אלימות על רקע מגדרי היא מגפת מדינה. בעיה חברתית שחוצה מעמדות, מגזרים ורקע סוציו-אקונומי. כל אישה במעגל האלימות זקוקה להרבה מאוד כוח כדי לספר את הסיפור לעצמה, ואז לדעת שיש לה לאן לפנות לעזרה. אך בקהילה החרדית נושא האלימות במשפחה הוא עדיין בבחינת טאבו. עניין מביש ומוסתר שלא מדברים עליו, שיכול לפגוע בשם המשפחה, בשידוכים עתידיים של הילדים.
רבנים לא ממהרים להמליץ על פרידה. בלניות ממלאות את פיהן מים. יועצי הנישואים מתעקשים על שלום בית, ובחברה שבה הגברים הם אלה שלומדים תורה ומעמיקים ברזי ההלכה - הם גם אלה שיכולים לנצל אותה ככלי לשליטה, לדיכוי ולאלימות מצמררת. הנשים האמיצות שהתראיינו לכתבה הזו מגיעות מפלגים שונים בחברה החרדית. כולן מדברות בשמות בדויים, תוך שפרטיהן טושטשו על מנת למנוע מבני זוגן לשעבר לזהות אותן. הן עדיין מפחדות. ולמרות הפחד - הן מבקשות לשבור את קשר השתיקה.
הרב אמר: "אפילו לא קיימתם פרייה ורבייה"
גיטי, 26. סיימה את תקופת השהות במקלט עם שתי בנותיה. מוגדרת ברמת סיכון גבוהה
הכרנו בשידוך. כנערה חרדית לא הכרתי את העולם של הגברים. לא ידעתי להגיד מה נכון ומה לא. הגעתי לחתונה מאוד נרגשת, בת 20. רציתי להתחיל חיים כמו שחלמתי עליהם. כשראיתי שקשה לו עם המשפחה שלי, שהוא מתאר לי כמה הוא לא רוצה להיות בקרבתם, אומר שהוא לא רוצה שייכנסו לנו לחיים - זה נשמע לי הגיוני. אמרתי לעצמי נכון, גבר ואישה צריכים ללמוד לחיות את החיים שלהם יחד, בלי מעורבים. כך, בצורה שיטתית, הוא ניתק אותי מהמשפחה שלי. בהמשך הוא גם אסר עליי ללכת אליהם.
כבר בתחילת הנישואים הוא היה מצטט את ההלכה לפי הרצונות והחשקים שלו - לדוגמה, יש הלכה שאומרת שכשאישה נמצאת בימים 'הנקיים' (בין סיום המחזור לטבילה במקווה), אסור לבעלה לגעת בה - אז הוא החליט שאם המטפחת שלי הייתה רופפת, מותר לו לגעת בי. זה מאוד בילבל אותי. יש משהו שחייתי על פיו, למדתי אותו, ופתאום בא מישהו שלמד תורה ונמצא בישיבות והחיים שלו זה ההלכה, והוא אומר לי דברים אחרים, נוגע בי כשאני בנידה. זה הכניס אותי לסערת רגשות.
"כתבתי מכתב. אזרתי אומץ ושלחתי אותו לעיתון. למחרת קיבלתי שיחת טלפון מעורכת העיתון, שאמרה: "אנחנו לא יכולים לפרסם את השאלות שאת כותבת על גבי העיתון, אבל אנחנו לא יכולים להשאיר אותך במצב כזה"
הטלפון שלי אף פעם לא היה ברשותי. הוא היה אצלי, אבל כשהוא הגיע הביתה הוא היה אצלו. הוא היה בודק לי את השיחות, למי התקשרתי, מי התקשר אליי, מה אמר ומה עשה. את התיק שאיתו הייתי הולכת לעבודה הוא היה מסדר ומנקה, וזורק לפח דברים גם אם לי הם היו חשובים. הייתי שומרת במדף הבגדים שלי דברים שהייתי יודעת שאסור שיראה אותם, כמו כסף שההורים הביאו לי אחרי אחת הלידות. הוא לא ידע שהם ביקרו והייתי צריכה להחביא את זה, כי אם הוא היה יודע אני לא יודעת מה היה קורה. בכל פעם שסידר לי את התיק הוא היה אומר, "אבל היו לך 50 שקל בארנק, מה עשית בכסף?"
כשהייתי בעבודה הוא היה מתקשר אליי כל הזמן. היו פעמים שהייתי מוציאה את הבטרייה ואומרת לו שנגמרה לי הסוללה. יום שישי אחד בישלתי לשבת, הוא התעצבן וזרק את כל האוכל לפח. ראיתי על הילדה הגדולה שלי, אז בת חמש וחצי, שהיא ממש סופגת לתוכה את האווירה האלימה שיש בבית. היא אמרה לי, "כשאבא צועק כואבות לי האוזניים", ולמחרת קיבלה דלקת אוזניים. הרגשתי שהמציאות חונקת אותי, שאין לי אוויר, שהבית הפך להיות הכלא שלי.
במהלך כל השנים האלו ניסיתי לחפש דרך לעזור לנו. פניתי לשדכנית שלנו, שהיא בלנית ומדריכת כלות, והיא לא ידעה להדריך אותי. פניתי לרב אחרי שקיבלתי סימנים כחולים על הרגליים, והוא אמר, "אני לא אומר לאנשים להתגרש". הייתה פעם אחת שפניתי למשטרה, אחרי שהוא הוריד לי את כיסוי הראש ברחוב וירק עליי ובבית ניפץ את הטלפון שלו על הקיר. השוטרים הביאו לי טופס למלא. הייתה שם שאלה האם הוא פוגע בי פיזית. פחדתי לענות על זה. בחרתי לכתוב שלא, והוא קיבל הרחקה לשבוע. אחרי יומיים הוא התקשר אליי ואמר שהוא דיבר עם הרב שלו בכולל שיעשה לנו שלום בית. אמרתי לו שהוא יכול לחזור אם אני מחליטה למי אנחנו הולכים לייעוץ. הלכנו, ובאותו יום אצל היועץ, הוא החליט שהוא כבר לא צריך ייעוץ.
במשך תקופה קיבלנו עיתון הביתה שהיה בו מדור של שאלות הקוראים ומענה של פסיכולוגית. כתבתי מכתב. קראתי מה שכתבתי והבנתי עם מה אני מתמודדת. אזרתי אומץ ושלחתי אותו לעיתון. למחרת קיבלתי שיחת טלפון מעורכת העיתון, שאמרה, "אנחנו לא יכולים לפרסם את השאלות שאת כותבת על גבי העיתון, אבל אנחנו לא יכולים להשאיר אותך במצב כזה". היא אמרה לי שאני צריכה ללכת למקלט. זו הייתה פעם ראשונה ששמעתי את המושג הזה.
היא אמרה לי שאני חייבת לשתף לפחות מישהו אחד בחיים שלי במה שעובר עליי. סיפרתי לקולגה בעבודה. היא הביאה לי טלפון של רב, שאליו התקשרתי כי רציתי לבקש אישור הִלְכתי לקחת גלולות למניעת היריון. הוא אמר שהוא צריך לשמוע למה אנחנו רוצים לקחת. אמרתי לו שאני לא יכולה לשתף את בעלי כי אני מפחדת ממנו. הוא נתן לי הרצאה שאסור לחיות עם בן אדם שמפחדים ממנו, סיפר לי על המקלטים של "בת מלך" (עמותה המסייעת לנשים נפגעות אלימות בחברה הדתית והחרדית), אמר לי שאם אני לא עושה את זה אני פוגעת גם בילדות שלי.
"רציתי לבקש אישור הִלְכתי לקחת גלולות למניעת היריון. הרב אמר שהוא צריך לשמוע למה אנחנו רוצים לקחת. אמרתי לו שאני לא יכולה לשתף את בעלי כי אני מפחדת ממנו. הוא נתן לי הרצאה שאסור לחיות עם בן אדם שמפחדים ממנו"
לא ידעתי שיש דבר כזה, מקלט לנשים. לא ידעתי שאני במערכת יחסים אלימה, מבחינתי היו לבעלי בעיות שצריך לפתור. היה רב שהתקשרתי אליו כמה ימים לפני שיצאתי למקלט. אמרתי לו שאני כנראה יוצאת מהבית ולא חוזרת, והוא אמר לי, "אפילו לא קיימתם פרייה ורבייה", כי יש לנו רק בנות ולא בנים, כי צריך שיהיה משני המינים. אמרתי לו, "אני אביא בן - ואז מה? אתה רוצה שאני אמות?" הרגשתי שאני חיה על זמן שאול. חששתי לחיי.
באותו שבוע עליתי עם הילדה במדרגות בחזרה מהגן, ואני שומעת את הצעדים שלו במדרגות. הוא כעס עליי שלא הגעתי הביתה בזמן, והחטיף לי סטירה שהעיפה אותי לקיר. הרגשתי שהשעון מתחיל לתקתק לאחור, שמשהו הולך לקרות. חיכיתי שהוא יצא לעבודה, לקחתי מזוודה ומילאתי אותה בבגדים. אמרתי לבת שלי, "אנחנו יוצאות לטיול".
אחרי חצי שנה במקלט קיבלתי גט. הוא הפעיל לחץ דרך רבנים שאחזור הביתה, איים להתאבד וגם תיאר איך זה יקרה. היה מתקשר כל הזמן למקלט, היו ימים של למעלה מ-100 שיחות שלא נענו. בדיון הראשון בבית הדין הרבני הוא ירק על אמא שלי. בדיון השני הוא הכה את עורכת הדין שלי, חבט בה באגרופים. הדיין אמר לי, "היא קיבלה את המכות כדי שאת תקבלי את הגט". בדיון השלישי קיבלתי גט. דרגת הסיכון שלנו נשארה גבוהה. פעם בשבוע המשטרה מגיעה אלינו הביתה לראות שהכול תקין.
"הוא פקד עליי מתי ללכת לשירותים. הייתי מתאפקת ובוכה"
אביגיל, 35. הגיעה למקלט עם חמישה ילדים, ביניהם תינוק בן שלושה ימים
הכרנו בשידוך. הייתי בת 19, עם חלום מאוד ורוד להתחתן. אחרי שלוש פגישות סגרנו. לא ראיתי את זה, אבל היו סימנים. קבענו פגישה ליום מסוים, ואני לא יכולתי להגיע כי היה לי אירוע משפחתי, וביקשתי מהרב שקישר בינינו שיעביר לו שנדחה את זה ביומיים. כשהגעתי בזמן שקבענו הוא מאוד כעס - איך את עושה את זה, איך את הולכת לאירוע, אנחנו עכשיו העיקר, לא המשפחה שלך, את צריכה לבטל הכל. אז לא תפסתי את זה כביטול שלי, ראיתי את זה כמישהו שחשוב לו הבית שלנו. כשהתחתנו התחילה האלימות. הקנטות, השפלות.
הוא החליט שאני לא צריכה לשטוף ידיים בסבון ולקח את הסבון, או אסר עליי להכניס עוגיות הביתה, שאני מאוד אוהבת. הוא היה מאוד אובססיבי עם הטלפון, לא היה נותן לי להתקשר, בודק כל הזמן מי מתקשר אליי ומתי. בהתחלה לא קלטתי את מציאות החיים שלי. הייתי בהיריון וזה החזיק אותי. כשילדתי את בני הבכור התחילה האלימות הפיזית. היה אירוע של משפחתי המורחבת בבית מלון. הרגשתי שאני חייבת לאזור אומץ ולבקש ממנו ללכת לאירוע, כאילו אני הולכת לבקש בקשה עילאית מרב קדוש. הוא אמר, "מה את צריכה ללכת? את יודעת שאני לא אוהב אותם". בסוף הוא הסכים ונתן לי הוראות ברורות: התינוק היה צריך להיות עליי כל האירוע, שאף אחד לא ייגע בו. הוא אמר, "את לא מדברת עם אף אחד, את יושבת בשולחן, לוקחת אוכל מתי שאני אומר".
5 צפייה בגלריה
"הסתכלתי על התינוק שלי בסלקל תוך כדי המכות וחשבתי רק עליו, על זה שהוא צריך לראות את זה"
(איור: רות גוילי)
אחרי הסעודה עלינו לחדר והתחננתי לרדת למטה להיות עם המשפחה שלי. הוא דחף אותי לקיר, בעט בי בכל הכוח בראש, בבטן, בגוף. הסתכלתי על התינוק שלי בסלקל תוך כדי המכות וחשבתי רק עליו, על זה שהוא צריך לראות את זה. לקחתי את הסלקל ורצתי במדרגות, אח שלי פגש אותי בדרך, שאל מה קרה וסיפרתי לו שהוא הרביץ לי. הוא אמר לי, "אם את נשארת איתו את תהיי אישה מוכה כל החיים". שאלתי, "מה זה אישה מוכה?" לא ידעתי בכלל מה זה, מה זו אלימות. מי דיבר איתי על זה? המשפחה שלי עמדה על זה שנלך לטיפול זוגי. אחרי כמה פגישות הוא הפסיק אותן.
כשילדתי את הבת השלישית שלי, והיא בכתה בלילה, הוא בעט בי בכל הגוף כאילו אני כדור. אחרי שהוא סיים הוא הלך לחדר כאילו כלום לא קרה. בכל פעם הייתי אוספת את עצמי, כי הרגשתי שאני חייבת את זה לילדים. לא פניתי לאף אחד.
"כשילדתי את הבת השלישית שלי, והיא בכתה בלילה, הוא בעט בי בכל הגוף כאילו אני כדור. אחרי שהוא סיים הוא הלך לחדר כאילו כלום לא קרה. בכל פעם הייתי אוספת את עצמי, כי הרגשתי שאני חייבת את זה לילדים. לא פניתי לאף אחד"
הוא שלט בי באופן מוחלט, עד רמת השירותים. בכל עשר שנות הנישואים, הוא פקד עליי מתי ללכת לשירותים. הייתי מתאפקת ובוכה שאני חייבת, והוא היה אומר לי, "את לא הולכת עכשיו, הילד צריך אותך, הבית מבולגן". היה אומר לי, "השעה 16:00, את לא נכנסת לשירותים עד 18:00". אם הייתי מעיזה ללכת לשירותים והוא היה מגלה, הוא היה נותן לי מכות רצח. הייתי מגיעה למצבים שהייתי מתפנה לתוך טיטול.
הוא אסר עליי לאכול ולשתות עד שכל הבית היה מתוקתק והילדים במיטות. מדי פעם הייתי מרגישה שאני עושה פשע נגד בעלי, ואוכלת בלי שיידע. ארוחת ערב עם הילדים לא יכולתי לאכול, כי הוא לא הסכים. היו פעמים שבאומץ רב עשיתי נגד רצונו. בהנקה הייתי מברכת ברכת המזון ומבקשת סליחה מהקדוש ברוך-הוא, כדי שאוכל לאכול. הייתי צריכה להיות אסטרטגית ברמות מטורפות, להיות כל הזמן דרוכה. מכונת כביסה יכלה להיות רק על 60 מעלות. בגדים נהרסו לי אבל הייתי חייבת להקשיב לו. הייתה פעם ששכחתי שיש בשר בסיר, הוא לקח את הבשר חי ודחף לי אותו לתוך הפה. האמונה החזיקה אותי. אמרתי לעצמי שאם הקב"ה נתן לי את הסיטואציות האלו, את הבעל הזה, זה אומר שאני יכולה לעמוד בזה.
"בחודש תשיעי, בלילה עם צירים, הוא אמר לי לסדר את הבית, ואז הפיל אותי על הרצפה ודחף אותי במסדרון. כשרציתי להתיישב הוא אמר לי שאם אתיישב על הספה הוא זורק אותה מהמרפסת. ואז הוא אמר לי לראשונה, את תמותי ממני"
בהיריון החמישי הוא עשה הכול כדי שאפיל את העובר. בחודש השלישי היה לי דימום ואמרתי לו שאני חייבת בית חולים, אז הוא אמר לי, "תלכי לבד". בבית החולים אמרו לי שיש לי שטף דם רציני ברחם ואישפזו אותי. אמרתי להם, "תעשו הכל כדי להציל את העובר, בעלי רוצה שהוא ייפול". ראש המחלקה הגיע, גם המשטרה. החלטתי שאני עוזבת אותו אחרי שאני יולדת.
בחודש תשיעי, בלילה עם צירים, הוא אמר לי לסדר את הבית, ואז הפיל אותי על הרצפה ודחף אותי במסדרון. כשרציתי להתיישב הוא אמר לי שאם אתיישב על הספה הוא זורק אותה מהמרפסת. המסכת הזו ארכה ארבע שעות. ואז הוא אמר לי לראשונה, "את תמותי ממני". הבנתי שבזה זה נגמר. התקשרתי למשטרה, הוצאתי את הילדים מהבית ויום אחר כך ילדתי. היה מאבטח ליד דלת חדר הלידה. מבית החולים הגעתי למקלט, עם תינוק בן שלושה ימים וארבעה ילדים. אם לא הייתי נכנסת ל"בת מלך", אני לא הייתי במקום שאני היום. או שלא הייתי בכלל.
"כשהבנתי שהוא נגע גם בילדה, עזבתי"
שרה, 27. בחצי השנה האחרונה מתגוררת במקלט עם ארבעת ילדיה
התחתנתי איתו בגיל 19. האלימות הייתה שם ממש מההתחלה. לא ידעתי להגדיר אותה כאלימות, אבל כבר בימים הראשונים שאחרי החתונה הרגשתי שהנישואים הם הכלא שלי.
שלושה חודשים אחרי החתונה הוא הרים עליי יד, דחף אותי לרצפה. אחר כך התחלנו גישור כדי להבין מה קורה. לא רציתי להתגרש כי זה צעד כואב ומטלטל, איפשהו ריחמתי עליו, אהבתי אותו, וגם הביטחון העצמי שלי פשוט התרסק.
5 צפייה בגלריה
"כששמרתי נידה הוא היה אומר לי משפטים כמו 'בשבילי את תמיד טהורה' ושוכב איתי"
(צילום אילוסטרציה: באדיבות "בת מלך")
הוא היה צופה בפורנו ואומר לי מה לעשות, היה יכול לעשות לי מה שהוא רוצה כי ככה הוא החליט. כששמרתי נידה הוא היה אומר לי משפטים כמו "בשבילי את תמיד טהורה" ושוכב איתי. בחברה הדתית, מישהו שנוגע באשתו בנידה זו ממש עבירה. חדר המיטות מבחינתו היה מאוד מקודש והוא אמר לי שלא מדברים על זה עם אף אחד, אז לא שיתפתי. בכוונה לקחתי גלולות כי לא ידעתי מה קורה בינינו, תמיד ריחפה השאלה האם זה באמת נכון. הילדה הראשונה נולדה אחרי שנתיים של נישואים.
האלימות הפיזית לא הייתה המרכיב העיקרי. היא באה לידי ביטוי בדברים אחרים, כמו לכפות עליי יחסי מין ולהגיד לי, "את אשתי, את אמורה לשכב איתי ואני יודע שאת רוצה", ואלימות רגשית. כשהוא היה צריך להגיע הביתה היה לחץ, ידעתי שאם הוא יגיע ולא אסדר את הבלגן הוא הולך להתפרץ עליי ועל הילדים. לפעמים הייתי לוקחת אותם לגינה לאכול, כדי שיוכלו לאכול וליהנות בלי לפחד ללכלך. הוא שלט בהורות שלי, היה מערער אותי מול הילדים, ואומר: "את לא יודעת לחנך אותם, את לא נותנת לי את הכבוד שאני צריך כאבא שלהם". לפעמים הוא היה נותן סטירות לילדים.
"האלימות הפיזית לא הייתה המרכיב העיקרי. היא באה לידי ביטוי בדברים אחרים, כמו לכפות עליי יחסי מין ולהגיד לי: את אשתי, את אמורה לשכב איתי ואני יודע שאת רוצה"
התייעצתי עם רבנים לאורך הדרך. היו רבנים שהתקשרתי אליהם בעילום שם, כי מכירים את אבא שלי והתביישתי. הם אמרו לי שאמנם זה כואב לפרק משפחה, אבל שזה לא מצב נורמטיבי, שהוא חייב טיפול. כשהייתי אומרת לו שאם הוא לא יטפל בעצמו אני לא אשאר, הוא היה מאיים עליי שאם אעזוב הוא יתאבד בגללי, והיה מתאר לי איך כולם בהלוויה שלו יידעו שהרגתי אותו. באיזשהו שלב נשארתי מהפחד שהוא באמת יעשה לעצמו משהו.
זכור לי מקרה שבו הייתי אמורה לרשום את בת החמש שלנו לקייטנה. ביקשתי ממנו את כרטיס האשראי, והוא אמר, "אביא לך אותו בזמן שלי" עד שזמן הרישום עבר. הילדה לא הלכה לקייטנה, ואני לא יכולתי לעבוד. ילדתי את הילד הרביעי, והייתי עם הבכורה ועם ניובורן בבית. באחד הימים שלאחר מכן היא היא שיחקה עם התינוק. התינוק בכה ובעלי חשב שהיא עשתה לו משהו. שמעתי שהילדה בוכה, שאלתי אותה מה קרה והיא אמרה, "אבא הרביץ לי".
הפעם ראיתי שהיא מחזיקה את החולצה, שכואב לה נורא. ראיתי שאדום לה בפטמה והבנתי שהוא סובב לה את הפטמה. שם קיבלתי כוח. הרצון שלי להגן עליה היה חזק יותר מכל הפחדים. ראיתי אותה ופתאום ראיתי את עצמי.
בשום שלב הוא לא ראה שוטר. הוא כן הגיש בבית משפט בקשה לראות את הילדים ופסקו לו פגישות איתם, עם צד ג'. עבורו, העובדה שאני במקלט היא בושה גדולה. זה לא מתקבל בצורה נעימה בחברה שלנו. הוא ניסה למזער נזקים, יש הרבה אנשים בקהילה שאומרים, "יכול להיות שהוא צודק".
"אני מפחדת מהיום שאחרי המקלט"
אסתי, 43. בחודשים האחרונים מתגוררת במקלט עם חמשת ילדיה
התחתנתי איתו אחרי שלושה חודשים. שנינו חוזרים בתשובה. היו עניינים מההתחלה. הוא זה שהחליט על קוד הלבוש בבית, על הכשרות, אבל בהרבה בתים במגזר מקובל שהבעל קובע, אז אמרתי טוב, הוא יודע, הוא לומד תורה ואני לא. הסברתי לעצמי ש"אישה כשרה עושה רצון בעלה". פה הייתה המלכודת. הוא לא צעק, לא הרביץ, אבל היה מומחה לאלימות נפשית.
ילדתי חמישה ילדים תוך שש שנים. הייתי כל כך עסוקה מלידה ללידה, שלא שמתי לב שהוא מנתק אותי מהחברה. תמיד עם הסברים, כביכול מהדת. חשבתי שאני חיה חיי תורה. החברה נותנת את הכבוד לגבר, והגבר הוא זה שיודע את ההלכות. חשבתי שזו היהדות.
באחד הימים, כשארגנתי את הילדים לבית הספר, הוא יצא מהחדר ופקד על אחת הבנות להישאר בבית. אמר שהוא מעניש אותה על כך שלא סידרה את החדר. היא עמדה עם דמעות בעיניים, לא היינו במצב לערער על דבריו, ואני יצאתי עם שאר הילדים למסגרות. חצי שעה לאחר מכן חזרתי הביתה וראיתי את הבת שלי יושבת על המיטה, בבגדי בית הספר ועם קרחת. הוא גזר לה את הצמות עם מספריים ואז גילח אותה עם מכונה, ואמר לה שעדיף לה לקבל את העונש שלה בעולם הזה ולא בעולם הבא. באותו יום כבר לא ידעתי מיהו ולמה לצפות. עד אז סיפרתי לעצמי שהוא לא אדם קל, אבל זה היה הקש ששבר את גב הגמל.
בימים שלאחר מכן חיינו בפחד. הוא מחק לי את אנשי הקשר בטלפון. הייתי מנותקת. חמישה ימים אחרי האירוע הילדה רצתה לצאת מהבית. שמתי לה כובע על הראש, אבל הוא בא והוריד לה אותו בכוח, רצה שהיא תצא מהבית בבושה, בהשפלה. הבת שלי אמרה, "אני לא רוצה לחזור הביתה" - וכבר לא היה לי ספק שאנחנו צריכות לעזוב, אבל לא ידעתי מה לעשות. אז הלכנו לקופת חולים והתיישבנו שם. פתאום התקשרה אליי שכנה שאמרה שהיא ראתה אותי, ושהיא חושבת שאני עוברת משהו בבית. פרצתי בבכי וסיפרתי לה הכול. השכנה עבדה ברווחה, ומשם דברים התחילו לזוז ועברנו למקלט.
"יצאתי עם הילדים למסגרות. חצי שעה לאחר מכן חזרתי הביתה וראיתי את הבת שלי יושבת על המיטה, בבגדי בית הספר ועם קרחת. הוא גזר לה את הצמות עם מספריים ואז גילח אותה עם מכונה, ואמר לה שעדיף לה לקבל את העונש שלה בעולם הזה"
לא התלוננתי במשטרה. למה? לא יודעת. אולי כי פחדתי ממנו. כשעזבתי את הבית הוא התלונן עליי שחטפתי לו את הילדים. בזכות התלונה הזו הילדים שלי זומנו לחקירה ודיברו, אז כרגע הסיפור מוכר למשטרה. אני מפחדת מהיום שאחרי. כרגע אני במקלט ואני מרגישה טוב, אבל אני מפחדת לפגוש אותו. היציאה מהבית היא הדבר הכי טוב שעשיתי. זה המסר שלי לאמהות ולנשים אחרות - לא לפחד, רק לקפוץ למים. ה' עוזר.
"מתחת לבגדים היו לי מלא סימנים"
חיה, 30. מתגוררת בדירת מעבר עם ארבעת ילדיה
התחתנתי כמה ימים אחרי יומולדת 19. בהתחלה הכול היה בסדר. הדבר הראשון שהוא עשה היה להרחיק אותי מהמשפחה, אחר כך גם מהחברות. האלימות התחילה כמילולית. הוא היה מקלל, משפיל. הילד הראשון נולד לפני שהייתי בת 20. הוא היה אומר לי שאני אמא לא טובה. שיכנע אותי להפסיק לעבוד. התחלתי להיות תלויה בו כלכלית.
אחרי כמה שנים נולדה הבת השנייה, ואז התחילה הסלמה. היא הייתה ילדה שבוכה הרבה, וכשהיא הייתה בוכה הוא היה צועק עליי להשתיק אותה, ומקלל. יום אחד הוא נתן לי סטירה לפנים. יום אחר הוא זרק עליי כוס קפה חם באמצע ויכוח. אחר כך הוא היה אומר, "זה הכול בראש שלך. אני לא נתתי לך סטירה, את נתת לי".
באחת השבתות הוא ישב לאכול איתנו ואמרתי משהו שהוא לא אהב, אז הוא זרק עליי צלחת עם אוכל. כשהילדים גדלו הם התחילו לפחד ממנו. כשהם היו משחקים בסלון, הוא היה יכול לבעוט במשחקים, להגיד "זה באמצע הדרך שלי". היו פעמים שהוא משך אותי מהשיער לרצפה ונתן לי בעיטות ואגרופים. הוא לא היה נותן לי מכות במקומות גלויים, כמו הפנים, אבל מתחת לבגדים היו לי מלא סימנים.
"באחד החגים אירחתי את האחיות שלי ואת סבתא שלי. הוא הגיע מאוחר מבית הכנסת, נכנס לחדר, התחיל לצרוח, זרק את הפאה שלי והמזרן שלי אל מחוץ לחדר. אחר כך הוא יצא לסיבוב וסבתא שלי אמרה לי, "נגמרת השבת ואנחנו יוצאות מכאן"
עלינו לארץ בתקופת הקורונה. הגענו למלון קורונה לבידוד, וכבר במעלית הוא התחיל לדחוף אותי, בחדר הוא זרק אותי לרצפה והתחיל לבעוט בי מול הילדים. כשהוא עצר לשנייה, שמתי אותם במקלחת כדי שלא יראו את הכול.
באחד החגים אירחתי את האחיות שלי ואת סבתא שלי. הוא הגיע מאוחר מבית הכנסת, נכנס לחדר, התחיל לצרוח, זרק את הפאה שלי והמזרן שלי אל מחוץ לחדר. אחר כך הוא יצא לסיבוב וסבתא שלי אמרה לי, "נגמרת השבת ואנחנו יוצאות מכאן".
האחיות שלי עזרו לי לארוז. יצאנו מהבית עם שני תיקים. הצלחתי לצאת כי הן משכו אותי מהבית. למזלי היה מקום במקלט. עד אז לא שיתפתי אף אחד. התביישתי. זה עניין פחות מדובר בעולם החרדי, ותמיד חשבתי שאני היחידה. אומרים, "אלה דברים שקורים אצל הגויים". זה לא על השולחן. הרגשתי שאין לי למי לפנות. אולי אם היו מדברים איתנו ומעלים מודעות לעניין, הדברים היו יכולים להיות שונים.
"פניתי לרווחה, והרב דאג שיסגרו את התלונה"
ברכה, 31. ילדה את בנה החמישי במקלט
הכרנו בשידוך, נפגשנו שלוש פעמים ותוך חודשיים התחתנו. אחרי החתונה התחלתי לשים לב לסימנים מוזרים. למשל, דיברתי עם חברה מחוץ לבית, וכשניסיתי לחזור הביתה הוא נעל את הדלת. אמר לי שאישה לא אמורה להיות בחוץ בשעות כאלו. גרנו בקומת קרקע. ניסיתי לטפס על החלון. הוא לא הסכים לפתוח לי והלכתי להורים שלי, שאמרו "תפתרו את הבעיה ביניכם".
למחרת הלכנו ליועץ נישואים. בעלי מיד התחיל לתקוף ולומר שאני לא מתנהגת בצניעות. זה הסתכם בזה שאנחנו צריכים לכבד יותר אחד את השני. אמא שלחה אותי חזרה הביתה, הרבנים שלחו אותי חזרה הביתה, כל פעם אמרו לי שלא צריך להתגרש, שזה יפגע בי. לאט-לאט למדתי לשתוק. הבנתי שאין הרבה מה לעשות. נכנסתי להיריון ראשון, ואז זה כבר "יש ילדה, לא מפרקים בית". וזה הלך והחמיר.
"אמא שלחה אותי חזרה הביתה, הרבנים שלחו אותי חזרה הביתה, כל פעם אמרו לי שלא צריך להתגרש, שזה יפגע בי. לאט-לאט למדתי לשתוק. הבנתי שאין הרבה מה לעשות. נכנסתי להיריון ראשון, ואז זה כבר: יש ילדה, לא מפרקים בית"
הייתה פעם אחת שניסיתי לחמם בקבוק חם לתינוק. מילאתי מים בסיר חלבי והנחתי על הכיריים הבשריות. הוא מאוד התעצבן ואמר שזה אסור. ניסיתי להסביר שזה רק מים. הוא נורא כעס, תפס אותי בראש ודפק לי אותו שלוש פעמים בקיר. הילדים היו קטנים, והמחשבה שהייתה לי בראש זה שאם משהו קורה לי - מי יגדל את הילדים?
היה לנו פעם ויכוח בזמן שהייתי בהיריון. הוא בעט בי בחוזקה, נפלתי לרצפה, הוא המשיך לבעוט בי והפלתי. אחר כך הגשתי תלונה במשטרה, שנסגרה מחוסר ראיות. פעם אחת פתחתי פנייה ברווחה, והרב של הקהילה התקשר אליי בהתלהבות ואמר, "הצלחתי לסגור את הפנייה". התחושה הייתה שאין איך לצאת מזה.
הייתה פעם שניגשתי למשטרה להגיש תלונה אחרי שאיים עליי. החוקר שאל אותי, "ומה הוא עשה לך?" אמרתי, "הוא לא עשה כלום, אבל מההיכרות שלי איתו, כשהוא מאיים הוא גם עושה". אז הוא אמר, "כל עוד הוא לא עשה כלום, אין לנו על מה לפתוח תלונה".
"להיריון האחרון נכנסתי אחרי שהוא אנס אותי. הוא החליט שההיריון הגיע לא בקדושה, ושלא ראוי שהוא יימשך. הוא הרים עליי יד, ומיד אחר כך ניגשתי לתחנת משטרה. ידעתי שהוא יעשה משהו כפי שעשה להיריון הקודם, והבנתי שאני צריכה לברוח"
הייתה גם אלימות דתית - לדוגמה, בשבת הוא היה הולך לבית כנסת ומאריך בתפילה, כשכולנו היינו צריכים לחכות עד שיחזור, והילדים היו נורא רעבים. פעם אחת נתתי להם את החמין לפני שהוא חזר, ומול אמא שלו הוא פשוט סטר לי. היא ראתה את זה ויצאה מהמטבח.
להיריון האחרון נכנסתי אחרי שהוא אנס אותי. הוא החליט שההיריון הגיע לא בקדושה, ושלא ראוי שהוא יימשך. הוא הרים עליי יד, ומיד אחר כך ניגשתי לתחנת משטרה. ידעתי שהוא יעשה משהו כפי שעשה להיריון הקודם, והבנתי שאני צריכה לברוח. כשהייתי בשבוע 11 הגעתי למקלט, וילדתי בעודי מתגוררת במקלט.
הוא ניסה ליצור קשר, שלח לי כתבות מעיתונים חרדיים שאומרות שאישה צריכה להחזיק את הראש מעל המים ולא לפרק משפחה, שילדים להורים גרושים זה גרוע יותר מיתומים. הוא אף פעם לא התנצל.
יש לי כעס, בעיקר על הרב של הקהילה שידע מההתחלה מה קורה. יש לי כעס על הקהילה עצמה. הייתי מאוד מעורבת בקהילה, ומהרגע שיצאתי למקלט אף אחד לא יצר קשר. אני לא יודעת למה השתיקה הזו. זו הגישה של הקהילה, שכביסה מלוכלכת לא יוצאת החוצה.
"בקהילה החרדית הנושא הזה הוא טאבו"
המאבק של עמותת "בת מלך" לחלץ נשים מהמגזר החרדי מתוך הגיהינום
"נשים במעגל האלימות מהמגזר החרדי מושתקות פעמיים - גם במערכות היחסים שהן חיות בהן, וגם בקהילות הסגורות שהן חיות בהן", אומרת עו"ד צילית יעקבסון, יושבת ראש עמותת "בת מלך", שאמונה על שני המקלטים לציבור החרדי מתוך 16 המקלטים הקיימים במדינת ישראל. בנוסף, לעמותה ארבע דירות מעבר לנשים, שלב ביניים אחרי המקלט ולפני היציאה לחיים עצמאיים.
"בבסיס מערכת יחסים אלימה ישנו נרטיב השליטה, כאשר השליטה יכולה לבוא בדרכים שונות - אלימות פיזית, נפשית, כלכלית ומינית. האלימות הרוחנית היא ייחודית לקהילות דתיות, כשלמעשה מדובר באלימות שמהווה פגיעה בעולמה הרוחני של האישה באצטלה של דת והלכה. היא יכולה לבוא לידי ביטוי בפגיעה בערך המצווה, למשל לכבות נרות שבת, לא לתת לה להדליק נרות, לאלץ אותה לקיים יחסים בנידה או לאסור עליה ללכת למקווה. הרבה פעמים מה שמחזיק אותן בתוך התופת שהן חיות בה בבית, זה המקום האמוני. כשמגיעה אלימות ודריסת רגל גם בתוך העולם הזה - זה ממוטט. האלימות הזו היא קשה ולא מדוברת, והן לא יודעות להבין שהוא עושה מניפולציה עם הדת. הוא יכול גם לתת לה ציטוטי הלכה שלא היו ולא נבראו, או להגיד לה 'ביררתי עם הרב'".
למה זה לא מדובר? הרי בשנים האחרונות יש עלייה במודעות בנושא האלימות במשפחה.
"בלא מעט חלקים בקהילה החרדית הנושא הזה הוא בבחינת טאבו. החברה הכללית עברה תהליך בעקבות מעשי הרצח הנוראיים בשנים האחרונות, שתפסו יותר כותרות, אבל הרבה מאוד נשים חרדיות לא חשופות לאמצעי התקשורת האלה. זו לא המדיה הזמינה בבית. המדיה הדתית לא תכתוב על גירושים ולא על אלימות במשפחה, כי העיתונות והמדיה נתפסים גם ככלי חינוכי. לא יהיו שם דברים שיש בהם חוסר צניעות או מילים שפוגעות בערכי המשפחה. גם על רצח ואונס לא יכתבו לרוב בעיתון.
"לכן, אותה אישה שחיה במערכת אלימה, לא יודעת למי לפנות, וגם לא יודעת לזהות את האלימות השקופה שלא משאירה סימנים כחולים. זה גם לפגוע בשם המשפחה, בשידוכים של הילדים ושל המשפחה הקרובה. בנוסף, רבים מהרבנים לא יודעים לקרוא בין השורות של מה האישה אומרת, ולכן הרבה מאוד מעשיית העמותה היא לייצר מודעות ולרתום את אותם מובילי דעת קהל בקהילות החרדיות, שישמעו, שילמדו, שיידעו להפנות לגורמי מקצוע. המטרה היא לא לצאת נגדם, אלא לרתום את כל מובילי הדעה כדי לייצר את השינוי בתוך הקהילה.
"האלימות הזו היא קשה ולא מדוברת, והן לא יודעות להבין שהוא עושה מניפולציה עם הדת. הוא יכול גם לתת לה ציטוטי הלכה שלא היו ולא נבראו, או להגיד לה 'ביררתי עם הרב'"
"החברה עוברת תהליך. היא לא באותו מקום שהיינו בו לפני חמש שנים, אבל זה עקב בצד אגודל. השיח צריך להיות מאוד רגיש, והמסר הוא שהחוסן של קהילה נאמד בזה שהיא יכולה להגיד, 'זה קיים ואנחנו מטפלים בזה'. הכוח שלנו כקהילה זה להגיד 'אנחנו נוקיע'. זה לדעת שלום בית במובן הנכון שלו, לא שלום בית שמסתיר דברים פוגעניים ואלימים".
בחודשים האחרונים הקימה העמותה מיזם חדש - "איתך - אישה אל אחותה" - רשת ביטחון נשית בתוך המעגלים והקהילות הסגורות. "רתמנו שגרירות מתנדבות מתוך הקהילות הדתיות והחרדיות שיהוו כתובת ראשונית לאותן נשים במצוקה, כי צריך למצוא דרכים יצירתיות להגיע לכל אישה באשר היא. זו השליחות שלנו והאני מאמין של 'בת מלך', כי המקלטים הם הקצה".
"כן יש התקדמות"
המענה של המדינה לנשים החרדיות הסובלות מאלימות
"נשים מכל קשת האוכלוסייה הדתית משלמות מחיר כשהן יוצאות למקלט", אומרת יעל וייס, ראש אגף בכיר חוץ ביתי, משפחה, ילד ונוער, והשמות מיוחדות במשרד הרווחה. "הוא יכול להיות מחיר כבד בחברה הדתית עצמה, כשבעצם יש צורך לתת לגיטימציה ליציאה הזו, ושהרבנים והקהילה לא יוקיעו אותן אלא יתמכו בהן.
היום, יותר מבעבר, אלה תהליכים שאפשר יותר לדבר אותם. כן יש התקדמות. זו גם עבודה של המדינה עצמה בהבנת הצרכים ובתיווך, וגם הלובי החברתי שהפך להיות פתוח ומאפשר יותר. מוקד 118 זמין לכלל האוכלוסייה, והוא מחובר לסטטוס הפניות של המקלטים, ומפנה תוך כדי תנועה ובזמן אמת אישה שרוצה להגיע למקלט. המוקד עובד בשיתוף המשטרה והמחלקות לשירותים חברתיים".
- קו הסיוע של עמותת "בת מלך" 1-800-292-333
- מוקד מידע וסיוע של משרד הרווחה והביטחון החברתי - 118
- מוקד הסיוע של משרד הרווחה והביטחון החברתי לגברים - 1218
