בית המשפט בניו-יורק קבע כי הגדת הפסח העתיקה ביותר הקיימת כיום בשלמותה, תישאר לעת עתה בארץ, בידי מוזיאון ישראל, מסיבה של חוסר סמכות לדון בתביעה התקדימית לזכויות בעלות על ההגדה, שהגישו בני משפחתו של הבעלים המקורי – ד"ר לודוויג מארום, בחודש אפריל האחרון. ביטול התביעה בניו-יורק סולל כעת את הדרך להעברתה לבית המשפט בישראל.
מדובר באחת ההגדות היקרות ביותר בעולם, ושוויה מוערך בכעשרה מיליון דולר. זו ההגדה המוכרת כעתיקה ביותר שעדיין קיימת בשלמותה. בריאיון ל-ynet+ ולמוסף שבעה ימים של "ידיעות אחרונות", סיפרה דומיניק לונאו, נכדתו של לודוויג מארום, המתגוררת בקונטיקט שבארצות הברית, כי מבחינת המשפחה "זה סמל לאיך שאיבדנו הכול, הופרדנו, היינו בכל קצוות העולם, מפולגים על ידי פוליטיקה ויבשות". על התביעה אמרה: "זה מסע שנועד להראות שהמשפחה שלנו התאחדה אחרי כל המכשולים. זה סמל לאחדות, למשפחה אוהבת".
מארום היה מדינאי יהודי-גרמני וחבר הרייכסטאג, שהיה מראשוני קורבנות הנאצים שנרצחו בשואה. צאצאיו, ניצולי שואה בעצמם, טענו כי מוזיאון ישראל מסרב לחזיר למשפחה את כתב היד בן היותר מ-700 שנים, אף על פי שהוא ירושה שאבדה להם לאחר עליית הרייך השלישי. מוזיאון ישראל מחזיק בהגדה, ששוויה מעורך כיום ביותר מ-10 מיליון דולרים, מאז 1946 – שנה לאחר תום מלחמת העולם השנייה.
טענו שההגדה נגנבה מהם
הגדת "ראשי הציפורים", שזכתה לשמה בגלל האיורים שמעטרים אותה – בני אדם בעלי ראשים של ציפורים – נכתבה בשנת 1300 בקירוב. היא הראשונה המעוטרת בין ההגדות ששרדו כספר נפרד ממחזור התפילה, והאיורים בה מתארים את ההיערכות לחג הפסח, הכנת חרוסת ואפיית מצות, כמו גם סצנות מקראיות ואיורי גאולה של ירושלים הבנויה. הדמויות בעלות פני הציפור דווקא שכיחות בכתבי יד אשכנזיים אחרים מהתקופה, ככל הנראה כדרך יצירתית לעקוף את האיסור "לא תעשה לך פסל וכל תמונה".
ההגדה היא מכתבי היד היהודיים המפורסמים בעולם, והאיורים הייחודיים של יהודים בעלי ראשי הציפורים – בכובעים של יהודי ימי הביניים – עוררו את סקרנותם של מומחי יודאיקה, חוקרים והיסטוריונים של אמנות במשך שנים.
בכתב התביעה הראשון מסוגו בעולם, שהוגש נגד מוזיאון ישראלי על דבר אמנות מתקופת הנאצים, טענו ארבעת נכדיו של מארום כי ההגדה נגנבה מהמשפחה – וצצה מחדש במוזיאון ישראל לאחר עסקה שנחתמה במחשכים. במסגרת העסקה נמכרה ההגדה אז למוזיאון ב-600 דולרים, ללא פיקוח ומעורבות המשפחה, ובטענה לניצול ציני של הטראומה ההמונית וההגירה של יהודי אירופה.
המשפחה אף טענה כי המוזיאון השמיד בכוונה מסמכים המעידים על בעלותם על כתב היד. היא דרשה להשיב לה את הבעלות על ההגדה, לקרוא לה "הגדת מארום" – ובסופו של דבר להציגה לציבור ב"מוסד ראוי".
השופטת לא מצאה קשר לניו-יורק
נציג המוזיאון חלק על טענות התובעים, ואמר כי בתו של מארום, אליזבת ז"ל, העניקה למוזיאון אישור לשמור את ההגדה באוסף שלו. המוסד ציטט מכתב שכתבה ב-1984 שמשבח את שימור כתב היד במוזיאון, ואת הצגתו "לטובת הציבור". הנכדים טענו מנגד כי תמיכתה של אליזבת בהצגה ציבורית לא נותן למוזיאון כל בסיס לקחת בעלות על הירושה שלהם אז וגם היום.
למרות זאת המשפחה לא הצליחה להוכיח לבית המשפט שההגדה נגנבה על ידי נאצים - אלא רק שהיא נגנבה על ידי פורץ אלמוני - מה שהקשה על המקרה להיכלל תחת החוק החדש בניו יורק להשבת אמנות שהופקעה בשואה.
בית המשפט קיבל את טענת מוזיאון ישראל, שלפיה לתובעים אין הצדקה אישית לטעון את טענותיהם ולקשור את התיק לעיר, כי למקרה "אין כמעט קשר לניו-יורק... אף אחד מהצדדים אינו בניו-יורק... האירועים שהובילו לתביעה התרחשו לחלוטין מחוץ לניו-יורק". במסמכים משפטיים שהגיעו לידי ynet, טענו התובעים לעובדות שונות הקושרות את המקרה עם ניו-יורק, למשל, הטענה כי "מוזיאון ישראל מוכר עותק של ההגדה בכל מקום, כולל ניו-יורק", וכי "המוזיאון מנהל עסקים בעיר באמצעות ארגון ללא מטרות רווח, ה-American Friends of the Israel Museum, שגייס יותר מ-435 מיליון דולר עבור המוזיאון".
בית המשפט קבע כי נוכח התנגדות המוזיאון לנהל את התביעה בפניו, ובשל חוקי הפרוצדורה להם הוא מחויב, הוא נאלץ לקבל את עמדת המוזיאון ולהפנות את המשפחה להגיש את התביעה במקום אחר. השופטת, מליסה ג'יין קריין, אמרה כי נראה שהתלונה היא בסך הכול ניסיון לנצל את חוק הניו-יורקי שנחקק ב-2016 להשבת אמנות שהופקעה בשואה.
צאצאיו של מארום עדיין יכולים לערער על ההחלטה, ״אבל השופטת רמזה בצורה ישירה למדי שבית המשפט בעיר הוא לא הפורום המתאים לטענות, מחוסר סמכות, וכי ספק רב אם החוק להשבת אמנות שהופקעה בשואה חל במקרה זה כי לא הוכח שההגדה נגנבה על ידי הנאצים. "בליבו, מדובר בסכסוך המערב צדדים זרים, עדים ומסמכים וסוגיות משפטיות העוסקות בטענה לגניבת ההגדה בגרמניה ומכירתה בישראל. אין כמעט קשר לניו יורק", קבעה השופטת.
הסיבה לבחירה בהגשת התביעה בניו-יורק הייתה מתוך הנחה שבארצות הברית יהיה קל יותר לנהל את התביעה מאשר בארץ, לאור החוקים בארה"ב המעודדים החזרת רכוש שנגנב בתקופת השואה ליורשים. אך טרם תחילת המשפט ושמיעת העדויות, במוזיאון ישראל ביקשו לנהל דיון על הסמכות של בית המשפט הניו-יורקי לנהל את ההליכים המשפטיים שם, וגם טענו כי הפרוצדורה מחייבת לנהל את התביעה בבית משפט בישראל.
עו"ד מאיר הלר המייצג את בני משפחת מארום, אמר כי "הנהלת מוזיאון ישראל עושה מאמצים כבירים לבזבז את כספי התורמים למוזיאון על עורכי דין ועל ניהול הליכים פרוצדוראליים בבית המשפט. כל זאת, כדי להתיש משפחה של ניצולי שואה קשישים. מדובר בעיכוב פרוצדוראלי בלבד. בני משפחת מארום נחושים להמשיך לפעול להנצחת אבי המשפחה, ד"ר לודווייג מארום, ולכבד את זכרו בהעברת ההגדה ממוזיאון ישראל, שאיבד כל זכות חוקית ומוסרית להחזיק בה, אל מוסד אחר הראוי לכך".
משפחה שנקרעה והתאחדה מחדש
בכתבתה של אילנה קוריאל, שפורסמה ב"ידיעות אחרונות" עם הגשת התביעה, סופר כי לודוויג מארום, יהודי-גרמני מהעיר קרלסרוהה, היה משפטן ידוע שמונה לשר המשפטים בסיום מלחמת העולם הראשונה. מארום פעל למען זכויות עובדים, בעיקר זכויות של אימהות חד-הוריות, ותמך בשוויון בשכר בין גברים לנשים. הוא היה ממתנגדיה הבולטים של התנועה הנאצית טרם עלייתה לשלטון. בתחילת המאה ה-20 נישא מארום ליוהנה בנדיקט. כמתנת חתונה העניקה לו משפחת הכלה את הגדת ראשי הציפורים.
לזוג מארום נולדו שלושה ילדים: אליזבת הבכורה, הנס-קרל האמצעי ובריגיטה הצעירה. את ההגדה שמר לודוויג במשרד עורכי הדין שלו, ונהג להציג אותה בגאווה בפני לקוחות ומבקרים. עם עליית הנאצים לשלטון המשיך מארום בפעילותו הפוליטית, אבל לאחר שריפת בניין הרייכסטאג בפברואר 1933, הכול נגדע: הוא נעצר ונשלח למחנה ריכוז, שבו נרצח ב-1934 בידי האס-אס כשהוא רק בן 51.
עם רציחתו נמלטו יוהנה וילדיה מאימת הנאצים. אליזבת נמלטה לארצות הברית, בריגיטה לצרפת עם הנס-קרל ויוהנה והתאחדה עם בן זוגה פטר. היא נכנסה להיריון, וכשגרמניה כבשה את צרפת התברר שהם שוב בסכנה. שלושת בני משפחת מארום ביקשו לעלות על ספינה לאמריקה, אך הצוות סירב לקבל את בריגיטה שהייתה בהיריון. היא נותרה מאחור, ואילו אמה ואחיה הנס-קרל נמלטו למקסיקו, שם החל הנס-קרל לעבוד כעיתונאי.
פטר לחם במחתרת, אך נתפס ונרצח בידי הנאצים. בריגיטה ילדה תינוק בשם ארנסט פטר מארום, שיגדל להיות האדם שיביא לאיחוד המשפחה שהשואה פירקה.
