האישה שלא הכירה את אחיה יוצאת למסע להנצחתם
(צילום: סטס קופולו)
ב-4 בספטמבר 1942 עמד ראש היודרנאט בגטו לודז', מרדכי חיים רומקובסקי, ב"כיכר מכבי האש" שבתוך הגטו, ונשא נאום בפני התושבים. הייתה זו תקופת השילוחים והנאצים דרשו ממועצות היודנראט, שהיו אחראיות על ניהול החיים בתוך הגטו, להעביר לידיהם מכסות יהודים שיישלחו אל מותם. באותו נאום מפורסם וידוע לשמצה, קרא רומקובסקי: "אחיי ואחיותיי, תנו לי אותם! אבות ואימהות, תנו לי את ילדיכם".
27 צפייה בגלריה
אסתר אורנבוך בתחנת הרכבת שממנה נשלחו יהודי גטו לודז' למחנות ההשמדה חלמנו ואושוויץ
(צילום: ברוך גרינברג)
בין ההורים המבועתים שנאלצו להקשיב לזוועה באותו היום, היה גם נח ליפמן אורנבוך, אבא לישראל אליהו בן ה-10, צירל בת ה-9 ושמחה גיטל בת ה-4. עוד באותו היום נשלחו שלושת ילדיו, עם אשתו רחל, במסגרת מה שתכנה ההיסטוריה "טרנספורט הילדים" – למחנה ההשמדה חלמנו, שם נרצחו.
לאחר המלחמה, התחתן האב בשנית עם גניה, ניצולת שואה ששהתה אף היא בגטו לודז', והשניים הביאו לעולם את אסתר. הילדה הקטנה גדלה בעולם שאין בו אחים ואחיות, עד שהמציאות הכתה בפניה. בחודש שעבר, כ-80 שנה לאחר אותו נאום, עמדה אסתר באותו המקום שבו עמד רומקובסקי, וציינה את זכרם של אהוביה שאיבדה מבלי שהכירה.
27 צפייה בגלריה
"אבות ואימהות, תנו לי את ילדיכם". הנאום של ראש היודנראט בגטו לודז', 1942
(צילום: באדיבות שם עולם)
27 צפייה בגלריה
"אני מצטערת שלא דיברתי עם ההורים שלי, הייתי צריכה לשבת איתם ולקבל את כל המידע"
(צילום: ברוך גרינברג)
"להנציח את החיים, לא רק את המוות"
ללודז' הגיעה אסתר עם בעלה שמוליק, ובליווי הרב אברהם קריגר, יו"ר ארגון "שם עולם", העוסק בשימור מורשת השואה ובהנחלתה לדור הצעיר בכלים של חינוך, תיעוד ומחקר. הרב קריגר, ששני הוריו היו בעצמם ניצולי שואה מגטו לודז' שהכירו רק לאחר המלחמה, סיפר כי הארגון שבראשו הוא עומד מנסה לעסוק בשואה מהזווית של "השאלות המוסריות, הערכיות, האנושיות והרוחניות שאיתן נאלצו היהודים להתמודד ברמה היום-יומית".
"לא רצינו להתעסק רק בסבל, אלא גם במה שהתחולל במעמקי נפשם ובעוצמות שהם גילו – להנציח את חיי היהודים ממקום של אמונה, חיים ותקווה, ולא רק טרגדיה ומוות", הוא מוסיף. בעזרת ארגון "שם עולם" יצאתי בעקבות סיפורה של אסתר והסיפור שהיא מחפשת כל חייה – זה של אחיה הגדולים שנשארו ילדים באדמת חלמנו.
אסתר אורנבוך ביקרה פעמים רבות בפולין במסגרת מסעות בנושא השואה, מה שאפשר לה להתחקות אחר החיים של משפחתו הקודמת של אביה – מהתנאים הקשים והרעב בגטו לודז', דרך הקרונות שהובילו את יושבי הגטו למחנה ההשמדה, ועד למחנה עצמו, שם נרצחו במשאיות גז.
27 צפייה בגלריה
"לא רצינו להתעסק רק בסבל, אלא גם בעוצמות שהם גילו". הרב אברהם קריגר, יו"ר "שם עולם"
(צילום: ברוך גרינברג)
"אבא פתח הכול, ואז סגר"
דרך ארוכה עברה לפני שהגיעה לפולין כדי להתהלך במסלול חייהם של אחיה, עד דרכם האחרונה. רק כשהייתה בכיתה ה', כשקרובת משפחה אמרה לה בדרכן חזרה מבית הספר שהיא מאומצת, התעמתה עם הוריה וגילתה את האמת על העבר. "רצתי לחנות של ההורים, וצעקתי לעברם: 'למה לא סיפרתם לי שאתם לא ההורים שלי?'" שיתפה אסתר. "הם עמדו בשני קצוות בחדר, ובאותו הרגע עבר ביניהם מבט מצמרר. לימים הבנתי שהם הבינו באותו הרגע שזה הזמן לספר לי".
אלא שאנשים נכנסו לחנות, והשיחה נדחתה לערב, אז נכנס אביה של אסתר לחדרה עם חבילה בידו. "באותו ערב הוא סיפר לי הכול. ממש פתח הכול, ואז סגר", נזכרת אורנבוך. "הוא סיפר על הגטו, על כך שנשלח לאושוויץ, ואפילו הראה לי את המספר על היד שלו. הוא אמר לי שבאושוויץ 'הגרמנים לקחו לנו את הכבוד – השם של האדם זה הכבוד שלו'. קשה לתאר את עוצמת הרגשות שלי באותו לילה".
לאחר מכן, סיפר לה אביה שהיה נשוי בעבר לאישה אחרת והיו להם שלושה ילדים, וכולם נרצחו. בשלב הזה הוא הוציא מהחבילה תמונה של שני ילדים, ואמר לבתו: "אלה האחים שלך. הם היו ילדים טובים, והייתי שר להם כל הלילה לפני השינה". ואז, היא מספרת, אבא פשוט חיבק אותה ובכה.
"אבא סיפר לי שלאחר המלחמה הוא חזר לגטו כדי לחפש אנשים שנותרו בחיים, ומצא את ביתו הרוס לחלוטין. הוא חפר בין ההריסות, שם מצא את התמונה", שיתפה אסתר, והוסיפה כי "גם הילדה הקטנה שמחה גיטל הייתה בתמונה, אבל הראש שלה כבר נהרס ואי-אפשר היה לשחזר אותו".
"הם לא דיברו, ואני לא שאלתי"
אחרי אותו ערב מכונן, אסתר מעולם לא שאלה את אביה או אמה על אשר אירע להם. אף על פי שזה כבר לא היה סוד יותר, הנושא נשאר קבור. "ההורים שלי הבינו שכדי לגדל ילדה נורמלית, הם חייבים לעשות השהיה לכאב שלהם. לא להיזכר ולא לדבר על מה שהיה. אז הם לא דיברו ואני לא שאלתי", סיפרה אורנבוך. "היום אני מצטערת על זה, הייתי צריכה לשבת איתם ולקבל מהם את כל המידע שהיה להם, אבל פשוט לא רציתי להכאיב מדי".
נדמה שההחלטה האישית של ניצולי שואה רבים שלא לחשוף את סיפורם, התלוותה לתחושה שהמדינה הצעירה שאליה הגיעו לא ממש רצתה לשמוע את מה שיש להם להגיד. "הרוב לא סיפרו באותה התקופה יותר מדי, הם פחדו שלא יאמינו להם מרוב הזוועות", אמרה אורנבוך.
"עד שאבא שלי סיפר לי את הסיפור האישי שלו, לא ידעתי כלום על השואה. בבית הספר לא דיברו איתנו על זה בכלל. ביום השואה היו מוציאים כרזה שעליה היה כתוב 'לא נלך כצאן לטבח'. חשבו ששורדי השואה גלותיים, ולא הבינו למה הם לא מרדו.
"כשילדתי, אבא הגיע לבקר עם חבריו שורדי השואה. לפני שאפילו הספיק לשאול לשלומי, הוא ביקש לראות את התינוק. כשנכנס לחדר עם חבריו, התחיל לצעוק בעברית 'נקמה, ניצחון, עם ישראל חי', וכולנו פרצנו בבכי"
"לא הבנתי את זה אז, אבל זה היה מאוד שיפוטי ולא הוגן. שורדי השואה היו צריכים להתמודד עם רגשות אשם איומים על כך שנקרעו מהמשפחות שלהם, והם אלה שנשארו בחיים. צריך לספר על העוצמות הרוחניות שהיו להם, ועל ההחלטה שלהם להתחיל מחדש ולבחור בחיים".
"כסי מהר את הבורות, שלא יגלו את הילדים"
ככל שהמשלחת הקטנה התקרבה למקום שבו הייתה "כיכר מכבי האש" שבה נשא רומקובסקי את נאומו, אפשר היה לחוש במפלס ההתרגשות של אורנבוך הולך ועולה. במקום הספציפי הזה לא ביקרה מעולם, היות ששמעה שמרבית הגטו נחרב ולכן אין טעם לבקר שם.
הרב קריגר הסביר את הרקע ההיסטורי לנאום של ראש היודנראט בגטו לודז', שאותו נשא בעקבות הדרישה של הנאצים למסור לידיהם 20 אלף יהודים. לדבריו, רומקובסקי הדגיש בנאום שהגרמנים דרשו להעביר להם ילדים עד גיל 10, זקנים וחולים, אך לא נמצאו עדויות היסטוריות לדרישה הזו.
יש הטוענים שההחלטה לשלוח את אלה שאינם יכולים לעבוד הצילה את הגטו, והפכה אותו לגטו האחרון שלא חוסל – עד 1944. עם זאת, הרב קריגר הדגיש כי רומקובסקי סובל מדימוי בעייתי מבחינת היסטורית. לדבריו, הוא שלט בגטו ברודנות, ואף ישנן עדויות שמצביעות על כך שבחר להעביר לידי הנאצים אנשים שהתנגדו לשלטונו.
כך או כך, התוצאה של הנאום הייתה שחלק מההורים מסרו את ילדיהם לידי היודנראט, וחלק סירבו ואף ניסו להחביא אותם. במקרים של חוסר שיתוף פעולה, הילדים הוצאו מהבתים בכוח ונמסרו לידי הנאצים. במהלך הביקור בכיכר, חשפה אורנבוך כי אביה ואשתו ניסו אף הם להחביא את ילדיהם.
"בערוב ימיו, אבא שלי היה חולה דמנציה ונזכר רבות בעבר. לגיסתי, שאולי הזכירה לו את אשתו הראשונה, רחל, אמר כמה פעמים: 'רחל, תכסי מהר את הבורות, שלא יגלו את הילדים'", סיפרה אסתר. "אבא שלי היה נגר, והוא הכין הרבה דברים מעץ, כולל מחבואים. זה מאוד התאים לו. אני אפילו לא בטוחה אם הם הספיקו לקבל החלטה שרחל תלך עם הילדים. יכול להיות שזו החלטה שהתקבלה באותו הרגע כדי לא להשאיר את הילדה הקטנה לבד".
"אבא צעק: נקמה, ניצחון, עם ישראל חי"
לאחר השילוחים למחנה ההשמדה, נותר אביה של אסתר לבדו עד לסוף המלחמה, ללא משפחה. אורנבוך סיפרה איך לאורך כל חייו היה לו חשוב להקים בית, משפחה והמשכיות. "אחרי שהבן הבכור שלי נולד, אבי הגיע אלינו הביתה עם שלושה מחבריו שהיו גם הם שורדי שואה – חלק מקהילה של שורדים שנוצרה פה בארץ", סיפרה בהתרגשות.
27 צפייה בגלריה
"אני לא בטוח שהם הספיקו לקבל החלטה שהאמא תלך עם הילדים". אסתר באזור שבו עמד בעבר גטו לודז'
(צילום: ברוך גרינברג)
"לפני שאפילו הספיק לשאול לשלומי, הוא ביקש לראות את התינוק. כשנכנס לחדר עם חבריו, התחיל לצעוק בעברית 'נקמה, ניצחון, עם ישראל חי', וכולנו פרצנו בבכי. הניצחון של שורדי השואה היה הדור הבא, לבנות דור חדש ולהמשיך את השושלת של עם ישראל", הדגישה.
עם זאת, נדמה כי חלק מהטראומות של דור השואה המשיכו לקנן גם בדור שאחריו. "הייתי ילדה רגישה מאוד, וקיבלתי על עצמי לא להזכיר שקרה משהו נורא ואיום ולהצטרף לאשליה שהבית מאוד שמח ואופטימי", שיתפה אורנבוך בגילוי לב.
27 צפייה בגלריה
"הניצחון של שורדי השואה היה הדור הבא – להמשיך את השושלת". אסתר ושמוליק עם הילדים, הנכדים והנינים
(צילום: באדיבות משפחת אורנבוך)
"כל דבר שאני עושה, אני חייבת לעשות בהצטיינות. זה נשאר לי מהילדות, אז הרגשתי שאסור היה לי לאכזב. גם לא סיפרתי דברים עצובים בבית, הרגשתי שאני לא יכולה לשתף אותם בדברים האלה", הוסיפה. "פעם אחת סיפרתי לאמא שלי שרבתי עם חברה, והיא כמעט בכתה מרוב צער. היה להם חשוב שהחיים יהיו מושלמים, אז לא שיתפתי".
עם זאת, אסתר הדגישה שלהוריה תרומה מכרעת בעיצוב מי שהיא היום: "עד עצם היום הזה אני מאוד אופטימית ורואה את הטוב בכל דבר. גם כשהייתי יועצת חינוכית, וגם מול הילדים והנכדים שלי, אני מלמדת לראות ולחפש את הטוב בכל קושי. ההורים שלי התמודדו עם הכאב שלהם בשבילי, ובזמן אמת לא הבנתי את זה ולא הערכתי את כל מה שהם עשו. אילו הייתי יכולה לפגוש אותם היום, הייתי רוצה להגיד להם תודה".
"הבנתי שאין לי זכות לא לשמוע את הסיפור של אמא"
ברוב שנותיה, נמנעה אורנבוך מעיסוק בזיכרון השואה ובסיפורה הפרטי. גם לאחר מות הוריה, זה לא בא לה בקלות. "הבן שלי עשה עבודת שורשים בכיתה י"ב, ואז ביקשנו מאמא שלי לספר לו את כל הסיפור שלה, והיא הסכימה. כנראה לנכדים היה יותר קל לספר מאשר לילדים. עלינו היה צריך לגונן", סיפרה. "אז בני הקליט אותה, והיא סיפרה את כל הסיפור שלה. 15 שנה לא הייתי מסוגלת להקשיב להקלטה הזו".
27 צפייה בגלריה
"בקורס של 'שם עולם' פיתחנו מודעות לצורך להמשיך בשליחות ולדבר על השואה". אסתר והרב קריגר
(צילום: ברוך גרינברג)
השינוי הגיע לאחר היציאה לפנסיה, אז הצטרפה לקורס של "שם עולם" שנועד להכשיר דור שני לניצולי שואה להעברת הרצאות על הסיפור של משפחתם. "הרעיון היה לפתח מודעות לצורך להמשיך בשליחות ולדבר על השואה", היא מספרת. "הרב קריגר דיבר איתנו הרבה על תודעת השליחות, ואז הבנתי שאין לי זכות שלא להאזין להקלטה של אמא שלי. במשך יומיים ישבתי והקשבתי להכול, ואז הקשבתי לזה עוד כמה פעמים כדי לוודא שאני לא מפספסת אף מילה, והעברתי את זה אל הכתב".
אסתר סיפרה כי "התחלתי את הקורס בדיוק כשפרשתי מהעבודה, ומאז אני עושה הרצאות בהמון מקומות, כולל בשבוע החינוך בקורס הקצינים של הנכד שלי. בשבועות סביב יום השואה אני עמוסה מאוד. בתפקידי האחרון במערכת החינוך הייתי אחראית על החינוך הממלכתי-דתי במחוז תל אביב, ולאחר מכן התחלתי לעבוד במכללת אורות ישראל במסלול לתואר שני בייעוץ חינוכי. אני חושבת שגם להרצאות שלי בנושא השואה אני מביאה את התפיסה הערכית והחינוכית שלי".
אותו קורס הוא מה שהוביל את אסתר גם לנסות ולהבין מה עלה בגורל אחיה. היא ידעה כי הם נרצחו מכיוון שסיפר לה, אך מעבר לכך לא ידעה פרטים נוספים ואף לא זכרה את שמותיהם. שמוליק, בעלה, סיפר כי "אבא שלה השאיר תעודת עד, כמו שהשאירו הרבה ניצולי שואה, שאותה הקדיש לאשתו ולילדים. הוא כתב שם את השמות שלהם וציין כי הם נרצחו בטרבלינקה. אבל זה לא היה הגיוני, כי מגטו לודז' לא הגיעו לטרבלינקה. בסוף הצלחנו למצוא מסמכים שבהם הופיעו שמות הילדים, והראו שהם נשלחו לחלמנו".
"מיליון ילדים וחצי הושמדו בשואה, בהם 3 האחים שלי"
יהודי גטו לודז' הגיעו לחלמנו מתחנת הרכבת "הרדוגסט" הממוקמת סמוך לגטו, שם נשלחו למחנה ברכבת או במשאיות שהגיעו למקום. הרב קריגר סיפר איך "הילדים נאספו מרחובות הגטו, ונלקחו לתחנת הרכבת, לרוב באמצעות עגלות. הגרמנים העדיפו לא להוביל את הילדים רגלית לתחנה, הם ידעו שזה יהיה כמעט בלתי אפשרי. האימהות לא נתנו לקחת את הילדים. גם אחרי העגלות הן רצו בצרחות אימה, הן לא היו מוכנות להיפרד".
27 צפייה בגלריה
"האימהות לא נתנו לקחת את הילדים, הן לא היו מוכנות להיפרד". הורים וילדים משני צידי הגדר של תחנת השילוחים
גם אל תחנת הרכבת המדוברת, שהפכה למוזיאון, הגיעה אורנבוך לראשונה במסע הזה. היא נכנסה לאחד מהקרונות שהובילו לחלמנו ובהמשך לאושוויץ, והביטה מהחרך הדק שבקרון. היא לא יכלה לעצור את הדמעות כשהרב קריגר אמר לה: "יכול להיות שבקרון כזה נסעו האחים שלך עם אמא שלהם לפני כ-80 שנה, למקום שהם בטוחים שממנו לא יחזרו. בטוחים שהם ככל הנראה יישכחו ואף אחד לא יידע עליהם. והנה את ניצבת פה, אחות שלהם".
אורנבוך, שעד לאותה נקודה שמרה על איפוק מסוים, קבעה בהתרגשות: "אני אחותם. מיליון וחצי ילדים הושמדו בשואה, 20 אלף ילדים נשלחו לחלמנו, ובהם שלושה אחים שלי. זה משהו שגם מכחישי השואה לא יוכלו להכחיש".
אסתר מדברת בקרונות השילוחים למחנות ההשמדה
(צילום: ברוך גרינברג)
היא הוסיפה: "גדלתי כילדה יחידה, ותמיד חלמתי שבחג הבא אולי יגיעו אחים, ויהיה שמח יותר. זה היה החלום שלי. כשהסתכלתי מהחלון, הייתי בטוחה שראיתי אותם, ואני מאמינה שהם רואים אותי מלמעלה. אני בטוחה שאחיי שמחים שאני כאן, ושהמשכנו את השושלת. יחד עם שמוליק בעלי גידלנו משפחה לתפארת. אני בטוחה שהם חשבו שאם קורים דברים נוראים כאלה כמו שקרו להם, אז העולם ייחרב. אבל העולם המשיך, וזה רק מוכיח לנו את הנצחיות של עם ישראל. אנחנו ממשיכים, עם ישראל חי".
27 צפייה בגלריה
"העולם המשיך, אנחנו ממשיכים, עם ישראל חי". אסתר מחוץ לקרונות השילוחים
(צילום: ברוך גרינברג)
מתחנת הרכבת, המשיכה המשלחת לחלמנו, שהיה מחנה ההשמדה הראשון שהנאצים הקימו. הרב קריגר סיפר שם כי "בחלמנו היו שני אזורים. קודם כול לקחו את היהודים לאזור שנקרא 'הטירה', שהוקם בטירה שהולאמה בידי הגרמנים, שם הכניסו אותם למרתף בלילה. בבוקר הגיעו משאיות מאזור היער והעמיסו אותן באנשים – לכל משאית נכנסו 80-70 מבוגרים, או כ-100 ילדים. בשלב הזה, נהגי המשאיות הכניסו לתוכן צינור עם גז והחלו לנסוע חזרה לכיוון היער.
"במרתף של 'הטירה' ישנו גם אנשי ה'זונדרקומנדו' – אסירים יהודים שטיפלו בקורבנות ההשמדה בתאי הגזים. הם קלטו את היהודים שהגיעו בלילה, ולאחר שהמשאיות חזרו אל היער, הם נאלצו להגיע ברגל ובחלק מהזמן באמצעות סירות, כי היו מים באזור, ולקבור את הגופות באדמה".
27 צפייה בגלריה
"האדמה פולטת כל הזמן עוד ועוד עצמות". הרב קריגר מחזיק בעצמות יהודים שנרצחו בחלמנו
(צילום: ברוך גרינברג)
ביער עצמו אין שום זכר לזוועות שבוצעו בו, חוץ מכמה אנדרטאות ושלטים שהוצבו במקום על ידי המשפחות וקהילות הנרצחים. עם זאת, הרב קריגר סיפר כי האדמה בעצמה מגלה את הסודות הנוראים של המקום. "היה ידוע שנרצחו פה כ-340 אלף יהודים, אבל רק כשהגיעו לבנות את האנדרטאות, גילו איך כל השטח הזה הוא בעצם קבר אחים אחד ענק. למרות שניסו לטשטש ראיות, אף אחד לא יכול להכחיש את מה שקרה פה, האדמה פשוט פולטת כל הזמן עוד ועוד עצמות", אמר.
דווקא באותה נקודה שם ביער, במקום שבו הרצח והמוות קיבלו את צורתם המוחשית ביותר במסע, הוחלט שהגיעה העת למלא את האותיות בספר התורה שנכתב ביוזמת "שם עולם" לזכר הילדים שנרצחו בטרנספורט מגטו לודז'. "תורה מסמלת חיים, תורה מסמלת המשכיות ונצחיות. כל העמים הקטנים נעלמו, ועם ישראל נשאר", ציינה אורנבוך. "אין יותר מרגש מהמחשבה שמשלחות נוער ישאלו את ספר התורה ויתפללו פה, במקום הארור הזה".
27 צפייה בגלריה
ספר התורה שנכתב ביוזמת "שם עולם" לזכר הילדים שנרצחו בטרנספורט מגטו לודז'
(צילום: ברוך גרינברג)
אורנבוך הציגה את התמונה ששמר והועברה אליה לאחר מותו, והקריאה את שמותיהם של אחיה – ישראל אליהו, צירל ושמחה גיטל. לאחר מכן, שמוליק, כשאסתר לצידו, מילא בספר התורה אותיות מיוחדות מאוד – הראשונות בשמם של שלושת האחים. לבסוף, נחתם הטקס בקריאת "אל מלא רחמים" ובתקיעת שופר.
(צילום: ברוך גרינברג)
"עכשיו אין סודות יותר, אני מרגישה שקט"
בדרכה חזרה לנמל התעופה בוורשה, תיארה אסתר את החותם שהביקור הקצר הותיר בה. "אני חושבת שכל המסע הזה הוא סגירת מעגל שאני עושה בחיים שלי", אמרה. "אני מרגישה שהגעתי לכל המקומות, ראיתי, חוויתי והרגשתי. אי-הידיעה בנוגע למה שקרה להם הייתה נורא קשה, ועכשיו אני יודעת. עכשיו אני מרגישה שקט. זה עושה לי טוב, להגיד שהיו לי אחים".
27 צפייה בגלריה
"אי-הידיעה בנוגע למה שקרה הייתה קשה מאוד, ועכשיו אני יודעת". אסתר בחלמנו
(צילום: ברוך גרינברג)
המשכיות השושלת, שהייתה נוכחת לאורך כל המסע והייתה חשובה כל כך להוריה של אורנבוך וגם לה בעצמה, התגשמה, כאמור, בסופו של דבר. לקראת החזרה לארץ, סיפרה אורנבוך כי לה עצמה יש חמישה בנים, 24 נכדים וגם ארבעה נינים. "הילדים, הכלות והנכדים תמיד אומרים לי: 'אמא ואבא שלך רואים הכול מלמעלה, והם מאוד שמחים'".
27 צפייה בגלריה
"אני אעשה עותקים של התמונה, ואחלק אותה לכל ילדיי". אסתר מחזיקה בתמונה של אחיה בחלמנו
(צילום: ברוך גרינברג)
(צילום: ברוך גרינברג)
"אנחנו משקיעים ממש בחיבור של המשפחה. חשוב לי שהם יישארו מלוכדים, יאהבו זה את זה ויעזרו זה לזה. ואני מקווה שזה יימשך לעד", הוסיפה. "זו תוצאה של כל מה שעברתי וחוויתי, וכל מה שלא היה לי. אני היום באיזשהו פיצוי, אבל גם הילדים מרגישים צורך שנהיה כולנו ביחד".
נדמה שהמסע הוא גם קיצו של מעגל ההסתרה שהיה חלק מילדותה של אורנבוך ומחיי הוריה. "תכף תהיה אזכרה לאימי, ובהזדמנות הזו אספר לילדיי ולנכדיי את כל מה שעברתי פה. שיידעו את המקורות, ואת מה שחוו הוריי", ציינה. "עכשיו אין סודות יותר. אני אעשה עותקים של התמונה של שני הילדים של אבי, ואחלק אותה לכל אחד מילדיי".
