זה לא מכבר הוקמו מרכזים לייעוץ ולטיפול בנשים הסובלות מאלימות במשפחה. במרכזים אלה ישנם – תחת גג אחד – עובדות סוציאליות, עורכות דין ואנשי משטרה העומדים כולם לעזרת נשים אומללות אלו. לא תמיד הן סובלות מאלימות פיזית; פנים רבות לאלימות: מילולית, רגשית וחברתית. אך האם גם אלו נחשבות תחת גדר של אלימות בעיני ההלכה?
- אין לנו משה ואהרן: כללים למחאה ברוח יהודית/ פרופ' רוחמה וייס
בפרשתנו (שמות ב', י"ב) מתואר: "ויצא (משה) ביום השני והנה שני אנשים נצים. ויאמר לרשע: למה תכה רעך?" מצאנו כי הרבה מפרשים פירשו את הפסוק כפשוטו. כך למשל, בגנזי שכטר (ח"א, עמ' 114) קוראים אנו: "למה תכה – אמר רבי יצחק: מכאן אתה למד שכל מי שהוא מכה לחברו, נקרא רשע. שנאמר, 'ויאמר לרשע: למה תכה רעך?'"
ובתנחומא (מהדורת בובר וארא י"ז) – אמר רבי יצחק: "כל השולח יד בחברו נקרא רשע", וכן הוא בתרגום אונקלוס כאן: "למה אתה מחי לחברך..." וכו'. וכן הוא ברבינו מיוחס כאן: "לרשע" – לאותו המכה ברשע. "למה תכה?" – אף זה הווה ללשון עתיד – למה אתה מכה בן ברית כיוצא בך, שאינו חייב למלקות בבית דין וגו'. ומכאן נלמד: הרי שהמכה את חברו נקרא רשע.
אך רש"י, בפירושו לפסוק הזה כתב: "אף על פי שלא הכהו, נקרא רשע בהרמת יד". ודבריו הם על פי מסכת סנהדרין (נ"ה ע"א): "אמר ריש לקיש: המגביה ידו על חברו, אף על פי שלא הכהו, נקרא רשע, שנאמר, 'ויאמר לרשע: למה תכה רעך?' – למה הכית לא נאמר, אלא למה תכה. אף על פי שלא הכה, נקרא רשע" וגו'.
וכן הוא בשמות רבה (א', כ"ט): "ויאמר לרשע: למה תכה רעך?" – למה הכית לא נאמר, אלא "תכה", מכאן שמשעה שמרים אדם ידו על חברו להכותו, אף על פי שלא הכה אותו, נקרא רשע.
ובמדרש תנחומא נאמר: "שנו רבותינו – ארבעה נקראו רשעים: הפושט ידו לחברו להכותו, אף על פי שלא הכהו נקרא רשע. (כפי שנאמר) 'ויאמר לרשע: למה תכה רעך?' הכית לא נאמר, אלא תכה".
וכן תרגם יונתן כאן (לארמית): "כד חמא די זקף ידיה על אבירם למימחיה..." וכן הוא במשנת רבי אליעזר (פרק ד', עמ' 82), בשמו של רבי יצחק: "מלמד... שעדיין לא הכהו..." ובפסיקתא רבתי (כ', ע"א), משמו של רבי יצחק: הפושט ידו על חברו וגו'. וכן הוא בפסיקתא דרב כהנא.
איסור מדאורייתא
ראינו, אם כן, הרבה מפרשים שדייקו על השימוש בלשון עתיד, "תכה" – שטרם נתן מכה ממש, אלא שהרים ידו באיום לתת מכה, ואף על זה נקרא רשע. בהתאם לפרשנות זו, פסק הרמב"ם בהלכות חובל ומזיק: "אסור לאדם לחבול... בחברו. ולא החובל בלבד, אלא כל המכה אדם כשר מישראל, הרי הוא עובר בלא תעשה... אפילו להגביה ידו על חברו אסור, וכל המגביה ידו על חברו, אף על פי שלא הכהו, הרי זה רשע".
וכן פסק הרמ"א: "המגביה ידו על חברו להכותו פסול לעדות מדרבנן". וסיים הסמ"ע: "שפסול לעדות ולשבועה עד שישוב מרשעו ויקבל עליו דין, אפילו לא תבעו זה אלא אחר..."
מדברי הפוסקים הללו עולה כי דרשה זו שהבאנו, הקובעת כי אף מי שאינו מכה ממש נחשב כרשע – דרשה גמורה היא ואינה בבחינת אסמכתא בעלמא (אף שאסמכוהו אקרא). ועל כן האיסור איסור מדאורייתא הוא.
יש מי שסבור שראוי לכרות על זה יד
ברור אפוא שאסור לאדם להכות את חברו, ואף לאיים עליו במכות אסור באיסור דאורייתא. ומובן מאליו שדין זה תקף אף במי שמכה או שמאיים להכות את אשתו. לא זו בלבד, אלא שכתב הבית יוסף (אבן העזר קנ"ד, ג'): מצאתי בתשובת רבינו שמחה שהמכה את אשתו מקובל שיש יותר להחמיר מבמכה את חברו, דבחבירו אינו חייב בכבודו, ואשתו חייב בכבודה יותר מגופו (יבמות ס"ב ע"ב). והעושה כן יש להחרימו ולנדותו ולהלקותו ולענשו בכל מיני רידוי, אף לקוץ ידו אם רגיל בכך. אף שלא כורתים ידיים בימינו, ראוי להענישו בחומרה רבה.
ולא רק שאין לו להפחידה באיומים, אלא שאסור לו לבזותה ברבים (כלשון הגהות אשרי, בשם האור זרוע, חלק ג'). בימינו התנהגות כזאת נקראת אלימות רגשית. ובדומה לכך, אסור לו למנוע ממנה ללכת לבית אביה, או לשאול דברים מאת חברותיה, כי גם זה בגדר של אלימות רגשית.
ואולי נוכל לסכם עניין זה במה שהובא במסכת כתובות (ס"א ע"א), על הפסוק בבראשית (ג', כ'), "כי היא (חוה) הייתה אם כל חי" – לחיים ניתנה ולא לצער ניתנה. וכתבו על כך הדיינים ווגל, מונדשיין ופרדס, בפסק דין ארוך ומפורש מבית הדין שבנתניה, כי יש בניסוח זה "כדי לשרטט מסגרת המגדירה בכלליות את תוכן חיי הנישואין במסגרת של 'חיים' ולא של 'צער', ומשיוצק הבעל לאותה מסגרת כוס התרעלה וממלא אותה צער ומכאובים, דינה של אותה שותפות שאיננה ממלאת את ייעודה, להיאבד מן העולם".
ועל כן, מצווה גדולה עשו כל אלה אשר הקימו את המסגרות אשר הזכרנו בראשית דברינו, כי איככה נראה את כל העשוקות הללו ודמעתן על לחיין, ומיד עושקיהן אין מציל. ויהי רצון שבעזרתם של אנשי ונשות חסד אלה תהפוך צרתן לשמחה ונס יגון ואנחה.
