נדמה שבימים האחרונים נכפה עליי להיות חלק ממלחמה שכלל איני רוצה להיות שותף לה. מלחמה שעוסקת ברגשות ובתחושות, במקום לעסוק באתגרי העתיד המשותף שלנו במדינת ישראל. זוהי מלחמה המנוהלת בצורה אובססיבית על ידי חשבונות והתחשבנויות העבר, במקום להביט נכוחה באתגרי העתיד.
מבחינתי, אם המלחמה הזו היא בין החרדים ותומכי הרפורמה של לוין את רוטמן, לבין ישראלים ליברלים אוהבי הארץ שמוכנים למרי אזרחי כדי לבלום את ההפיכה המשטרית כדבריהם – אני מסרב להיות שותף במלחמה הזו. אני בז למלחמה הזו, משום שהיא איננה עוסקת בפתרונות לעתיד, ומשום שהיא מרחיקה ממני אנשים טובים שאני רואה עצמי כשותף מלא-מלא שלהם.
אני מאמין שזהו המקום שלנו, החברה האזרחית משני הצדדים – חרדים וחילונים – לגלות מנהיגות ולהירתם יחד לאיחוי השסעים, שקורעים אותנו ומאיימים על עתידנו המשותף בארץ שאבותינו חלמו עליה במשך אלפיים שנה.
3 צפייה בגלריה
השר יריב לוין וחבר הכנסת שמחה רוטמן. מלחמה שאיננה עוסקת בפתרונות לעתיד
(צילום: אלכס קולומויסקי)
את עשר השנים האחרונות אני מקדיש לאתגר תכנון העתיד המשותף שלנו, החברה החרדית, עם שאר החברה הישראלית. הקמתי את המכון החרדי למחקרי מדיניות, גוף מחקר ששותפים בו עמיתים חרדים וחילונים, שיושבים יחד לדון בשאלות כמו איך תיראה מערכת החינוך הישראלית שבה כל ילד רביעי הוא חרדי, כיצד החברה החרדית משתתפת באתגרי ביטחון המדינה, או איך בונים תוכנית-עשור שבה רבים מבניה ובנותיה של החברה החרדית משתלבים בתפקידי מפתח בכלכלה ובחברה הישראלית.
אין לנו צורך בברית הקיצוניים
אני בהחלט מבין שהשינויים הדמוגרפיים בחברה הישראלית מייצרים חוסר ודאות בקרב רבים, אבל יש דברים שאינם צריכים להיות מוטלים בספק: הרצון המשותף לחיות במדינה שבה אנחנו יודעים לכבד את מערכת המשפט, מדינה שבה נשיאת בית המשפט העליון לא צריכה להתגונן מקולות הרואים בה אויבת האומה. אני לא מוכן לחיות בארץ שבה נשיאת ביהמ"ש העליון איננה לגיטימית בקרב עמי, בקרב הקהילה ובקרב החברה שממנה אני בא. אני רוצה לחיות במדינה שבה בית המשפט זוכה לאמון רחב מהעם, ובה-בעת הציבור החרדי והאמוני אינו מרגיש כי החלטות בית המשפט הוכרעו מראש כשהן נוגעות בציפור הנפש שלו.
3 צפייה בגלריה
נשיאת בית המשפט העליון, אסתר חיות. במציאות מתוקנת היא לא צריכה להתגונן מקולות הרואים בה אויבת האומה
(צילום: אלכס קולומויסקי)
זו אכן סיטואציה קשה ומורכבת, אך כל מצבנו קשה ומורכב. המלחמה האמיתית שלנו צריכה להיות להבטחת העתיד המשותף שלנו. אני כותב את הדברים כבן לאמא שהייתה כבר על רכבת לאושוויץ וניצלה כשהרכבת הופצצה, חלקה המשיך למשרפות והחלק שבו הייתה אימי עם סבתי ואחותה הגיע לוינה; כנכד לסבא שהגיע ב-1924 להפיץ תורה בעיר חברון, והוא ומשפחתו ניצלו במאורעות תרפ"ט; כמי שגדל וצמח בירושלים בעולם התורה החרדי, ולא יודע לחיות במדינה ללא אחיי החילונים – ולא, לא משום שהתל"ג של מדינת ישראל תלוי בהם, אלא בגלל הוריי וזקניי שקבעו את גורלם ובנו את ביתם כאן בארץ ישראל, ומאסו בגלות.
גלות היא לברוח מאתגרי העתיד המשותף. גלות היא החשש התמידי ממלחמת אזרחים. גלות היא התחושה המייסרת של חוסר ודאות, של השאלה התמידית האם תמיד יהיה לי ולילדיי מקום כאן. אלו שאלות שנשאלו בגלות, אבל אסור שיישאלו בבית שלנו. כאן אף אחד מאיתנו לא צריך לחשוש לעתידו ולעתיד ילדיו. כאן כולנו אחים.
מהסיבה הזו יש לנו אחריות אישית, חברתית וגם פוליטית. לנו החברה החרדית ולהנהגה שלנו יש תפקיד פוליטי קריטי – לשוב אל מקומנו הטבעי וההיסטורי כגורם המאזן במערכת הפוליטית. להשיב ללקסיקון הציבורי את מושג האחדות ולהחזיר את יחסי האמון ההדדי שלנו עם הציבור החילוני.
הציבור החרדי כבר איננו מיעוט קטן שחי בשתיים-שלוש ערים בישראל. הצמיחה והגידול שלנו צריכים להפוך לגורם מרגיע ומאזן – וזה יועיל מאוד לכל הצדדים. אין לנו צורך בברית הקיצוניים המרה; יש לנו צורך לצאת אל מרחב שיתופי הפעולה. מהר, לפני שיהיה חלילה מאוחר מדי.
- אלי פלאי הוא יו"ר המכון החרדי למחקרי מדיניות ומו"ל קבוצת "משפחה"
