השרה זנדברג הצהירה אתמול (יום א') כי תתנגד לחקיקה שרשות הטבע והגנים מנסה לקדם, כדי לאפשר רחצה בהפרדה מגדרית. הצהרתה של זנדברג התייחסה לפיילוט שביקשה רט"ג לקדם בשמורת הטבע עינות צוקים שבצפון ים המלח – כאשר שתיים משלוש בריכות המעיינות שבשטחה היו אמורות להיסגר בשני מועדים שונים לרחצה נפרדת לגברים בלבד, ובשני מועדים אחרים לרחצה נפרדת לנשים בלבד. זה נהנה וזה לא חסר.
את טיעוניה קינחה כך: "בית המשפט האמריקני קבע כבר בשנות ה-50 ש'נפרד זה לא שווה'". לא זו בלבד שאין הנידון דומה לראיה, השרה זנדברג טועה בהוראת פסיקת בית המשפט העליון בארה"ב בעניין Brown v. Board of Education of Topeka. שכן בפסק דין בראון דובר על הפרדה שנעשתה "מגבוה", באופן שמנעה משחורים את האפשרות והבחירה ללמוד עם לבנים. ההפרדה לא התבקשה על ידי קבוצה אחת, אלא הוכתבה "מלמעלה", מתוך מניעים גזעניים, על ידי קבוצה אחרת, באופן שנשללה משחורים אפשרות הבחירה.
- האם נשים מזמנות ומוציאות את הגברים?/ החדשו"ת
אבל היא לא היחידה שטועה. בשיח הציבורי מתנהל דיון רדוד תוך שימוש בתימוכין בהוראה המפורסמת שיצאה מפסק דין בראון כי "נפרד אינו שווה". בעוד שבענייננו אין המדובר על הפרדה מכוח היררכי, אלא בהיבדלות מרצון.
דבריה של השרה זנדברג נושאים אופי פטרנליסטי עם ניחוח מתנשא, ומאששים כי שוויון מהותי במדינת ישראל 2021 הוא לא יותר מאסקופה הנדרסת פעם אחר פעם על ידי המגף הליברלי המסומר. וצריך להעמיד דמגוגיה על דיוקה, ולהדגיש כי החוק בישראל החריג את נושא הרחצה (כגון שירותים, חוף ים נפרד, מקלחות) מתוך הבנה שזה מקום של פגיעות שבו הגוף חשוף, ופרקטיקה זו נתמכת דווקא על ידי הזרם הרדיקלי בפמיניזם, התומך במרחבים נפרדים לנשים בלבד.
לא כל הפרדה היא פסולה
רחצה נפרדת איננה נכונה רק לנשים יהודית וערביות דתיות, מתוך מניעים דתיים. ישנם היבטים רבים שאינם נובעים מתפיסה דתית, אלא מתוך בחירה של נשים מסיבות שונות, ובהן פגיעות מיניות ורצון להנות מהטבע באופן חופשי, מבלי שעיניים גבריות תצפנה בהן.
לא כל הפרדה היא פסולה. אי אפשר לנהל את השיח הזה כסוס עיוור במטרה להנדס את המרחב בדמות מי שמתנגדים להפרדה. יש לשאול את עצמנו את מי ההפרדה משרתת? מה היא מאפשרת ומה היא לא מאפשרת?
בדיוק כפי שלא ייתכן לתמחר כניסה למשאבי הטבע במחיר מופקע, ובאותה נשימה לומר שהמקום פתוח לכולם - כך אי אפשר לומר שמשאבי הטבע המחוזקים על ידי רשות הטבע והגנים פתוחים בפני כולם, בשעה שמהותית חוסמים בפני קבוצות אוכלוסייה מסוימות את הכניסה אליהם.
אל תהפכו את השוויון לטכני
בשקט-בשקט, מבלי שנשים לב, המאבק נגד הפרדה מגדרית הפך במישרין ובעקיפין מכשיר להדרת נשים וחרדים מהמרחב הציבורי, תוך מניעת שימוש כפי שמגיע להם בדין, והכל במסווה ערכי של "שוויון" ו"פמיניזם".
"מיטת סדום" היא אחד מסמלי הרשע בפולקלור העברי: "אנשי סדום רעים וחטאים לה' מאוד" (בראשית י"ג, י"ג). המחשה לרשעותם נמצאת במיטה שעליה היו משכיבים את אורחי סדום: מי שהיה ארוך מהמיטה, היו קוצצים ידיו ורגליו, ומי שהיה נמוך – מתחו אותו עד שיצאה נשמתו.
השיוויון איננו "מיטת סדום" שבה מקצצים את ערכיו של אדם או מתעלמים ממידתו כדי להכניסו לתוכה כנכה או כבר מינן. השיוויון הוא האמצעי להשיג את המטרה הנעלה, והיא שימוש במשאבים ציבוריים בצורה המותאמת למשתמשים השונים בהם. אין להפוך את השוויון לטכני.
נקודת המוצא היא חוק איסור הפליה במוצרים, בשרותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים (תשס"א-2000), הקובע כי שרותים לציבור צריכים להינתן על בסיס שוויון מגדרי. אך רחצה בהפרדה היא ביטוי לחריג המונח בסעיף 3, המתיר פגיעה בשוויון המגדרי בנסיבות אלו על מנת לספק את השירות לחלק מסוים מהציבור שלא יצרוך אותו - אלא בהפרדה מגדרית.
- עו״ד ורד עובדיה עוסקת בדיני משפחה ומקימת הפורום המשפטי למען נשים חרדיות
