לא מעט ביקורות, לעתים חריפות, נאמרו על ח"כ משה גפני ועיתון המפלגה "יתד נאמן", אולם דומה כי יתרון בולט אחד אי אפשר ליטול מהם: היכרותם הקרובה והאינטימית עם קהלם החרדי. מניין לי? מפני שגפני ב"נאום נועה קירל" המכונן, לא רק הפגין בקיאות ביזארית משהו בגרדרובה של הזמרת הצעירה, אלא הנכיח את הבנתו כי קהלו יודע, מבין ומכיר היטב את הפרסונה הנערצת. גפני, מתברר, לא דיבר לחילונים מרעננה; הוא נאם מעל ראשם היישר אל הצעירות והצעירים החרדיים שבוחרים בו.
3 צפייה בגלריה
נועה קירל וח"כ משה גפני. עושה בה שימוש כדי להגחיך את הישראליוּת
(צילומים: יריב כץ, עמית שאבי)
ובדיוק כמו חבר הכנסת הליטאי, גם ביטאונו "יתד נאמן" מפגין הבנה עמוקה ובעיקר מפתיעה מול קוראיו הצעירים. בהפגנת הימין הגדולה, מיהר עורך העיתון הרב ישראל פרידמן להזהיר מפני השתתפות בה, בטרימינולוגיה ששמורה, כך נדמה, רק ליריבים ממרצ ומיש עתיד: "מי שהוא חרדי, ידיר רגלו משם... מי שיוצא להפגנות ימין, אינו נמנה עם קהלנו. לא משלנו. נקודה. נשללה ממנו האזרחות של בית ה', פג תוקף דרכו".
פרידמן וגפני, כל אחד מהפוזיציה שלו, מדברים סוציולוגיה. הם צפו בתמונות של הצעירים החרדים מקבלים את פני המפגינים משמאל בבני ברק עם צלחות צ'ולנט, והאזינו בחרדה לשיח שהתנהל סביב הרפורמה המשפטית: לא עוד ניתוק מוחלט מן המתרחש במרחב הישראלי, אלא מעורבות עמוקה והצבת הקונסטרוקציה "הישראלית" במרכז.
שכן, השאלה האם אהרן ברק הוא אקטיביסט חסר חמלה או מגינה של מערכת המשפט הישראלית, כלל אינה רלוונטית כל עוד הוא מהווה "גורם התייחסות" מרכזי ברחוב ז'בוטינסקי. כך גם שאלת נועה קירל – נציגתה המרשימה של ישראל באירופה או צעירה המייצרת החפצה נשית – כבר אינה רלוונטית, כאשר פתאום החרדים, גם החרדיות, משוחחים, מתעמתים ונעים סביב האייקון הישראלי החדש והטקסטיל שהיא עוטה על גופה.
גפני ופרידמן מתכתבים עם התובנה הזו, והאחרון מזדעק מול הנהירה ל"ישראליות": "תהום רעיונית עמוקה חוצצת בינינו לבינם (הימין בישראל, א"ה). קווים מקבילים שלעולם לא ייפגשו!" – אבל הקווים נפגשים, ומהר מן הצפוי.
רובנו כבר לא שם
הצעיר החרדי כבר מזמן לא מתבצר בין החומות העבות המפרידות בינו ובין הרחוב הישראלי. הקונספציה הזו, שהתפתחה לממדיה הכבירים בשנות ה-70 והלאה, סובלת מכרסום מתמיד בשנים האחרונות. הטכנולוגיה, הגלובליזציה, האינטרנט והטלפונים החכמים, שקיבלו זריקת מרץ בקורונה, לא באמת מאפשרים לרוב או לפלח עצום לכל הפחות מצעירי המגזר לשמור על בידול מן הישראליות. כיסים חרדיים פרו-ציוניים נצפים לא רק סביב צלחות הצ'ולנט והוויכוח האינטלקטואלי סביב השאלה האם אהרן ברק צודק או שמא רות גביזון, אלא גם בדאגה האמיתית והעמוקה כלפי מבצעי צה"ל ברצועה, האיום האיראני, מוסדות השלטון והרצון להיות חלק מסדר היום הישראלי.
גם בניתוח השפה סביב עניינים רפואיים, פסיכולוגיים ואפילו יומיומיים מצאו חוקרים שונים כי השימוש החרדי בעברית המודרנית כולל בתוכו לא רק סמלים או דימויים מהעולם "האחר, החילוני", אלא אף שואל לא מעט ערכים מרכזיים ממחוזות שאינם בהכרח סמטאות מאה שערים או בני ברק.
כיסים חרדיים פרו-ציוניים נצפים לא רק סביב צלחות הצ'ולנט והוויכוח האינטלקטואלי האם אהרן ברק צודק או שמא רות גביזון, אלא גם בדאגה האמיתית והעמוקה כלפי מבצעי צה"ל ברצועה, האיום האיראני, מוסדות השלטון והרצון להיות חלק מסדר היום הישראלי
נסו רק להיזכר בנאומו המרכזי של יו"ר ש"ס אריה דרעי נגד ממשלת בנט לפיד; הפוליטיקאי החרדי הבכיר ציין אמנם את הפגיעה ב"זהות יהודית" במדינת ישראל, אך את עיקר נאומו בחר איש ש"ס, כזכור, להקדיש ל... שיעור בדמוקרטיה – שעליה, כך טען, לא שמר למשל רה"מ בנט: ''צריך להסביר לציבור מושגים של א'-ב' מה זו דמוקרטיה במדינת ישראל".
מחקריה של עמיתתי ד"ר לי כהנר, רק מאששים את הקביעה הזו. במחקר מקיף שערכה עלה כי "החרדים המודרניים" מונים 11% מכלל האוכלוסייה החרדית, וחרדים בעלי "נגיעות מודרניות", כלומר הקבוצה המעורה בחיים המערביים והישראליים, מהווים 29% מכלל האוכלוסייה החרדית. במילים אחרות, 40% מהחרדים מבקשים להציג אלטרנטיבה קוטבית לחרדיות "הישנה", או לכל הפחות להתערות בחברה הישראלית. כחוקר הפועל במשך שנים מתוך החברה החרדית, אני סבור כי המספרים אף גבוהים יותר.
אז מה מקור הקוטביות?
השאלה אם כן חריפה בפשטותה: מה מקורה של הקוטביות? מה עומד בבסיסה של הדיכוטומיות החילונית-חרדית הזו, כאשר קרוב ל-50%, לפחות, מן החרדים דוגלים באותה "ישראליזציה"? מי היא ה"יד הנעלמה", אם נעשה שימוש בטרמינולוגיה כלכלית, שלא חדלה להזריק לה חיים וחמצן כדי לשמר את הקבוצתיות הזו?
נדמה שאין צורך להיות מומחה בינלאומי לסוציולוגיה כדי להבין שברגעי משבר, אי-יציבות ואי-ודאות עשויים להיווצר שני תרחישים: התכווצות, כלומר התכנסות סביב המוכר, הישן וערכיו המוצקים, או הכרה בצורך בהיערכות מחדש ואימוץ ערכים, אסטרטגיה ופרקטיקה חדשה. האם אנחנו בליבו של אירוע כזה? ברור כי אירועי הרפורמה המשפטית לא נתחמים רק בשדה המשפט הטהור; הם הציפו את המשבר השמרני-ליברלי, חילוני-חרדי וימני-שמאלני במלוא עוזו. העם נקרע סביב שאלות חדשות שאותן לא הכיר אבל גם ישנות שאותן בחר לטאטא עד כה. אם קיים רגע של משבר ישראלי, הרי אנו נמצאים בו פר-אקסלנס. מה יעשו הקבוצות השונות? האם יתכנסו ויחזרו לקולקטיב הישן והמוכר או יפתחו הליך חשיבה מחודש שיכלול פרקטיקות חדשות, אולי גם נועזות?
הדוברות החרדית הפורמלית ניצבת כמו כולם בליבו של הכאוס, בתוככי אי-הוודאות, והיא מבקשת להחזיר את אנשיה לגבולות המוכרים: גפני עושה שימוש נהדר ומחוכם בקירל ובגדיה במטרה להגחיך את הישראליזציה החרדית המשתוללת, ואיש "יתד נאמן" מאיים על קוראיו לא לאמץ את סל העמדות הימני. שניהם מנסים להחזיר את אנשיהם אל המרחב הבטוח אך הסגור של הקבוצה.
במובן הזה, דבריה הגסים והבוטים של המגישה גלית גוטמן על החרדים הם תמונת מראה חילונית של החרדיות המבקשת לשמור על המחנה הישן והמוכר שלה. היא מייצגת את הקבוצה המוכרת שמאמצת באופן מלא את הסל הליברלי-חילוני-שמאלני ורואה באופן דיכוטומי את החרדים כלא פחות מאשר "מוצצי דם".
לאן הולכים מכאן?
אז מה רואים בשטח? חרדים שגולשים באיטיות אך בעקביות אל תוך ישראליזציה בשפה, בפרקטיקה, בערכים – מול דוברים חרדים, אבל גם חילונים, שבשל המצב הכאוטי השורר חוששים מקירבה כלשהי בין הקבוצות, ובוחרים להקשיח את הגבולות.
הדוברות החרדית הפורמלית ניצבת כמו כולם בליבו של הכאוס, בתוככי אי-הוודאות, והיא מבקשת להחזיר את אנשיה לגבולות המוכרים: גפני עושה שימוש נהדר ומחוכם בקירל ובגדיה במטרה להגחיך את הישראליזציה החרדית המשתוללת
כל שנותר לנו לשאול, חרדים וחילונים כאחד, הוא האם עלינו כאינדיבידואלים לאמץ את הטקסטים של הדוברים שלנו ולסגת איתם בהכרח אל המרחבים הישנים, הסגורים והבטוחים, או שאולי מותר לנו, חרדים אבל גם חילונים, להיערך מחדש ולייצר חשיבה אחרת, ואולי גם אסטרטגיה ופרקטיקה אחרות.
