בשיתוף נפש בנפש
כמו תוכנית ריאליטי - לורה בן דוד
כתבת וידיאו: ניצן כהן | צילום: אריק מרמור
בשנת 2001, לאחר טרגדיה משפחתית, החליט הרב יהושע פס, יליד פלורידה, לפעול למען העלייה בקרב יהודי צפון אמריקה. הוא גילה להפתעתו שלמרות נתוני העלייה הדלילים, לא מעט יהודים בארצות הברית חולמים לעלות ארצה אך חוששים לעשות את הצעד הראשון.
הרב פס חבר לאיש עסקים, טוני גלברט, והשניים מצאו כי הקשיים העיקריים של העולים החדשים הם בתחומי התעסוקה, הבירוקרטיה והקהילה. כדי לנסות להתגבר על החששות והמכשולים, הם הקימו את ארגון "נפש בנפש", ששם לו למטרה לספק ליווי ומענה לכל האתגרים העומדים בפני העולים חדשים – מהשלבים הראשונים לפני העלייה ועד השנים הראשונות להתאקלמות בארץ.
מטוס העולים הראשון של הארגון יצא לדרך ביולי 2002 ובשנים הבאות יצאו עוד עשרות טיסות משותפות שהביאו גלי עלייה מרשימים ממדינות צפון אמריקה. מאז ועד היום סייעה "נפש בנפש", בשיתוף משרד העלייה והקליטה, הסוכנות היהודית, קק"ל ו-JNF-USA למעל מ-70,000 יהודים ממדינות דוברות אנגלית לעלות לישראל, למעלה מ-90% מהם עדיין חיים בארץ.
חזרנו אל הטיסות הראשונות של תחילת שנות האלפיים ואל העולים החדשים, שעשו את הצעד והגשימו את החלום הציוני. ביררנו איתם כיצד הם צלחו את אתגרי הקליטה, איך שינתה אותם העלייה והאם היו עושים היום משהו אחרת? איפה הם היום - פרויקט מיוחד.
כמו תוכנית ריאליטי
לורה בן דוד מבוקה רטון שבפלורידה, הייתה בת 33 כשעלתה על הטיסה הראשונה של "נפש בנפש" בקיץ 2002 עם בעלה דאז ועם ארבעת ילדיהם הקטנים. "לא הרבה אנשים עשו עלייה בתקופה הזו, זה היה באמצע האינתיפאדה", היא נזכרת. "בחודש יולי עלינו על טיסת אל על בניו יורק עם עוד 500 אנשים. ערכו לנו טקס חגיגי וכולם כל כך התלהבו, זו הייתה הרגשה מיוחדת". צפו בכתבה בראש העמוד
את הימים הראשונים שלה בישראל לורה מתארת "כמו תוכנית ריאליטי". העלייה יוצאת הדופן של יהודי ארצות הברית עוררה סקרנות בקרב אמצעי התקשורת באמריקה ובישראל. "היו כמה עיתונאים שליוו אותנו בטיסה ובימים הראשונים אחרי העלייה. הם צילמו את הכל וזה היה קצת מוזר. צילמו אותנו הולכים בפעם הראשונה למכולת, כאילו אנחנו סלבריטאים".
ההתרגשות הייתה רבה, אך לורה מודה כי היו גם קשיי התאקלמות. "בהתחלה לא היה קל להתמצא בבנק, בקופת החולים, בעבודה ובלימודים של הילדים. זה היה קשה, אבל היינו שמחים. מהרגע שהגענו לישראל עזרו לנו עם דברים שבכלל לא חשבנו עליהם. מישהו למשל הגיע אלינו עד הבית ומסר לנו את תעודת הזהות שלנו. ארגנו גם לכל העולים החדשים טיולים, כי לא הייתה לנו משפחה או חברים ללכת אליהם בשבתות ובחגים".
משפחת בן דוד התיישבה בנווה דניאל, שם הם התגוררו במשך 17 שנים. לורה, אחות במקצועה, החליטה בארץ לשנות כיוון ולפצוח בקריירה חדשה בתחום השיווק. היא הייתה מהחלוצות שהתמחתה בתחום הסושיאל והקימה עסק לייעוץ דיגיטלי. במקביל, היא גם התחילה להתעניין בצילום, תחביב שהפך במרוצת השנים למקצוע.
כיום לורה בת 52, יש לה שישה ילדים ושישה נכדים - כולם חיים בישראל. "זה לא היה קל בגיל 33 עם ארבעה ילדים להתחיל מחדש כמו בת 20, אבל בניתי את עצמי ובעיקר – הייתי סקרנית. אני עדיין סקרנית לדעת ולעשות עוד המון דברים".
רופא הקהילה שהפך לרופא צבאי
כשד"ר גיא מאיר (51), יליד ניו יורק, עלה עם אשתו וירה וארבעת ילדיהם על טיסת נפש בנפש השנייה בקיץ 2003, הוא כבר היה רופא מומחה ברפואה פנימית ובעל קליניקה בברוקלין. למרות שהוא ואשתו החלו לבסס את הקריירות שלהם ולהקים משפחה, הם לא הפסיקו לחלום על עלייה לישראל. אבל כמו רבים מהיהודים האמריקאיים באותה תקופה, גם הם דחו את הקץ.
כשהם שמעו על ארגון חדש שמסייע ליהודים מצפון אמריקה לעלות לארץ, הם הבינו שאם לא עכשיו אז לעולם לא. "כבר היינו בני 32 עם ארבעה ילדים, הגדול התקרב לגיל 7, זה גיל שההתאקלמות היא קשה יותר".
גיא מודה שהיו לא מעט חששות לפני העלייה. "התחלנו לתכנן את העלייה ב-2002, בשיא האינתיפאדה. היה קצת קשה לקבל את ההחלטה, חשבנו שאנחנו מסכנים את הילדים שלנו. אבל בסופו של דבר, ראינו את ארץ ישראל כבית וכמולדת. הפעם הראשונה שביקרתי בישראל הייתה ביום ההולדת ה-10 שלי, רק אז הבנתי מה זה לחיות במדינה של יהודים. לא האמנתי שקיים דבר כזה. היה לנו את זה לפני אלפיים שנה ועכשיו אנחנו יכולים לתקן את זה. היה לנו ברור שאנחנו רוצים להיות חלק מזה".
משפחת מאיר עלתה לטיסה בניו יורק ביולי 2003 ובה 330 עולים חדשים ממדינות צפון אמריקה. גם הטיסה הזו זכתה לסיקור נרחב בכלי התקשורת הישראלים והזרים. בני משפחת מאיר נבחרו להיות נציגי העולים והם כיכבו בכותרות העיתונים לצד ראש הממשלה אריק שרון ז"ל, שר האוצר דאז בנימין נתניהו ושרת הקליטה ציפי לבני, שבאו לברך את העולים החדשים. "זאת הייתה טיסה מרגשת. הכרנו המון אנשים. אני עליתי על הבמה בטקס קבלת הפנים, אמרתי כמה מילים וקיבלתי תעודה. זה היה סוריאליסטי".
מיד לאחר הנחיתה, התיישבה המשפחה בבית שמש ולאחר שנה עברו למודיעין. המטרה הייתה, מספר גיא, להפוך לישראליים לכל דבר. "הצטרפנו לבית כנסת שרובם בה צברים והאזנו רק לרדיו עם שירים ישראלים. היה לי חשוב להתחבר לישראליות כמה שיותר".
על מנת לקבל רישיון רפואה ישראלי, גיא נדרש לעבור שוב התמחות. "זה לא נעים לחזור להיות סטז'ר אחרי שהיית רופא בכיר, אבל הייתי בעננים. השנה הראשונה הייתה חלומית". לאחר התמחות בבית החולים קפלן, מאיר נקלט בתור רופא משפחה בקופת חולים מכבי במודיעין. "זה מה שרציתי - להיות רופא בקהילה, כזה שמכיר את כל השכונה".
הכל הלך לפי התוכניות, עד שד"ר מאיר קיבל פנייה לא צפויה מצה"ל. "הם חיפשו רופא למשרה באחת היחידיות המובחרות בחיל המודיעין. מנהל המחלקה שלי בקפלן המליץ עליי, ואחרי מיונים ותחקיר בטחוני של שנה הפכתי להיות גם רופא צבאי".
היום ד"ר מאיר מחלק את עבודתו כרופא בקהילה וכרופא צבאי. בארץ נולדו לו ולאשתו עוד 3 ילדים, כולם חיים בארץ. "אני הגשמתי לא רק את החלום לעלות לישראל, אלא גם לתרום למדינה. בחיים לא חלמתי שאהיה רופא ביחידה מובחרת. אני מרגיש היום תחושת סיפוק הרבה יותר גדולה ממה שהיה לי בארצות הברית".
חוויה מרגשת עבור ילד בן 12
דיוויד פלדמן היה רק בן 12 כשעלה עם הוריו על טיסת נפש בנפש מלוס אנג'לס לישראל בשנת 2004, וגם הוא זוכר אותה בתור חוויה חד פעמית ומרגשת. "אני זוכר שעלינו על מטוס אל-על ענק עם המון משפחות מארצות הברית. הכרתי שם הרבה ילדים וצעירים שאני עדיין בקשר איתם. שכשנחתנו, הגיעו צוותים ממשרד ראש הממשלה ומהצבא לקבל את פנינו. הייתה מסיבה והופעה של להקה צבאית. היום הזה ממש נחרט אצלי, כי זו חוויה מאוד מרגשת עבור ילד בן 12". צפו בכתבה
חוויה חד פעמית ומרגשת - דיוויד פלדמן
(צילום: ניצן דרור)
כתבת וידיאו: ניצן כהן | צילום: אריק מרמור
דיוויד הוא בן יחיד והוא זוכר התרגשות מאוד גדולה לקראת העלייה והשינוי בחיים. "אני אוהב דברים ואנשים חדשים. מאוד שמחתי שההורים שלי החליטו לעלות. בהתחלה היה קצת קשה בגלל השפה. אמנם למדתי בלוס אנג'לס בבית ספר יהודי, אבל לא דיברנו הרבה עברית. ברגע שעלינו, הייתי מאוד חרוץ ושמתי דגש על לימוד העברית. אני זוכר שבקיץ הראשון ביליתי רק עם הקבוצה הישראלית בשכונה וזה הקפיץ לי את השפה".
בתחילת הדרך, דיוויד והוריו גרו ביישוב חשמונאים ולאחר מכן עברו לירושלים. ההתאקלמות מבחינת דיוויד הייתה מהירה וקלה. "היו לנו משפחות מאמצות שכבר בערב הראשון אירחו אותנו. זו הייתה חוויה חיובית, שנתנה לי תחושה של בית ועודדה את ההורים שלי להישאר".
דיוויד גדל בירושלים ואת שירותו הצבאי עשה כלוחם בצנחנים ומדריך קרב מגע ליחידות מיוחדות. אחרי שהשתחרר, עבד בתפקידים שונים בתגלית, בין היתר הוא היה אחראי על גיוס משתתפים בקמפוסים בארה"ב. לאחר מיכן הוא עבר לעבוד בתחום ההשקעות.
היום דיוויד הוא בן 29, חי בתל אביב ועובד בקרן הון סיכון JVP של אראל מרגלית, המשקיעה בסטרטאפים ישראליים. אביו נפטר לפני עשור ואימו, פסיכולוגית במקצועה, עדיין חיה בירושלים. העלייה לישראל, הוא מעיד, שינתה את חייו והובילה אותו למסלולים שאולי לא היה בוחר אילו הוריו לא היו עולים ארצה. "קיבלתי הזדמנויות שבחיים לא הייתי מקבל אם היינו נשארים בלוס אנג'לס".
אם הייתם יכולים לחזור 20 שנה אחורה, הייתם עושים משהו אחרת?
דיוויד: "אני לא חושב. העלייה לישראל עשתה לי רק טוב. להורים שמתלבטים אם לבוא, אני ממליץ להגיע כמה שיותר מוקדם, לא לחשוש ולא לדחות. ככל שהילדים יותר צעירים, הנחיתה קלה יותר. ההורים שלי תמיד ידעו שאני גאה ושמח שהם לקחו את ההחלטה הנכונה. העלייה הפכה אותי למי שאני היום".
לורה: "אני מאוד אוהבת את ישראל, אני אוהבת לגור כאן. דבר אחד שהייתי עושה אחרת זה ללמוד עברית. זה מאוד חשוב. קשה לחיות בישראל בלי לדעת עברית. חשבתי שכשאגיע לישראל, מיד יקבלו אותי כישראלית, וזה לא קרה. אני חושבת שהעברית הייתה מחסום".
גיא: "מעולם לא התחרטתי לשנייה על העלייה לישראל, ולא הייתי עושה שום דבר אחרת. אני לא יכול לדמיין אפילו לחזור לארצות הברית. אין לי ספק שבחרנו בדרך הנכונה".
פורסם לראשונה: 10:34, 21.02.22
