותר, שבה גבולות בין חילוניות לדתיות מיטשטשים, ו"המסורתיות המזרחית" מתבססת כמיינסטרים הישראלי החדש.
כדי להבין את התופעה, כדאי להתבונן בלהיט נוסף מאותו ז'אנר, "בן אדם" של הזמרת אודיה, שמשלב בין פיוט סליחות ידוע לתיאורים אישיים חושפניים ואפילו בוטים: "הייתי כותבת ספר, עושה עליו ארגזים / על איך זה לחיות בשקר, בין וודקות לכדורים (...) דמיין אותי עוד היום רוקדת עם המשיח / עושה עם עצמי שלום (...) בן אדם, מה לך נרדם, קום קרא בתחנונים / שפוך שיחה, דרוש סליחה מאדון האדונים".
3 צפייה בגלריה
אודיה אזולאי וששון איפרם שאולוב. הגבולות בין חילוניות לדתיות מיטשטשים
(צילום: ערן לוי [סגנון: אור לוזון], אור גפן)
השילוב של טקסטים מהמקורות בשירים ישראלים פופולריים אינו תופעה חדשה. זמרים דתיים מבית או חוזרים בתשובה, כמו אביתר בנאי, שולי רנד, חנן בן ארי, ישי ריבו ואחרים, משלבים בשיריהם טקסטים מהמקורות כחלק טבעי מיצירתם. גם אמנים חילונים, כמו ברי סחרוף, חקרו את המורשת היהודית באמצעות המוזיקה שלהם – סחרוף אף הוציא אלבום שלם ומצליח שבו העניק לחנים לשיריו של רבי שלמה אבן גבירול.
הגישה הרואה ביהדות לא רק נחלה בלעדית של שומרי מצוות, אלא מסגרת שייכות רגשית עמוקה גם עבור מי שאינו מקיים אורח חיים דתי, מאתגרת הן את הממסד הדתי – הרואה בה איום על אורח החיים ההלכתי, והן את הציבור החילוני האידיאולוגי – החושש מהתחזקות הדת במיינסטרים הישראלי
עם זאת, הז'אנר החדש שמובילים אמנים כמו אודיה, ששון איפרם שאולוב, אושר כהן ואחרים, שונה מהותית. בעוד אמנים כמו בנאי, רנד וריבו, למרות היותם פופולריים גם בקרב הקהל החילוני, נשארים בטקסטים שלהם בגבולות ההלכה ונוגעים בתכנים מסורתיים באופן שאינו חורג מהנורמות הדתיות, אודיה ודומיה לוקחים את החיבור בין טקסטים מהמקורות לעולמות אחרים צעד נוסף קדימה.
(שילוב בין טקסט אישי לפיוט הידוע. "בן אדם" של אודיה)
השירים הללו משלבים מוזיקת טכנו-פופ הלקוחה מסצנת המועדונים, תיאורים של חיי לילה וחוויות אינטימיות, לצד ציטוטים מהמקורות וביטוי לחוויה דתית (גם ההצלחה חוצת המגזרים של השיר "מחשבות טובות" בביצוע שילה אליה – גרסה לשירו של הזמר החסידי מוטי וייס, ששילבה בין ניגון חב"ד למוזיקה אלקטרונית מרקידה – ראויה לציון בהקשר הזה). זהו ז'אנר שמאפשר להתחבר לסנטימנט הדתי מבלי להתחייב לחלוטין לחוקי ההלכה. תופעות דומות ניכרות בשנים האחרונות במרחב הציבורי והווירטואלי, כמו גברים שלובשים ציצית בלי כיפה, או נשים שמעלות לאינסטגרם תמונות בלבוש חושפני עם כיתוב כמו "שבת שלום".
האל נתפס כאבא חומל ואוהב
במובנים רבים, התופעה הזו מסמלת את כניסתה של המסורתיות המזרחית אל המיינסטרים הישראלי. המסורתיות הזו מאופיינת בשילובים כמו קידוש בערב שבת ואחריו צפייה בטלוויזיה, או תפילה בבית הכנסת בשבת בבוקר ונסיעה למשחק כדורגל אחר הצהריים. אלא שאם בעבר השילובים הללו נעשו "מאחורי תריסים מוגפים", מתוך חשש לשיפוטיות או חוסר קבלה, הרי שכיום הם מתקיימים בגלוי ובגאווה, ללא צורך בהתנצלות או בהסתרה.
זאת ועוד, בעוד המסורתיות הזו זוהתה בעבר בעיקר עם אוכלוסיות בפריפריה או מהמעמד הסוציו-אקונומי הבינוני-נמוך, כיום היא מאומצת על ידי קהלים מגוונים – צעירים עירוניים, אנשים ממעמד סוציו-אקונומי גבוה, ואפילו קבוצות שבעבר נחשבו חילוניות לחלוטין. כך, המסורתיות המזרחית כבר אינה תופעה מגזרית בלבד. היא הפכה לסמל של רוח פלורליסטית המשלבת בין קודש לחול ובין דת לחילוניות, ומחברת עולמות שנראו בעבר מנוגדים.
("אני הבן שלך". השיר "איפה אתה" של אושר כהן)
לא מפתיע שהמגמה הזו משתלבת עם הזרם הברסלבי, המציע חוויה דתית שמדגישה רגש וחוויה אישית על פני מחויבות הלכתית. חסידות ברסלב מייצגת "דתיות רכה", שבה האל נתפס כאבא חומל ואוהב, ולא כשופט מחמיר. האל ממלא תפקיד של "דמות התקשרות" – מקור של ביטחון ושייכות, שמעניק תמיכה בלתי מותנית ומאפשר למאמין להתמודד עם קשיים ולשוב אליו בעיתות משבר (בדומה להורה). כפי שהסביר הרב שלום ארוש: "מי אמר לך שהקדוש ברוך הוא אוהב את מחלל השבת פחות מאת רבי שמעון בר יוחאי?"
תחושת הביטחון והשייכות הזו מתכתבת גם עם האופן שבו הטקסטים בז'אנר המדובר מתייחסים לרעיונות מהפסיכולוגיה החיובית. הטקסטים האישיים רוויי האופטימיות מציגים גרסה פשטנית של הפסיכולוגיה החיובית, בסגנון "תחשוב טוב יהיה טוב". אולם ביסודה גישה זו עוסקת בהתמודדות מעמיקה עם שאלות של משמעות, אוטונומיה ואחריות אישית, וקוראת לאדם לקחת אחריות על חייו ולעצב אותם מתוך בחירה מודעת.
בין יהדות כלאום ליהדות כדת
גם רבי נחמן מברסלב עסק ברעיון של מציאת משמעות כדרך להתמודדות עם מצבים קשים. במובן הזה, הדימוי הפופולרי של אנשים רוקדים ברחובות הוא רק ביטוי מצומצם של רעיונותיו העמוקים, כפי שהסבירה בריאיון ל-ynet פרופ' חביבה פדיה: "הרעיונות שלו בקשר לטוב ורע קשורים לרעיון שגם אם קורים לאדם ייסורים – אם בסופו של דבר זה מוביל להתקדמות, והאדם מבין את הסבל והייסורים שלו, אז בתכלית האחרונה הוא רואה את הטוב במה שהיה רע".
הרעיונות הללו, המשלבים משמעות ושייכות, מתכתבים עם סוג חדש של זהות יהודית-ישראלית שמבטאים השירים בז'אנר הזה. זוהי זהות שמשלבת בין יהדות כזהות דתית וזהות לאומית, ומביאה לידי ביטוי את מה שהסוציולוג ניסים מזרחי מכנה "קהילתנות" (Communitarianism) – גישה הרואה ביהדות לא רק נחלה בלעדית של שומרי מצוות, אלא מסגרת שייכות רגשית עמוקה גם עבור מי שאינו מקיים אורח חיים דתי.
בזהות הזו, המתח בין היהדות כדת ליהדות כלאום אינו רק נעלם, אלא ששני ההיבטים אף משלימים זה את זה. אין זה פלא שהגישה הזו מאתגרת הן את הממסד הדתי, הרואה בה איום על אורח החיים ההלכתי, והן את הציבור החילוני האידיאולוגי, החושש מהתחזקות הדת במיינסטרים הישראלי.
לא מפתיע, אם כך, שהשיר "תמיד אוהב אותי" הפך להמנון בלתי רשמי בקרב אוהדי בית"ר ירושלים. לחנים וטקסטים מהמקורות תמיד היו פופולריים בקרב אוהדי הקבוצה, שייצגה מאז ומתמיד זהות מזרחית-מסורתית. במשחקים של בית"ר אפשר למצוא לא מעט חובשי כיפות, גם באלה הנערכים בשבת. המסורתיות הזו, שמשלבת בין קודש לחול, קיבלה ביטוי במערכון המפורסם של הגשש החיוור "אופסייד סטורי": "אני כל שבת, אפילו אם יוצא יום שלישי, שופך קילו שמן בבית הכנסת לכבוד ההצלחה של בית"ר".
3 צפייה בגלריה
ראש הממשלה בנימין נתניהו. זיהה את הסנטימנט באופן מדויק כבר בשנות ה-90
(צילום: Gil Cohen-Magen / AFP)
מבחינה פוליטית, מי שזיהה את הסנטימנט הזה באופן מדויק היה בנימין נתניהו כבר בשנות ה-90. הסיסמה המפורסמת "נתניהו זה טוב ליהודים" גילמה את החיבור בין יהדות כלאומיות ובין יהדות כדת. נתניהו, אף שהביוגרפיה האישית שלו רחוקה מהמסורת היהודית, הצליח למצב את עצמו כמנהיג המחנה הזהותי. מאז חזרתו לשלטון ב-2009, הוא ביסס את כוחו הפוליטי על קואליציה שכוללת חרדים, מתנחלים, אנשי הציונות הדתית, וגם קהלים מסורתיים. אותם מצביעים שמשלבים דתיות רכה עם בילויים חילוניים כמו משחקים בשבת ויציאות למועדונים, מצאו עצמם יחד באותו מחנה פוליטי עם חרדים מבני ברק וממאה שערים.
עם זאת, המלחמה הנוכחית חשפה בקיעים במרקם הזהותי הזה. הקשר הדק בין יהדות כלאום ליהדות כדת, שהרכיב את הקואליציה הפוליטית המדוברת, החל להיסדק סביב שאלות של גיוס ושוויון בנטל המאמץ המלחמתי. הסנטימנט שאיחד קהלים מגוונים החל להתפצל בין נאמנויות דתיות ולאומיות, מה שמעלה שאלות חדשות על עיצוב הזהות היהודית בישראל בעידן של אתגרים ביטחוניים שלא הכרנו בעבר. מסיבות אלה ואחרות, יהיה מעניין להמשיך ולעקוב אחרי הביטוי של הקשר הזה, הן בתרבות הפופולרית והן בזירה החברתית והפוליטית.
- ד"ר איציק אלפסי הוא פסיכולוגי חברתי, מרצה בכיר בחוג למדעי ההתנהגות במכללה האקדמית הדסה
