את סיפורה המסעיר של אלמש טסמה קשה לעכל. הבית שבו חיה כילדה עלה בלהבות, היא התאלמנה מבעלה ונותרה לבדה עם שלושה ילדים. לימים עלתה לישראל מאתיופיה דרך סודן, באונייה שביצעה את מבצע "נמל בית" באישון ליל, והגיעה ארצה בנובמבר 1981.
יום ירושלים, כ"ח באייר, הוא לא רק יום חג לאומי לציון איחוד עיר הבירה בעקבות הניצחון במלחמת ששת הימים – אלא גם יום הזיכרון ליהודי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל. היהודים מקהילת ביתא ישראל צעדו במדבר בתנאים קשים, והתמודדו לא פעם עם שודדים אכזריים וסכנות רבות, בדרכם לארץ המובטחת – במסגרת "מבצע אחים" שנועד להעלות אותם ארצה. אלפים מהם לא שרדו ושילמו בחייהם במהלך המסע.
כיום טסמה, בת 62, גרה בקריית ארבע, עובדת עם קשישים ובעלת עסק למוצרים טבעיים. לדבריה, אפילו היום, הילדים הבוגרים לא יודעים את סיפורה המלא. "לא סיפרתי להם", היא אומרת וצוחקת. "לא סיפרתי שאימא שלהם עקשנית, ובזכות זה אנחנו פה".
7 צפייה בגלריה
אלמש טסמה בקריית ארבע עם ילדיה: "אני זוכרת שירד שלג ואנחנו יצאנו החוצה במגפיים"
(צילום: באדיבות המשפחה)
בילדותה המוקדמת חיה בבית של סבתא רבתא שלה בכפר ליד העיר שירה, דבו ערביי. הוריה נפרדו, ואמה התחתנה מחדש והביאה לעולם עוד שתי ילדות. "המשפחה של אמי ז"ל היו עשירי הכפר. היו להם פרות ועיזים, והעיסוק של סבא היה ייצוא של דבש דבורים", היא נזכרת. "סבתא רבתא הייתה מיילדת. היא הייתה עשירה, וגרנו בבית שלה. בבית אחד שלה היו 15 חדרים וחיו בו חמש משפחות. בבית השני היה 8 כוורות, ובבית שלישי היה חדר שינה ומטבח – שם התגוררנו, עד שיום אחד סבא רבא נפטר".
כשהייתה בת ארבע היא התעוררה והריחה עשן באוויר. "השכנים העניים שרפו את הבית כשסבתא רבתא ישנה. צעקתי עליהם להפסיק – והשתיקו אותי", היא משחזרת. "הערתי אותה וצעקתי שיש אש בבית. היה לי בקופסה כד שממנו הייתי שותה חלב. הקופסה נשארה שם, ורציתי להוציא אותה. אני זוכרת שסבתא משכה אותי החוצה. הכוס המיוחדת שלי נשברה".
"בתוך השבוע של ההכנות, בעלי חש ברע וחלה מאוד ואני הייתי בהיריון השלישי שלי. התחלנו ללכת לכיוון סודן, אחרי פרדה אקלום. בעלי אמר שנתחיל למכור פרות ולקנות חמורים. עוד לא התחיל – והוא נפטר"
אחותה הקטנה הייתה בת תשעה חודשים, ואחות אחרת בת שנתיים. הן שרדו – אבל אמה, ששאפה עשן בשריפה, נפטרה.
"צרחתי ובכיתי מכאב"
לנוכח ההתפתחויות, סבתה של אמה החלה לגדל אותה ואת אחיותיה. "עברנו לכפר אחר באתיופיה. שם עבדתי בהמשך בקטיף פלפלים עבור השכנה הנוצרייה שלנו, ובתמורה נתנו לי אוכל וכסף", היא מספרת. "האישה נהגה להרתיח חלב ולתת לכולנו לטעום. אני נבהלתי מהשתייה שהיא מציעה, כי לאישה הזו הייתה בלוטת התריס נפוחה. היא שאלה למה אני פוחדת ממנה והכריחה אותי לשתות מהחלב – ואז בלוטת התריס שלי התנפחה. לא יכולתי לנשום".
לדבריה, מאז, "נתנו לי לשתות מים מהיד במשך שבע שנים כי פחדו שאדביק את האחיות שלי. מגיל 6 עד גיל 12 וחצי, שתיתי מים ביד. ככה כמעט שבע שנים".
אלמש החולה לא יכלה לחיות ככל בנות גילה, עקב מצבה הרפואי. "רציתי להתאבד. הייתי בת 13 ולא חייתי באמת. לא יכולתי לרוץ או לשחק", היא נזכרת בכאב. אחרי שבע שנים, נרתם לעזרתה השכן היהודי. "הוא הבטיח להביא לי תרופה שתעזור לי. אני הייתי בת 13 והוא בן 35. סבתא לא אהבה את הקשר הזה, אבל אמרתי לו שאם הוא ירפא אותי, אני אתחתן איתו".
תחילה, גם כשהרופא הגיע וניסה לסייע לה – מצבה הורע. "הכול התנפח יותר, ואני צרחתי ובכיתי מכאב, וכולי התמלאתי בדם. חודש שלם הסתגרתי בחדר".
"נכנסתי לבית, ואחרי שבוע ילדתי את בני לבד". הלידה, היא זוכרת, הייתה קשה. "לאחר מכן יילדתי את אשתו של הדוד שלי ואת אחותי. לכולן עזרתי ללדת – ואז התחלנו לצעוד לסודן"
בן זוגה המבוגר של אלמש נסע לגונדר כדי להביא לה תרופה. "העור שלי התקלף. כשהשמש זרחה התחלתי לצרוח לסבתא. היא באה לקחה סמרטוט וניגבה. אחרי זה הבלוטה נעלמה לחלוטין", היא אומרת. "הבטחתי לבעלי שאתחתן איתו. הוא הציל אותי. כמו שאמרתי – המשפחה התנגדה, אבל אני אמרתי להם שרק בגללו התחלתי לנשום, לרוץ, ללכת. אמרתי לסבתא שאני עכשיו מתחתנת".
ארבעה מלווים וארבעה שודדים
כשהייתה בת 15 וחצי, כשנתיים לאחר מכן, נולד לזוג בן ראשון. "קראתי לו טזזו. אחרי שבגיל 18 ילדתי את בני השני, אדנני, סבתי נפטרה". לדבריה, בתקופה הזו הגיעה אל הכפר השמועה על פתיחת השער לירושלים מפרדה אקלום, איש החינוך היהודי-אתיופי וסוכן המוסד.
"בתוך השבוע של ההכנות, בעלי חש ברע וחלה מאוד – הוא סבל מכאבי ראש – ואני הייתי בהיריון השלישי שלי. לקחנו אותו לרופא. התחלנו ללכת לכיוון סודן, אחרי פרדה אקלום – הוא שלח שליח מוסלמי כדי להביא את יהודי אתיופיה לשם. בעלי אמר שנתחיל למכור פרות ולקנות חמורים. עוד לא התחיל – והוא נפטר".
אלמש ההרה החלה לצעוד עם שני ילדיה לכיוון מחוז וולקאית הסמוך לסודן. היא המשיכה את המסורת המשפחתית, בתור מיילדת. "התחלתי לארוז. באותה תקופה יילדתי כמה משפחות וכבר הייתי בחודש התשיעי של ההיריון, והנחתי שאני איילד את עצמי.
"המשכתי לארוז. דוד שלי, אחיה של אמי, בא לקח אותי למחוז וולקאית. היו לי פרה ושור. הוא הציע שנלך לאחותי ששוהה במחוז. את הפרה והשור השארתי לו. אחותי השלישית נפטרה בגיל 10 ממלריה, ואחותי הגדולה שהיו לה שני בנות הלכה כאמור לוולקאית, משם היה בעלה".
"המלווים רצו שנשלם 300 אלף. היינו קבוצה של 240 אנשים בסך הכול. מצאנו ארבעה מלווים וארבעה שודדים", היא אומרת וצוחקת. "את השודדים לא ראינו"
היא המשיכה עם דודה לאחותה, ויום אחרי שהגיעה למחוז – הכיש אותה נחש. "הייתי צריכה ללדת בתוך שבועיים. דוד שלי קרא לרופא שבדק אותי ונתן תרופות וזריקות. הוא אמר שהנחש לא היה ארסי, ולכן לא צריך תרופות. נשארתי שם כמעט שבוע".
ארבעה מלווים וארבעה שודדים
בשלב זה שמעה אלמז כי ישנו בית העומד למכירה במקום, והחליטה לשהות שם עד שתלד. "לא רציתי להישאר עם הדודים. רציתי שתהיה לי פינה לבד שבה אוכל ללדת", היא מספרת. "נכנסתי לבית, ואחרי שבוע ילדתי את בני לבד". הלידה, היא זוכרת, הייתה קשה. "לאחר מכן יילדתי את אשתו של הדוד שלי ואת אחותי. לכולן עזרתי ללדת – ואז התחלנו לצעוד לסודן".
בדרכם הם עברו את נחל אנבסאיי. "הנחל לא עמוק מאוד, אבל קשה לחצות אותו והזרם חזק. ישנו שם בלילה. היה לנו אוכל, נחנו שם ואכלנו. היו לי שתי פרות. קניתי ג'ריקן, ועל החמור הקטן שמתי את הילדים. הסתובבתי לאחור ופתאום אני רואה שהחמור העיף אותם... כמעט הרג לי את הילדים". בעלה של בת דודה שלה נחלץ לעזרתה: "הוא היחיד שהבחין שאני לא שם. הסתובב וראה את החמור הולך לבד. אז הוא חזר כדי לעזור לי".
כשהמשפחה הגיעה לגדריף, היא חיפשה מלווים שייקחו אותה לתוככי סודן. "המלווים רצו שנשלם 300 אלף. היינו קבוצה של 240 אנשים בסך הכול. מצאנו ארבעה מלווים וארבעה שודדים", היא אומרת וצוחקת. "את השודדים לא ראינו".
"פתאום היו יריות לכל עבר"
במוצאי השבת הם צעדו כל הלילה בשקט מוחלט. "איימו עלינו שהדרג (החונטה הצבאית של אתיופיה) יתפוס ויהרוג אותנו. 240 אנשים צועדים בדממה, כשהירח מאיר כמו שמש. הולכים, ואף ילד לא בוכה. משמעת על".
הם הגיעו לנהר חשוך "שלא ראו בו כלום", אלמז מעידה. "את החמור נתתי לאחותי. בני הגדול, אז בן 6, רצה לעזור לי ללכת – והחליק מטה. היה חושך מוחלט. הוא אמר לי, 'אמא, אני נופל' – ולא ידעתי איפה לתפוס אותו. אישה אחת מהקבוצה שלחה את הרגל שלה, בקרקע, אמרה לו לתפוס – והוא תפס. אחרי זה לא הסכמתי לשחרר אותו".
השודדים הגיחו בשנית כשהם נושאים רובים. "פתאום נורו יריות לכל עבר. לקחו לנו את הבגדים והכסף וברחו. המלווים ייעצו לנו לזוז מהר בבוקר. התחלנו ללכת. בבוקר השני שוב ירו"
בבוקר למחרת, אחרי שעברו את הנהר, הקבוצה נחה ואכלה בשר. "שוב קשרתי ילד אחד מקדימה, אחד על הכתף ואחד על הגב". לרוע מזלם של הצועדים בקבוצה, השודדים הגיחו בשנית כשהם נושאים רובים. "פתאום נורו יריות לכל עבר. לקחו לנו את הבגדים והכסף וברחו. המלווים ייעצו לנו לזוז מהר בבוקר. התחלנו ללכת. בבוקר השני שוב ירו".
"בפעם השלישית כבר היה ערב", היא ממשיכה ואומרת. "התחלנו ללכת ונשדדנו שוב. בפעם ההיא, הילד שלי בן ה-6 נח ליד עץ בזמן ששדדו אותנו. לא מצאו כלום. הכסף היה מתחת לגרביים. הורדתי את הכול, רק לא את התינוק. אחרי שהשודדים הלכו, המשכנו לצעוד וחשבתי שבן ה-6 צועד לפניי. חזרתי בריצה כשאני מסתובבת לבדוק איפה השארתי אותו – כולם כבר הלכו. הרמתי אותו, קשרתי אליי והמשכתי. באותו שלב כבר החשיך".
"נשארנו כמעט עירומים במדבר"
בפעם הרביעית שבה הותקפו בידי שודדים, הקבוצה כבר הבינה שהמלווים שלה משתפים פעולה עם השודדים. "כדי לא ללכת לאיבוד, הם אמרו לנו לסמן שביל אחרינו. ככה הבנו שהשודדים גילו אותנו", נזכרת טסמה. "לקחו כסף. בפעם החמישית-שישית – גנבו זהב. בגדים. כסף שהוחבא בתוך הקמח. לא היה לנו מה לעשות".
בפעם השביעית, המלווים נעלמו לגמרי. "השודדים התחילו לירות באוויר מהבוקר. איימו עלינו שנקנה את הסוסים והחמורים מהם בחזרה – ואם לא, יחזירו אותנו לאתיופיה".
הקבוצה המבוהלת התחילה לאסוף כסף כדי להשיב את החמורים. "כל אחד שילם. הם העמיסו תיקים, בגדים ומזוודות – ולקחו. נשארנו כמעט עירומים במדבר", היא מספרת. "בעלה של דודה שלי, מהרט וובשט, אמר שאי אפשר להישאר ככה. חיפשנו מדריך".
"אמרו לנו ש'הדרג' בעקבותינו. זה היה הגבול. הבנו שצריך לרוץ. כל אחד שם את הדברים שנשארו לו על החמור. שוב קשרתי את ילדיי. הספקתי להכין שלוש מצות והתחלתי לרוץ. אנשים נפלו מפחד. כולם רצו לשרוד"
לבסוף נמצאו שני אנשים שהסכימו להעביר את הקבוצה לצד השני של הגבול, בעבור 200 אלף. "כל הלילה הלכנו בשקט. הגענו לגבול סודן. המלווים החדשים אמרו לנו שמשם אנחנו ממשיכים לבד. ראינו ים ומחסום". ההתרגשות הייתה בשיאה: "אני הלכתי בראש עם הגברים, רצנו. פתאום באו אמרו לנו ש'הדרג' בא בעקבותינו. זה היה הגבול בין האזור בשליטת הדרג ובין סודן. הבנו שצריך לרוץ. כל אחד שם את הדברים שנשארו לו על החמור – שוב קשרתי את ילדיי. הספקתי להכין שלוש מצות והתחלתי לרוץ. אנשים נפלו מפחד. כל אחד רצה לשרוד. כל אחד דאג רק לעצמו".
המדריכים רימו
לבסוף הגיעה הקבוצה לבהרסלאם, סמוך לגבול. "הסתכלנו על הים. גילינו שלקח לנו כמעט שבועיים וחצי לעשות את הדרך ממחוז וולקאית לסודן, אבל הרגשנו כאילו עברו חודשיים. גילינו שהמדריכים עשו לנו סיבוב בכוונה כדי לשדוד אותנו", נזכרת טסמה. "נפלנו על הקוצים מעייפות. הגענו בשלום בזכות הסודנים שנתנו לנו מים כדי שלא נתייבש, כי היו המון התעלפויות".
הסודנים רשמו את הקבוצה היהודית. "הם רצו כסף. הביאו משאיות בחמש וחצי, לשם העלו אותנו. לקחו אותנו וספרו אותנו. סגרו את השער והלכו. אמרו לנו שאסור לנו לזוז".
אלא שאחרי שמונה בערב, אף אחד מהם לא נשאר. "התחלנו לרוץ ולברוח. היו לפנינו משפחות יהודיות שהגיעו. 240 איש התפזרנו באותו לילה. לא מצאו אותנו. למחרת לא שאלו כלום. נשארנו בסודן שבועיים".
"הילד השלישי, התינוק, כבר ממש התמוטט. ביקשתי מהנוצריות רופא – ויצאתי. אני זוכרת שירד גשם. חלצתי את נעליי ששקעו בבוץ, והלכתי איתו בלי הנעליים. לא ראיתי אף אחד בחוץ, ואיכשהו הגעתי לכביש הראשי"
לגדריף, במצוות פרדה אקלום, הגיעו במשאיות. "צילמו אותנו בשביל המסמכים המזויפים ושלחו לישראל. הסודנים גילו את זה ואקלום ברח. הוא התחבא מתחת למיטה של אחת הנוצריות הסודניות. האישה הצילה אותו ושלחה אותו לחרטום. משם התפזרו התמונות ולא הגיעו לארץ. היינו צריכים להיעזר באנשים אחרים".
לדבריה, לאחר שאקלום נחשף, התעכבה העלייה החשאית. "היה תור לעלייה של שנה. הכול היה צריך להתבצע בחשאיות. הילדים שלי היו חולים, הקמח נגמר. התחלנו לקנות חיטה מסודן, שגרמה לבני הבית לשלשולים קשים. 30 אנשים מתו רק בגלל הקמח. הבן שלי שהיה בן ארבעה חודשים הפסיק לינוק".
צמות תמורת תרופה
אלמש עברה לכפר ג'דידה. "הייתי עושה צמות לאשתו של המדריך. אמרתי לה שאעשה לה צמות בתמורה לתרופות לילדים שלי. יום שלם עשיתי לה צמות בתמורה לכדור".
אלמש קלעה צמות גם לאתיופים הנוצרים, בתמורה לדירה. "הילד השלישי, התינוק, כבר ממש התמוטט. ביקשתי מהנוצריות רופא – ויצאתי. אני זוכרת שירד גשם. חלצתי את נעליי ששקעו בבוץ, והלכתי איתו בלי הנעליים. לא ראיתי אף אחד בחוץ, ואיכשהו הגעתי לכביש הראשי".
היא מתארת קניבלים שחיו באזור ההוא. "פחדתי שיאכלו אותי ואת הבן. קפאתי. לא יכולתי לרוץ. שני הילדים הבוגרים נסגרו בבית. זה היה יום שבת. ישבתי ובכיתי. 'שבת, תצילי אותי'"
היא מתארת קניבלים שחיו באזור ההוא. "פחדתי שיאכלו אותי ואת הבן. קפאתי. לא יכולתי לרוץ. שני הילדים הבוגרים נסגרו בבית. זה היה יום שבת. ישבתי ובכיתי. 'שבת, תצילי אותי'.
"בא טרנזיט ועצר לידי. הסתכלתי וראיתי אתיופים. הם צעקו עליי, מה אני עושה שם. בכיתי. הייתי רק בת 22. הם העלו אותי מהר, שילמתי להם קצת". הרופא טיפל בבנה. היא כמובן הסתירה את יהדותה – אבל הקפידה עם ילדיה לא לאכול את המזון שלא היה כשר. "רצו לתת אוכל לילדים. אז העמדתי פנים, כאילו אני אוכלת. טזזו, הבכור שלי, ידע שאסור לנו. ילד - אז כבר בן 7 - עם בגרות עצומה. חפרנו בור ושם זרקנו את האוכל. ניקיתי את הצלחת".
באונייה לארץ הקודש
אחרי ארבעה חודשים התחילו לקחת אנשים לארץ ישראל. "זה היה התור שלנו. לקחו אותנו במשאית, 170 איש. ביער הורידו אותנו, בשמש. הכינו לנו אורז ופיתה, חתכו חתיכות לילדים. האורז אפילו לא היה מבושל. בערב לקחו אותנו לאונייה".
הם הגיעו למקום באישון לילה. "את הים רואים מרחוק, בלילה. המשאית הייתה חייבת להתקרב לשם, היא כמעט שקעה בים. זרקו אותנו כמו שק לסירות גומי. שניים-שניים. יצאנו עם בוץ ומים, הנהג חילץ את המשאית בכוח".
את הרגע של העלייה לאונייה, אלמש זוכרת היטב. "לבן שלי אדנני נפלו הנעליים. צרחתי. חשבתי שזהו – ואז הקומנדו הראו לי את הילד", היא נזכרת. "באונייה היו מיטות של חיילים. לכל אחד הייתה מיטת אלונקה. שבוע וחצי היינו שם, ויצאנו אחר כך למצרים. אוטובוסים ירוקים של אגד לקחו אותנו לנמל התעופה".
המסע בא לקיצו כשהגיעה לתל אביב. "אני קודם כול אומרת שאני אלמש טסמה, בת לאמי אללש קסחי מינאוו ולאבי טסמה רדאיי מיברט", היא אומרת. "הקדוש ברוך-הוא הביא אותי לפה".
