בחורף 1896-1895 השלים הרצל את כתיבת ספרו, מדינת היהודים, שבו התווה את מטרותיו. קטעים ראשונים מתוכו פורסמו בג'ואיש כרוניקל של לונדון, ב-17 בינואר 1896. הספר לא היה ארוך, שמונים ושישה עמודים, והקריאה שבבסיסו הייתה פשוטה:
"עם אנחנו, עם אחד. בכל מקום ניסינו בתום וביושר להיטמע בעם אשר בקרבו אנו חיים, מלבד השמירה על אמונת אבותינו. אבל אין מניחים לנו לעשות זאת... אנו עמלים להאדיר את שמן של ארצות-מולדתינו באמנויות ובמדעים, להגדיל עושרן על-ידי מסחר וקשרי עסקים – אבל לשווא... מוקיעים אותנו כזרים... לוּ אך הניחו לנו... אבל אני סבור, שלא יניחו לנו" (בנימין זאב הרצל, מדינת היהודים, מגרמנית: מרדכי יואלי).
לכן הציע הרצל להעניק ליהודים ריבונות על שטח אדמה שיהיה גדול מספיק בעבור אוכלוסייתם. ולא משנה איפה. זה יכול להיות בארגנטינה, שם יישֵב המיליונר הברון מוריס הירש (1896-1831) 6,000 יהודים בכמה וכמה מושבות חקלאיות. זה יכול להיות בארץ ישראל, שם הוקמו מושבות דומות במימונה של משפחת רוטשילד. הדבר החשוב יהיה לקבל את אישורה של דעת הקהל היהודית, ולוודא שהם מקבלים את מה שהוצע להם. הטקסט יצא לראשונה כספר בפברואר 1896, בווינה. לאחר מכן הודפס בשמונים מהדורות, בשמונה-עשרה שפות.
5 צפייה בגלריה
בנימין זאב הרצל. גילה עד מהרה כי הכוח המניע של היהדות לא יגיע מן האליטות
(צילום: הארכיון הציוני, ההסתדרות הציונית העולמית)
*
כמה מנטיותיו הדרמטיות של הרצל נותרו בו עד יומו האחרון. הוא התעקש, למשל, שכל הכינוסים הציוניים הפומביים יהיו רשמיים וייערכו על פי כל כללי הטקס, כולל לבוש ערב מלא גם אם השעה רק 11 בבוקר. הוא הקפיד מאוד על לבושו – מגבעת מוברשת היטב, כסיות לבנות, מקטורן ללא רבב – באירועים שבהם שימש נציג ציוני רשמי. הוא עמד על כך שכל בני-לווייתו היהודים ינהגו כמוהו. היה זה כחלק ממאמציו לנתץ את הדימוי הישן של היהודי הפתטי מהגטו, שגורר את רגליו ומתהלך בבגדי גברדין. הוא תמיד קבע את פגישותיו וישיבותיו בביטחון עצמי ובדייקנות. אך להיטותו התיאטרלית דעכה ככל שהתחוור גודלה של המשימה האדירה שלפניו. אפשר היה לראות בבירור את סימני הטרגדיה בחייו ובתווי פניו.
בתחילה, יצא הרצל מנקודת הנחה שהמדינה היהודית תקום כפי שדברים קרו מאז ומעולם בימי הגלות: כשיהודים בעלי אמצעים ושררה יחליטו מהו הפתרון הטוב ביותר עבור שאר היהודים, ויכפו אותו. אך הוא גילה שזה בלתי אפשרי. בכל רחבי אירופה המתורבתת התנגדו נציגי הממסד היהודי לרעיונותיו. הרבנים האורתודוקסים הוקיעו אותו או התעלמו ממנו. מבחינת היהודים הרפורמים, זניחתה של ההתבוללות הייתה כהתכחשות לכל מה שהאמינו בו. העשירים ביטלו את דבריו או התייחסו אליהם בעוינות גלויה. הלורד רוטשילד, האדם החשוב ביותר ביהדות העולמית, סירב מכול וכול לפגוש אותו, ואף הביע בפומבי את סירובו. אדמונד רוטשילד, שניהל את הקמתן של תשע המושבות הקיימות בארץ ישראל, קיבל את פניו בפריז (19 ביולי 1896), אבל דאג להבהיר היטב שתוכניותיו היומרניות של הרצל, מעבר לכך שאינן ניתנות להגשמה, אף יסכנו את ההתקדמות היפה שכבר הושגה. הוא חזר ואמר שוב ושוב: "אל לו לאדם שיהיו לו עיניים גדולות מקיבתו". גם הברון הירש נפגש עמו אך התנער ממנו בטענה כי הוא תיאורטיקן נבער. הוא אמר להרצל שתוכניות הקולוניזציה היהודיות זקוקות לעובדי חקלאות טובים: "כל צרותינו באות לנו מיהודים שרוצים לטפס גבוה מדי. יש לנו יותר מדי אינטלקטואלים!"
אך גם האינטלקטואלים התייחסו להרצל בביטול, במיוחד בכור מחצבתו של החוזה, וינה. הם נהגו להתלוצץ ביניהם: "אלפיים שנה חיכינו למדינה היהודית, ודווקא לי זה היה צריך לקרות?" אפילו עיתונו של הרצל עצמו, הנויה פרייה פרסה, היה עוין במיוחד. מוריץ בנדיקט (1920-1849), הכוח הפיננסי מאחורי העיתון, הזהיר בזעם: "אסור לאדם יחיד לקחת על עצמו אחריות מוסרית כבירה זו... לגרום למפולת שלגים כזאת... את הארץ שאנו יושבים בה נאבד קודם שנשיג מדינה יהודית".
*
אלא שהרצל גילה עד מהרה כי הכוח המניע של היהדות לא יגיע מן האליטות, הנושאות עיניהן מערבה, אלא מן ההמונים הצפופים והעניים של האוסטיודן, פלח בעם שעליו לא ידע דבר כשיצא לדרכו. הוא גילה זאת לראשונה כשנאם בפני קהל של פליטים יהודים עניים באיסט אנד בלונדון. הם קראו לו "האיש של האנשים הקטנים" ו"כשישבתי על הבימה... חשתי תחושות מוזרות. ראיתי ושמעתי איך נולדת האגדה שלי". במזרח אירופה הוא הפך עד מהרה לדמות כמעט מיתית בקרב העניים.
5 צפייה בגלריה
הרצל. המאמצים ההרואיים שעשה במשך עשר שנים עמוסות החריבו את גופו וחיסלו גם את נישואיו
(צילום: אפרים משה ליילין)
דוד בן גוריון (1973-1886) נזכר כי כילד בן עשר בפולין הרוסית, גונבה לאוזניו שמועה: "המשיח הגיע... הוא היה גבוה, בעל תווי פנים נאים, וזקנו השחור והמרשים נגע בחזהו". בניגוד ליהודים המתוחכמים במערב, בני מעמד הביניים, ליהודי המזרח לא הייתה אפשרות להשתעשע בחלופות ולראות עצמם כרוסים, או אפילו כפולנים. הם ידעו שהם יהודים, ושום דבר פרט לכך – אדוניהם הרוסיים לא הניחו להם לשכוח – והדבר שהרצל הציע להם נראה הסיכוי היחיד שלהם להפוך לאזרחים אמיתיים במקום כלשהו בעולם.
בעבור חיים ויצמן (1952-1874), שהיה אז סטודנט בשנתו השנייה בברלין, הצעותיו של הרצל הגיעו "כרעם ביום בהיר". רבה הראשי של סופיה הגדיל עשות והכריז על הרצל כמשיח. השמועה על הרצל עשתה לה כנפיים, והוא זכה לביקוריהם של יהודים דלים ונרגשים שהגיעו מקצווי היבשת, למורת רוחה של אשתו האלגנטית והאופנתית, אשר פיתחה סלידה כלפי עצם המילה "ציונות". אך אלה בדיוק היו האנשים שהפכו לחיילי הרגלים, לקצינים ולמפקדים, בליגיון הציוני; הרצל קרא להם "צבא השנוררים" שלו.
התכנסותו הפומבית הראשונה של אותו "צבא" התקיימה ב-29 באוגוסט 1897, באולם הגדול של הקזינו העירוני בבאזל. האירוע נקרא "הקונגרס הציוני הראשון" וכלל נציגים משש-עשרה מדינות. הם היו ברובם עניים. הרצל נאלץ לממן את הקונגרס מכיסו. אך הוא דרש מהם להגיע בלבוש נאות: "חליפה רשמית שחורה ועניבה לבנה הן חובה בישיבת הפתיחה החגיגית". ובמחלצותיהם אלה, הם קיבלו את פניו בקריאה העברית "יחי המלך!"
יהודים רבים בעלי עוצמה ניסו להצניע את חשיבותו של הכינוס – הנויה פרייה פרסה סירב לחלוטין לדווח עליו, ובחר להתמקד בוועידה של חייטים יהודים באוקספורד שבה התחבטו בסוגיית הלבוש ההולם לרוכבות אופניים. אך הרצל ידע מה הוא עושה: לקונגרס הראשון שלו הזמין כתבים מיוחדים מעשרים ושישה עיתונאים. הקונגרס השני, שהתכנס ב-1898 ונפתח לצלילי הפתיחה המעוררים של האופרה טַנהוֹיזֶר מאת וגנר, כבר היה מוסד מבוסס. הוא הצליח לצרף אליו גם סגנים ראויים, נוסף על נורדאו, משענתו העיקרית, שכתב את ניירות המדיניות. היה שם גם סוחר עץ מהעיר קלן ושמו דוד וולפסון, שלימים יירש אותו בראש הארגון. החל מהקונגרס של 1898 השתתף בו גם ויצמן.
5 צפייה בגלריה
דוד בן גוריון. נזכר איך כילד בן עשר בפולין הרוסית, גונבה לאוזניו שמועה: "המשיח הגיע... הוא היה גבוה, בעל תווי פנים נאים, וזקנו השחור והמרשים נגע בחזהו"
(צילום: דוד רובינגר)
האנשים האלה, בניגוד להרצל, הכירו היטב את יהדות המזרח. וולפסון בחר בכחול והלבן לדגל הציוני, כצבעי "הטלית אשר בה נתעטף בתפילתנו". הם הבינו את הזרמים הדתיים והפוליטיים בקרב ההמונים היהודים. ויצמן כבר הספיק להדוף מתקפות נזעמות מצד יריבים סוציאליסטים בתוך תנועת הסטודנטים היהודים, שהטיחו בו: "מיסייה פְּלֶכאנוב, אין אתה הצאר". הרעיון היה להרחיק את הרצל ככל האפשר מן המים הסוערים של הפילוג היהודי הפנימי. "הוא אינו יודע ולא-כלום על היהודים", כתב הציוני הרוסי מנחם אוסישקין. "לכן הוא סבור שיש רק מכשולים חיצוניים לציונות, ולא מכשולים פנימיים. מוטב שלא נגלה לו את העובדות, כדי שלא ייפגם כוח האמונה שלו".
הפוליטיקאים והעסקנים המקצועיים, שהשתלטו באופן בלתי נמנע על התנועה, לעגו ל"ציונות הפראק" של הרצל. אך היא הפכה לחלק חשוב מאין כמוהו בפאזל. הציונות, כפי שהשכיל הרצל להבין, יכלה בקלות להפוך לעוד אג'נדה בינלאומית מפוקפקת, שכמוה היו אלפים בסוף המאה ה-19. היה צורך חיוני במאמץ דיפלומטי אישי בדרג בכיר כדי להפוך אותה למטרה מכובדת, כדי שתתקבל ברצינות. והרצל היה טוב בזה. הוא התקבל בהדרגה לפגישה עם כל דמות חשובה באירופה. הוא מצא את דרכו לליבם של מנהיגי טורקיה, אוסטריה, גרמניה, רוסיה. יומניו, שאותם ניהל בקפידה ובשקדנות, מתעדים את המפגשים הללו בפירוט מרתק. אפילו האנטישמים יכלו להועיל, מפני שרבים מהם עזרו לכונן יוזמה ציונית ולו רק כדי להיפטר מהיהודים "שלהם". ויאצ'סלב פְּלֶבֶה, שר הפנים הרוסי העוין והאכזר, שהיה אמון על ארגון הפוגרומים, אמר להרצל: "אתה מטיף לאדם שתורתך מקובלת עליו... רצוי לנו מאוד ייסוד מדינה יהודית עצמאית שתהיה מסוגלת לקלוט כמה מיליוני יהודים. ודאי שלא היינו רוצים לאבד את כל היהודים שלנו. היינו רוצים לשמור לנו את מיטב האינטליגנציה – הטיפוס שאתה, ד"ר הרצל, הוא הדוגמה הטובה ביותר לו. אבל היינו רוצים להיפטר ממחוסרי ההשכלה וממעוטי האמצעים".
גם הקיסר הגרמני תמך במסע השיבה החדש: "אני תומך כל-כולי בכך שהיהודונים יילכו לפלסטינה. שיסתלקו להם, ויפה שעה אחת קודם". וילהלם השני הציג את עמדתו של הרצל כאשר נפגש בקונסטנטינופול עם הסולטן, ולימים אף העניק לו זריקת עידוד כשנועד עמו לפגישה רשמית בירושלים. להרצל היה זה אירוע חשוב: הוא התעקש שמשלחתו תגיע בלבוש ערב מלא בחום של צוהרי היום, ובדק בקפידה את מגפיהם, עניבותיהם, חולצותיהם, כפפותיהם, חליפותיהם ומגבעותיהם – אחד מהם נדרש להחליף את מגבעתו בדגם מוצלח יותר, וולפסון התבקש להסיר חפתים מלוכלכים מחולצתו. אך גם אם הקיסר חיזק את מעמדו הבינלאומי של הרצל, הטורקים לא שוכנעו להעניק בית לאומי ליהודים, והגרמנים, שפעלו כעת לחתום על ברית פעילה עם טורקיה, זנחו את הרעיון.
5 צפייה בגלריה
חגיגות בירושלים לאחר הצבעת האו"ם ב-1947. הציונות הייתה פרי חלציו של הרצל
(צילום: אברהם מלבסקי, ארכיון הצילומים של קק"ל)
וכך נותרה בריטניה. הרצל כינה אותה בצדק "הנקודה הארכימדית" שעליה מונח מנוף הציונות. לאליטה הפוליטית היה שפע של רצון טוב. רבים קראו את טנקרד; רבים עוד יותר את דניאל דרונדה. יתרה מכך, הנהירה העצומה של פליטים יהודים מרוסיה לתוך בריטניה עוררה חששות מפני אנטישמיות ואיומים במכסות מהגרים. מונתה "ועדה מלכותית לענייני הגירת זרים" (1902), שהלורד רוטשילד היה אחד מחבריה. הרצל התבקש לתת עדות, וכעת רוטשילד הסכים סוף סוף להיפגש איתו, בארבע עיניים, כמה ימים לפני הדיון, כדי להבטיח שהרצל לא יאמר דבר שיחזק את הקריאה לסרב לכניסתם של פליטים יהודים. המעבר של רוטשילד מעוינות נחרצת לנייטרליות ידידותית היה ניצחון חשוב להרצל, ובתמורה, הוא שמח לספר לוועדה (7 ביולי 1902) שיש להסכים להמשך ההגירה היהודית אל בריטניה אך הפתרון האולטימטיבי לבעיית הפליטים הוא "להכיר ביהודים כעם ולמצוא בעבורם בית שיזכה להכרה חוקית".
בעקבות ההופעה הזו נרקמו קשרים בין הרצל לבין בכירים בממשלה, במיוחד ג'ו צ'מברליין, שר המושבות, והנרי פֶּטי-פיצְמוֹריס (הלורד לַנסדַאוּן), שר החוץ. שניהם הביעו תמיכה עקרונית בכינונו של הבית היהודי. אבל היכן? האי קפריסין הוזכר כאפשרות, אחר כך אל-עריש על גבול מצרים. הרצל סבר שתהיה זו "נקודת כינוס עבור היהודים בקרבת פלשתינה", והגיש מסמך לממשלה הבריטית שבו העלה, לראשונה, טיעון חזק אם כי מסוכן: "במחי יד תזכה אנגליה לעשרה מיליון נתינים סמויים אך נאמנים, מכל שכבות החברה ובכל רחבי העולם". אך המצרים התנגדו, וסקר הקרקע הניב תוצאות מאכזבות. ואז חזר צ'מברליין ממזרח אפריקה עם רעיון חדש: אוגנדה. "כשראיתי אותה", הוא אמר, "חשבתי לעצמי, 'זוהי ארץ לד"ר הרצל. אך הוא, כמובן, סנטימנטלי ורוצה ללכת לפלשתינה או לאזור'". למעשה, הרצל היה כה מבוהל מן הפוגרומים האחרונים והקטלניים עוד יותר ברוסיה, עד שהיה מתפשר גם על אוגנדה.
ולכן, פיצמוריס פרסם מכתב: "אם יימצא אתר שייראה הולם בעיני הקֶרֶן [להתיישבות יהודית] והוועדה של הוד מלכותו, ושיאושר על ידי ממשלת הוד מלכותו, הלורד לנסדאון יהיה מוכן לשמוע הצעות התומכות בכינונה של מושבת התיישבות יהודית, בתנאים שיאפשרו לחבריה לקיים את מנהגיה הלאומיים". זו הייתה פריצת דרך. היא הייתה שקולה להכרה דיפלומטית במדינה פרוטו-ציונית. הרצל, במהלך ממולח, עורר את התעניינותו של פוליטיקאי ליברלי צעיר ומבטיח בשם דייויד לויד ג'ורג', כשפנה למשרד עורכי הדין בבקשה לנסח הצעת כתב זכויות עבור המושבה. הוא הקריא את מכתבו של פיצמוריס בפני הקונגרס הציוני השישי, והנאספים "נדהמו... מנדיבותה של ההצעה הבריטית". אלא שנציגים רבים ראו בה בגידה בציונות; היהודים הרוסים נטשו את המליאה. הרצל סיכם: "ארץ ישראל היא הארץ היחידה שבה יוכל עמנו למצוא מנוח". בקונגרס השביעי (1905), נדחתה אוגנדה רשמית.
הרצל הלך לעולמו עוד לפני כן, בגיל ארבעים וארבע. עלילת חייו הייתה סיפור אישי של פאתוס יוצא דופן. המאמצים ההרואיים שעשה במשך עשר שנים עמוסות החריבו את גופו. הם חיסלו גם את נישואיו. מורשתו המשפחתית הייתה אומללה. רעייתו יולי מתה שלוש שנים בלבד אחריו. בתו פאולינה התמכרה להרואין ומתה ב-1930 ממנת יתר. בנו האנְס, שהיה ממטופליו של פרויד, התאבד ימים ספורים לאחר מות אחותו. בתו השלישית טרודי הורעבה למוות באחד ממחנות הנאצים, ובנה סטפן נטל את חייו ב-1946, ובכך מחק את זכר המשפחה. אך הציונות הייתה פרי חלציו. בחודשיו האחרונים אמר לשטפן צווייג, "משגה היה זה שהתחלתי מאוחר מדי... אילו ידעת עד מה סובל אני כשאני חושב על אותן שנים אבודות".
למעשה, בעת מותו של הרצל, הציונות הייתה תנועה מבוססת וממוסדת, והייתה לה ידידה חזקה בדמותה של בריטניה. הוא השיק את הציונות ב-1895 ובכך נתן לה יתרון של כמעט עשרים שנה על פני מקבילתה הלאומנית הערבית, יתרון שבדיעבד התגלה בבירור כמכריע. וכך, גם את הרשעתו של דרייפוס, שנתנה דחיפת זירוז לפרויקט הציוני, אפשר לראות כמעשה של השגחה עליונה – כמו אירועי הזוועות של 1648 ו-1881.
ועם כל זאת, יש לציין שבעת מותו של הרצל הציונות הייתה עדיין זרם מיעוט קטן בין הנהרות הדתיים והחילוניים של ההתפתחות היהודית. יריבתה העיקרית הייתה האדישות – אך היו לה גם אויבים פעילים. עד מלחמת העולם הראשונה הביע רובם הגדול של הרבנים בכל מקום – רפורמים, קונסרבטיבים ואורתודוקסים – התנגדות עזה לציונות החילונית. במערב, הם הצטרפו ליהודים החילוניים המתבוללים שראו בה איום על מעמדם המבוסס, איום המעורר ספקות באשר לנאמנותם כאזרחים. אך במזרח, ובמיוחד ברוסיה, שם חיו רוב תומכיה של הציונות, ההתנגדות הדתית הייתה חזקה ואפילו פנאטית. לימים, יהיו לכך השלכות חשובות על המדינה שתקום בישראל. מייסדיה של הציונות, ברובם, לא היו רק אנשי המערב, הם היו (בעיני האורתודוקסים) אתאיסטים. כשהרצל ונורדאו השתתפו יחדיו בתפילת השבת ערב פתיחתו של הקונגרס הציוני הראשון, הייתה זו הפעם הראשונה שמי משניהם עשה זאת מאז ילדותו – הם נזקקו לרענון בעניין הברכות.
כריכת הספרצילום: הוצאת סלע מאירהאורתודוקסים ידעו את כל זה. בעיני רובם, הציונות החילונית הייתה ראויה לכל ההתנגדויות שהועלו מול הנאורות, ולהתנגדות אחת נוספת וגדולה במיוחד: היא חילול קודש וסטייה מאחת האמונות המרכזיות והמקודשות ביותר ביהדות. התפיסה שלפיה הציונות החילונית והדתית היו שני צדדים של אותו מטבע היא תפיסה כוזבת. מבחינת היהודים הדתיים, שיבת ציון הייתה שלב בתוכנית האלוהית להשתמש ביהודים כתוכנית הכנה עבור האנושות כולה. לא היה לה שום קשר אל הציונות, שהייתה פתרון לבעיה אנושית (העולם אינו מקבל את היהודים והם נותרים ללא בית) באמצעים אנושיים (כינונה של מדינה חילונית).
- הספר "היסטוריה של היהודים" מאת פול ג'ונסון (תרגום: גיא הרלינג) יצא לאור לאחרונה בספריית שיבולת, הוצאת סלע מאיר. המחבר, יליד 1926, הוא היסטוריון, סופר ועיתונאי בריטי
