בור יוסף הישראלי
(מרכז קטיף בשיתוף הרב ד"ר שוקי רייס, מכללת הרצוג )
מכירת יוסף היא סיפור טראומטי. מדובר באירוע שבו שנאת אחים הובילה, הלכה למעשה, להשלכת אחד האחים לבור אפל, תוך סיכון חייו, מכירתו לעבדות בארץ זרה - ושקר ארוך ומשותף של האחים כלפי אביהם. נדמה כי לא פעם מנסה התנ"ך להזהיר אותנו מתוצאותיה ההרסניות של שנאת האחים. קין והבל, יעקב ועשיו, האחים ויוסף.
מפחיד לגלות באיזו קלות עלולה השנאה לבוא לידי ביטוי בצורה קיצונית כל כך בין אחים, מפחיד לגלות את גובה הלהבות שהיא מעלה. אין זה משנה אם מדובר במחלוקת אידיאולוגית, בוויכוח ערכי או מדיני. קל מדי להתדרדר אל התהום, תרתי-משמע, ולהגיע למצב שאיש שולח יד באחיו.
גם בתקומת ישראל אנחנו נתקלים בתהומות של שנאה בעוצמות שונות: הסזון, אלטלנה, הסכם השילומים, היחס לעולים - אשכנזים ומזרחיים - ועוד. לצד יד אחת שנשלחה למשות את אחינו ממדינות שונות ולהביאם ארצה, הייתה היד השנייה קפוצה באגרוף וידעה להכות בהם בבטן - לעיתים במילים, לעיתים במעשה. במעלה הדרך עמדנו שוב למבחנים. רצח רבין ז"ל, רצח שירה בנקי ז"ל היו נקודות שפל ישראליות שגם עתה - שנים אחרי - אנחנו מנסים למצוא את הדרך לצמוח מהם כדי שלא נושלך לבור.
לא קיבלנו גט כריתות
סיפור העקירה מגוש קטיף היה גם הוא שעת מבחן. אנחנו, המתיישבים, חשנו לאורך הדרך כמי שהפכו משליחים של ממשלות ישראל - למוקצים בעיני חלק מהחברה הישראלית. חשנו שלא נותנים לנו במה שיווינית להשמיע את העמדות, הטענות והכאב שלנו. חשנו כי רומסים את זכויותינו הבסיסיות ברגל גסה. לאחרים היה זה מבחן האם ידעו, על אף אי ההסכמה האידיאולוגית, לחבק אותנו מתוך אמפטיה. כל אחד ואחת בתוכו יודע כיצד נהגו אלה וגם אלה בזמן אמת. עמדנו אז מול נקודת שבר: האם לתת גט כריתות למדינה, לעם? האם יש מי שמנתן לנו את גט הכריתות הזה?
במבט לאחור בחלוף 15 שנים, ניתן לדבר בקול רם על הצמיחה המחודשת של המתיישבים. לא הכול מושלם ויש קשיים וגם מהמורות, אבל גט כריתות מארץ ישראל לא קרה. הוקמו יישובים, נחרשו שדות, נבנו חממות. גם גט כריתות מעם ישראל לא קרה. ילדי העקורים מגוש קטיף וצפון השומרון לוקחים חלק בהנהגה הפוליטית הבטחונית והכלכלית של ישראל, הם לא מוקצה.
יחד עם זאת, צריך לומר בקול שהחיים מכריחים אותנו להמשיך. 15 שנים אחרי נותר בעיקר כאב גדול וגעגוע. כאב, גם כי לא ידענו לדבר בינינו הישראלים מספיק טוב, מספיק בפתיחות מספיק באמפטיה לאחר. ביקשנו לרמוס, נפלנו לעיתים בתהומות של שנאה.
קל מדי לשנוא פה
15 שנה אחרי ההתנתקות - ועדיין קל לנו הישראלים לשנוא זה את זה. קל מדי. הקורונה העצימה שנאות - בתחילה כלפי הערבים, משם לחרדים, משם למפגיני בלפור. לכל קבוצה אידיאולוגיה אחרת, לכל קבוצה קודש קודשים שונה.
אם יש משהו שעלינו לקחת מבור יוסף של כולנו ומהמאבק הכתום שלנו, הוא המאמץ האין-סופי שעלינו לעשות כדי שהוויכוח ביננו לא יגיע לתהומות השנאה. שלא נבקש למכור את מי מאחינו, לשקר לעצמנו. חובה לזכור שבסופו של יום וגם בתחילתו אנחנו אחים שמבקשים לחיות פה יחד. את כ"ב בשבט, היום (ה') יום גוש קטיף, אנחנו מבקשים לנצל כדי לשים לעצמנו מראה באמצעות בור יוסף. לשאול לאן אנחנו מכוונים, ולהזכיר כי אחים אנחנו.
הכותב הוא מנהל התוכן במרכז קטיף, פונה מנווה דקלים
