ישראל, מאי 1967. תקופת ההמתנה שלפני מלחמת ששת הימים. העיתונים מדווחים כמעט מדי יום על פעולות טרור של חבלנים (לימים מחבלים) מהגבול הסורי ומהגבול הלבנוני. בין השאר הונסו שלושה מחבלים שחדרו מגבול לבנון, כשני קילומטרים מערבית למושב זרעית; טנדר עלה על מוקש ליד קיבוץ ברעם. נוסף על כך, חוליית מחבלים שחדרה מסוריה הפעילה מטען בכביש טבריה-ראש פינה, הסורים הפגיזו את קיבוץ מנרה ומשאבת מים פוצצה באזור הכינרת. באירועים הללו לא היו נפגעים. ראש הממשלה דאז, לוי אשכול, אמר שסוריה אחראית עיקרית לחבלות, אבל גם לבנון אינה פטורה מאחריות.
בצל המתיחות בגבולות, הייתה אמורה להתקיים בסוף מאי (27 בחודש) באותה שנה ההילולה המסורתית בל"ג בעומר במירון. אלא שבפעם הראשונה – פורסמה הודעה שההילולה בוטלה, כמה ימים לפני שהמונים התכוונו להגיע לקברו של רבי שמעון בר יוחאי.
משרד הדתות פרסם הודעה קצרה, שבה נכתב: "הודעה לציבור – בוטלו חגיגות ל"ג בעומר במירון. בגלל מצב החירום, החליט משרד הדתות לבטל את חגיגות ל"ג בעומר במירון". ב"למרחב" נכתב כי על הביטול הוחלט בהתייעצות של נציגי משרד הדתות והרבנות הראשית. בהתייעצות הובעה הדעה כי לרגל המצב אין לקיים חגיגות והתקהלות של המונים. הגורמים התייעצו בעניין זה גם עם המשטרה וגופים אחרים. כמו כן בוטלו כל הטיולים שנועדו לל"ג בעומר שאורגנו על ידי בתי ספר, תנועות נוער ומוסדות נוספים.
למרות ההנחיות, התקיימו חגיגות במתכונת מצומצמת. כבר ביום שישי, היום שלפני ההילולה, נפתחו החגיגות בהעברתו של ספר התורה מביתה של משפחת עבו, דרך סמטאותיה של צפת למירון. בהילולה הזו השתתפו גם מאות מתושבי הגליל, שמיהרו לחזור לבתיהם לפני כניסת השבת.
חרף האיסור הגיעו מאות להילולה, שבאותה תקופה משכה אליה כ-100 אלף חוגגים מדי שנה. בכתבה ב"הצופה" נכתב כי עם צאת השבת הגיעו כ-400 חוגגים, מרביתם חסידי ברסלב, קרלין, זקני צפת וטבריה – לקיים את ההילולה של ל"ג בעומר, למרות המצב הביטחוני. באותה כתבה נכתב כי על הסדר פיקחו ארבעה שוטרים בלבד ממשטרת צפת, לעומת כ-400 שוטרים שפיקחו על הסדר בהילולה הגדולה של 1966, שמשכה אליה כ-100 אלף חוגגים. המשתתפים בהילולה הרבו באמירת תהילים ותפילות לשלום המדינה וחיילי צה"ל.
בהילולה ב-1967 לא השתתפה תזמורת מירון, והחוגגים מיעטו בריקודים. המועצה האזורית מרום הגליל הורתה בערב שבת לחלק מבאי ההילולה לשוב לבתיהם בשל המצב הביטחוני החמור. רבים נענו לפנייה זו, אך חסידי וזקני טבריה וצפת אמרו שהם לא ויתרו על מסורת זו גם במצבים הקשים שהיו לנו במלחמת העצמאות ובמאורעות תרצ"ט, "כך שאין שום סיבה שהפעם נוותר", אמרו. בשעת הדלקת המדורות נאמרה תפילה לשלום המדינה ולחיילי צה"ל.
חגיגות ל"ג בעומר באזורים שאינם קרובים לגבול, פרט לירושלים, התנהלו כמעט כרגיל. ב"על המשמר" נכתב כי אלפי מדורות הודלקו במוצאי שבת בערים ובכפרים בכל רחבי הארץ, כשמסביב להן הצטופפו רבבות ילדים ובני נוער שחגגו את ל"ג בעומר, שהינו סמל לגבורת ישראל. נוכח המצב הביטחוני, וכדי למנוע טיולים ושוטטות ברחובות, באותה שנה התקיימו בל"ג בעומר לימודים בכל מוסדות החינוך.
באותה כתבה נכתב עוד כי אווירת המתיחות השוררת בירושלים לא מנעה מתלמידי בתי הספר וחברי תנועות הנוער לערוך חגיגות ל"ג בעומר ועשרות מדורות עליזות הודלקו באזורים שונים בעיר.
גם בניו יורק התקיימה הילולה גדולה. לפי כתבה ב"ידיעות אחרונות", כ-20 אלף צעירים יהודים צעדו עד לביתו של הרבי מלובביץ', כדי לשמוע את דברו. הרבי דיבר קצרות על "משמעות ל"ג בעומר וילדי ישראל", אך הרחיב את הדיבור על המצב באותה תקופה במדינת ישראל ועל החובה הקדושה המוטלת על כל יהודי להגיש כל עזרה אפשרית בחומר וברוח. בהודעה, שהביא שליח מיוחד לארץ, אמר הרבי מלובביץ': "הקדוש ברוך הוא כבר מגן על ארץ הקודש ועל אחינו ואחיותינו הנמצאים בתוכה, וישועה במידה מוגדלת קרובה מאוד לבוא".
פחות מיממה לאחר חגיגות ל"ג בעומר במירון, ב-28 במאי, נשא לוי אשכול נאום לאומה ברדיו – נאום שייזכר על ידי רבים כנאום שבו ראש הממשלה התבלבל ולכן נתפס כהססן.
אשכול ויועציו שינו מספר פעמים את נוסח הנאום. בשידור החי הוא הקריא משפט ששונה ברגע האחרון מהסגת הכוחות להזזת הכוחות. בקטע הזה, ככל הנראה אשכול לא הבין את הנאמר, והוא החל לגמגם כשהמיקרופון פתוח וכל תושבי המדינה שומעים את דבריו. זמן קצר לאחר מכן הופקו הלקחים, ומי שעלה לשידור חי והפך פרשן עבור "קול ישראל" בנושא המתיחות ולאחר מכן המלחמה, היה האלוף (במיל') חיים הרצוג, לימים נשיאה השישי של מדינת ישראל. הרצוג תרם בפרשנותו להרמת המורל בעורף. בעקבות אותו נאום מונה משה דיין לשר הביטחון ובבוקר 5 ביוני נפתחה המלחמה, שהסתיימה בניצחון מזהיר של צה"ל.
