"אמא חייבת עכשיו להיות אמיצה ולשמור על מצב רוח טוב. העיקר הוא לשמור על ארנולד היקר שלי, שילמד בחריצות, שיהיה ילד טוב, כך שישמח את כולנו. אני שמח שאת במקום טוב אצל ההורים, השתדלי רק שכולכם תישארו בריאים".
את הטקסט הזה כתב לאופולד אדלר, יהודי בן 52 מאוסטריה, שהיה בן 30 אלף היהודים שנעצרו במהלך ליל הבדולח, שהתרחש בגרמניה ובאוסטריה בדיוק לפני 83 שנים, בין ה-9 ל-10 בנובמבר, 1938. המכתב, עם מסמכים נוספים, נתרם על ידי נכדתו של אדלר למוזיאון בית לוחמי הגטאות, והוא שופך אור על מצבם של העצורים היהודים באותו לילה, שניבא את העתיד השחור בפתחה של אירופה.
אדלר נולד ב-1886 בעיר הורן שבאוסטריה. הוא השתתף במלחמת העולם הראשונה כחייל בצבא האוסטרו-הונגרי בחזית האיטלקית. בשנות ה-20 התחתן עם ארנה, ובשנת 1931 נולד בנם יחידם, ארנולד. הם ניהלו חנות בגדים בהורן עד שבמרץ 1938, בעקבות סיפוח אוסטריה לגרמניה (האנשלוס), אולצו לעזוב את עירם ולעבור לווינה, שם התגוררו בבית הוריה של ארנה. ארנולד היה אז בכיתה ב'.
בליל הבדולח נעצר אדלר ונכלא במחנה הריכוז דכאו שבגרמניה, שהיה אז מחנה עבודה. ממכתב ששלח למשפחתו, עולה כי התנאי לשחרורו היה הצגת כרטיס הפלגה אל מחוץ לאירופה. וכך כתב לאופולד במכתבו (תורגם מגרמנית על ידי אנשי המוזיאון):
"יקיריי! את הגלויה שלכם קיבלתי, ואני שמח לדעת שאתם בריאים. כך גם אצלי... מה שלום האחים שלי? יש להם כבר אישור כניסה? האם רוברט כבר בנסיעה אל מעבר לים? שישתדל לקבל אפשרות כניסה במהירות האפשרית, אולי גם לארגנטינה. אם תצטרכי מסמכים... במקביל אני שולח לך ייפוי כוח, כך שתוכלי לסדר את הכול בעצמך וגם לקבל את הכול בעצמך בדואר... את צריכה להשתדל שכולם יישארו בריאים... קיבלתי את 5 המארקים הגרמניים, ואני מודה לך. האם תוכלי לשלוח לי עוד 15 מארקים גרמניים, כדי שאוכל לקנות את מה שנחוץ? את וארנולד היקר שלי וההורים, הישארו בריאים. שלכם עם הרבה נשיקות, לאופולד".
הפיצוץ על "פטריה"
תלאותיה של המשפחה נמשכו גם לאחר שלאופולד שוחרר ממחנה הריכוז לאחר חצי שנה. במהלך התקופה ניסתה ארנה לארגן מעבר לאורוגוואי, אך ללא הצלחה. היא קנתה למשפחתה כרטיסי הפלגה לשנחאי, סין. אלא שעד ששוחרר, סגרה סין את שעריה לפליטים. בני המשפחה החליטו לפנות לאלטרנטיבה שלישית - עלייה בלתי ליגאלית לישראל, דרך סלובקיה.
באוגוסט 1940 עלו על סיפון אוניית המעפילים "פאסיפיק". האונייה התגלתה על ידי הבריטים, ונוסעיה יועדו לגירוש אל מחנה המעצר במאוריציוס שבאוקיינוס ההודי. הם הובאו לנמל חיפה והועלו על אוניית הגירוש "פטריה". ב-24 בנובמבר 1940, יום הגירוש המיועד, חיבל ההגנה באונייה כדי למנוע את גירוש המעפילים, אלא שהפיצוץ גרם לנזק רב מהמתוכנן. הספינה טבעה בתוך זמן קצר, ועמה 250 מעפילים שניספו.
משפחת אדלר ניצלה. ארנולד, שהיה אז כבן 10, שיחק עם חבר על הסיפון בעת הפיצוץ, הוצל על ידי חייל בריטי והועבר לסירת הצלה. ההורים חולצו בדרך דומה, אך לחרדתם לא מצאו את בנם. הם חיפשו אותו בין הניצולים ולא מצאו, וגם לא זיהו אותו בין מאות הגופות על רציף הנמל.
לאחר כמה ימי אבל ומתח, דווח להם שיש צריף ובו 20 ילדים שהפסיקו לדבר, ושם הם מצאו אותו. ברגע המפגש שב ארנולד לדבר. בני המשפחה הועברו אל מחנה המעצר בעתלית, ולאחר חצי שנה שוחררו והחלו את חייהם בישראל.
"כדי שהזיכרון לא יישכח"
משפחת אדלר התגוררה בחיפה, ושמו של ארנולד עוברת ליהודה. "רבים מבין המסמכים, בהם המכתב, התגלו רק לאחר שאבי נפטר", מספרת בתו, ליאורה לייבוביץ'. "ידענו על המאורעות בתקופה ההיא, כי אבי זכר הכול וסיפר הכול. הוא זכר בעיקר את האירועים הטראומתיים. הפריצה של הגרמנים לחנויות ולבתים בליל הבדולח, באלימות כל כך גדולה. הנדודים. הפיצוץ של הספינה. הוא זכר בפרוטרוט את הפאניקה, הצעקות, ההצלה שלו על ידי החייל הבריטי מהמים, שהפכו אדומים מדם.
"התלבטנו אם להעביר מסמכים כל כך אישיים אבל חשובים למוזיאון, אבל אני חושבת שהשימור חשוב מאוד. חשוב שהדברים יישארו בזיכרון. לילדים שלי אני מספרת את הסיפור שלו בכל פעם מחדש, כדי שלא יישכח".
יגאל כהן, מנכ"ל "בית לוחמי הגטאות", אומר כי "חשוב להאיר בזרקור את אותם פנים ושמות של אלה שנרדפו על ידי הנאצים, וסבלו ונלחמו נגדם. עד היום אנחנו שואבים השראה וכוח רב מהעמידה האנושית חסרת התקדים, ורואים תפקיד חשוב בהעברתה הלאה, לדורות הבאים".
