אתם מכירים אותם מהרחוב. עומדים ליד הדוכן, בבגדים קצת מקומטים, תמיד עם חיוך על הפנים. "יהודי, רוצה להניח תפילין?"
אתם מכירים אותם מהטיול בחו"ל. הלבד קצת מכביד, הגעגוע חונק, הכסף נגמר או שהלב פתאום מבקש ארוחת שבת וקידוש, דווקא כאן, בין השפות הזרות, למרות שבבית, בבית לפעמים קצת פחות...
אתם מכירים אותם מחנוכיית הענק על גג הטנדר, מה"לחיים לחיים" של פורים, מהדגלים הצהובים בצמתים, מהמצות השמורות לפסח, משטרות הדולר המפורסמים של הרבי. אבל אתם לא באמת מכירים את מסירות הנפש שלהם.
הכיוון חד-סטרי – מאות-אלפי פליטים בורחים מאוקראינה בשבוע האחרון. אבל החב"דניקים, כמו גם בכל כך הרבה מקרים בעבר, נעים נגד הזרם. עשרות משפחות של שלוחי חב"ד עדיין נמצאות שם, בעשרות ערים ועיירות ברחבי אוקראינה, במקלטים, בשיירות החילוץ, במעברי הגבול.
קחו למשל את הרבנית חיה וולף, שליחת חב"ד בעיר אודסה. היא כבת 50, אם לשמונה ילדים. היא לא העלתה בדעתה לעזוב את אודסה, לפני שכל 120 הילדים מבית היתומים שהקימו השליחים, יפונו מהעיר בבטחה.
יהודי שחולץ ממרתפי קייב המופצצת מברך ברכת הגומל לצד הרב משה אסמן באנטבקה
וקחו את הרב מנדל מוסקוביץ', השליח שהגיע לחרקוב כבר לפני 32 שנה, ומבטיח היום מתוך העיר המופצצת בעולם: "לעולם לא אנטוש את קהילתי". או את הרב משה ראובן אסמן, אחד משליחי חב"ד בקייב. בקול רועם וסדוק, הוא מספר בסרטון שהפיץ על מראות קשים ברחובות ובמקלטים. "אני גאה בכך שנפלה בחלקי הזכות להציל אנשים", הוא אומר, "אנחנו עוזרים לאוכלוסייה תמימה. נשים, זקנים וילדים. אוכל לאמהות שמגינות על ילדיהן במקלט. תרופות לקשישות שעלולות למות בלעדיהן. אבל אני לא מפחד להיהרג, אני לא אעזוב את האנשים פה".
אלון גולדשטייןאפשר לסמוך על מילתם של השליחים הללו. הם לא יעזבו עד שיטפלו באחרונת הפניות, ולא משנה אם מדובר ביהודים, בסטודנטים ערבים או בתושבים מקומיים. שהרי הרבי מלובביץ' לימד אותם, כי "כדי לפוגג את החושך הכי גדול, צריך פשוט להעלות אור". גם זוועות המלחמה הזאת לא יתפוגגו בסופו של דבר בזכות מפציצי נאט"ו; הן יתפוגגו בזכות הלבבות הגדולים, בזכות החיבוק, בזכות הנתינה, בזכות הערבות ההדדית – ואולי גם בזכות התפילה.
