כשהייתי ילד, בכל שנה בערב חג הסוכות, היה אבי לוקח אותי לשוק ארבעת המינים במאה שערים. אני זוכר את החוויה היטב: הדוכנים המלאים, הבחינה המדוקדקת של חלק מהקונים, אווירת תכף-חג. כשבגרתי מעט, אבי הסביר לי שהוא משתדל תמיד ללכת בערב החג, וכמה שיותר מאוחר, כשהמחירים יורדים. הסיבה לא הייתה חיסכון בכסף (את ההפרש בין מחיר הרכישה למחיר הממוצע היה תורם לצדקה), אלא מעשה אידיאולוגי נגד המחירים שהיו נגבים מאנשים עבור קיום מצוות.
מאז, בכל פעם שאני רואה מחירון של ארבעת המינים, ובו קטגוריות עולות בסדר ההידור – וכמובן, המחירים בהתאם – ליבי מתכווץ. הייתכן שהידור מצווה משמעותו כספית בלבד? כלומר, אם יש לי כסף, אני יכול לקיים את המצווה "טוב יותר" ממי שאין לו כסף? האם במצווה זו יהודי בעל אמצעים הוא יהודי טוב יותר, מהודר יותר או רציני יותר ממי שאין לו אמצעים? המדרג הזה שם את העני במלכוד: עליו לשלם כסף שהוא זקוק לו, כדי להדר במצווה ולהרגיש שהוא מקיים אותה במלואה.
- בונים סוכות ברחבי הארץ - שלחו אלינו תמונה
אתרוגים שעולים מאות שקלים הם בעיניי חילול השם. כל התפיסה שלפיה מחיר גבוה יותר מביא לקיום אדוק יותר של המצווה, היא מעוותת ומנוגדת ליסודות היהדות, המעמידים תמיד את הצניעות בראש סדר העדיפויות – ומציבים את הגר, היתום והאלמנה בראש מעייני הקהילה.
2 צפייה בגלריה
ארבעת המינים. האם יהודי בעל אמצעים הוא יהודי טוב יותר, מהודר יותר או רציני יותר ממי שאין לו?
(צילום: AFP)
המצב הנוכחי מציב את הנזקקים כיהודים סוג-ב', בעיני עצמם (כי ידם אינה משגת) ובעיני החברה, ההולכת ונסחפת אחר ההחמרות והמחירים הגבוהים שמתחייבים מהן. אני תוהה מה עולה בקנה אחד עם התורה – קניית אתרוג ב-500 ש"ח, או קניית עשרה אתרוגים לעניים? לטעמי, התשובה ברורה.
מי שמשלם יותר – אדוק יותר?
התופעה הזו לא מתבטאת רק בשוקי ארבעת המינים. "תג המחיר" המצורף למצוות רבות הולך ומאמיר, ובעיניי הוא מרחיק מהמסורת היהודית, ולא כפי שהמשלמים אותו סוברים. דוגמה בולטת היא בכשרות. מעבר למחלוקת ההולכת וגדלה בנוגע להשגחה, שגם לגביה, הכסף מהווה מרכיב עיקרי וגורם מרכזי לרבים מהקלקולים – הרי שגם האוכל עצמו נגוע באותה תופעה. ככל שאתה רוצה להדר יותר בכשרות, אתה צריך לשלם יותר.
מובן לי שברמה הטכנית תוספת בדיקות מייקרת את התהליך, אולם התוצאה איננה מתקבלת על הדעת. מה המשמעות של אוכל כשר למהדרין, שמי שאוכלים אותו מסרבים לאכול כשרות "רגילה"? האם המקפידים הם יהודים טובים יותר? אדוקים יותר? והרי הדבר היחידי שמבדיל בינם ובין ה"נחותים" מהם, הוא הכסף שהם משלמים על האוכל שלהם, שהוא יקר יותר.
פעם לא היו מדרגים כאלה. השוחט הקהילתי לא שחט בשלוש דרגות חומרה שונות, אבותינו לא שילמו יותר על ארבעה מינים מהודרים – ולא היו כל כך הרבה אנשים שהרוויחו כסף מקיום מצוות.
למנוע חורבן נוסף
בעבר כבר ראינו מה קורה כשהיהדות מתמסדת. הביקורת של הנביאים על הנעשה במקדש היא קשה, וההתרחשות שם מוצגת כאחד החוליים שהביאו לחורבן ולגלות. המיסוד בארץ הולך ומתקדם באותם צעדים. הכסף מעוור עיניים, הרווח הכספי מדברים שבקדושה מסלף את כוונתם – והנפגעת המרכזית היא התורה, שהמציאות היומיומית הזו מרחיקה עוד ועוד יהודים ממנה.
הביטוי להידור מצווה לא יכול להיות במחיר גבוה, אלא במאמץ או במעשה. הכשרות לא יכולה להיות מקור לפירוד בין אנשים, ואם הסטנדרט צריך לעלות – שיעלה לכולם, ולא על חשבונם
אין לי פתרונות קסם, אולם מדינה יהודית אמורה למצוא את הדרך לאפשר חיים יהודיים, מכל הסוגים, ללא יצירת פערים גדולים כאלה בין אנשים. הביטוי להידור מצווה לא יכול להיות במחיר גבוה, אלא במאמץ או במעשה. הכשרות לא יכולה להיות מקור לפירוד בין אנשים, ואם הסטנדרט צריך לעלות – שיעלה לכולם, ולא על חשבונם. אם ידענו לשמור על רף כשרות מסוים במשך אלפי שנים ללא צורך בדרגות שונות ובתשלומי יתר, עלינו למצוא את הדגם שמאפשר זאת ברמה הלאומית.
לעיתים אני תוהה על משמעותם של ארבעת צומות החורבן שנוהגים לצום בכל שנה. האם הם רק אבל על מה שהיה, או שהם נועדו להזכיר לנו לעשות חשבון נפש ולוודא שאיננו חוזרים על חטאי העבר. ברמה האישית, יום הכיפורים הופנם היטב כנקודה שבה כל אחד בודק את מעשיו, מכה על חטא ומנסה להשתפר. ברמה הלאומית והחברתית, ארבעת הצומות, ובראשם תשעה באב, היו אמורים להיות בדיוק אותו הדבר. לצערי, לא נראה שרבים מדי מפנימים את הגורמים לחורבן ובודקים כיצד להימנע מהם שוב.
- חגי לביא הוא איש חינוך ופעיל חברתי. עמית בבי"ס מנדל למנהיגות חינוכית. בתפקידו האחרון שימש כראש המטה של השרה לחיזוק וקידום קהילתי
