יומן פרמאונט, 1946: מעפילים יהודים בנמל חיפה מסורבים להיכנס לפלשתינה
(אוסף שרמן גרינברג, ארכיון הסרטים הישראלי – סינמטק ירושלים)
שלושה סרטונים נדירים מהשנים 1948-1947 נחשפים לראשונה ב-ynet, ומגלים טפח היסטורי מרתק ממה שעבר על היישוב היהודי ועל המדינה הצעירה באותה תקופה גורלית. החומרים שהגיעו מספריית הקולנוע על שם שרמן גרינברג, לפרויקט הדיגיטציה של סינמטק ירושלים – מהווים הצצה ראשונה בתולדות המדינה, ליומני חדשות אמריקניים המסקרים את ישראל בראשית ימיה.
מדובר בחומר נדיר שחשיבותו ההיסטוריונית גדולה, מבהירה תמר הירדני, היסטוריונית חוקרת ירושלים ומורת דרך. "הקלישאה – 'תמונה אחת שווה אלף מילים' – נכונה. בסרט, גם ללא מילים וללא סאונד, זה מאוד עוצמתי. תחשבי על כך שאולי האנשים שמצולמים באוניית המעפילים עדיין חיים בינינו. זכינו שהארכיון הזה עולה, ושאנשים יכולים למצוא את עצמם או את קרוביהם בפנים. זו בהחלט חתיכת היסטוריה".
500 סרטונים קצרים בני דקה הגיעו מספריית שרמן גרינברג לסינמטק בירושלים, והם מציגים אירועים מהשנים 1975-1897. הילה אברהם, מנהלת הארכיון הדיגיטלי של ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים, מספרת כי "מדובר בצילומי אירועים שאני קוראת להם 'אירועי קצה', במסגרתם תועדו אירועים אלימים, חיכוכים בין יהודים, ערבים ובריטים, אבני דרך בהסכמים, העפלה, חתימת הסכם הנשק בין צרפת לבריטניה שבמסגרתו נמסרה השליטה לסורים ועוד. יש גם את אלברט איינשטיין שמשתתף בסעודה חגיגית למען קמפיין למען ארץ ישראל משנת 1931, ובהמשך יש סרטונים קשים לצפייה מתקופת מלחמת העולם השנייה ומהשואה".
סיפורם של מעפילי "הנרייטה סאלד"
ב-1 באוגוסט 1946 הובאו למשפט צעירים יהודים שנחשדו בפיצוץ פסי רכבת בחיפה חודשיים קודם לכן, ביוני 1946. בסרטון הנדיר שבראש הכתבה, נראים העצורים והעצורות, המשתייכים למחתרות, כשהם מובאים בפני שופט בפתיחת משפטם. לאחר מכן מציג הקטע את הגעתה לנמל חיפה של אוניית המעפילים "הנרייטה סאלד". חיילים בריטים עוצרים את המעפילים – חלקם פצועים לאחר מאבק נואש בבריטים באמצעות השלכת כדי חלב, קופסאות שימורים ומה שהיה בידם – ומגרשים אותם חזרה לאונייה חלופית, המיועדת להפלגה למחנה המעצר בקפריסין.
7 צפייה בגלריה
אחת המעפילות על ה"הנרייטה סאלד", מורדת ממנה בדרך לאוניית הגירוש לקפריסין, לאחר מאבק הרואי בבריטים
(אוסף שרמן גרינברג, ארכיון הסרטים הישראלי – סינמטק ירושלים)
"הנרייטה סאלד" (על שמה של מי שעמדה בראש עליית הנוער במשך שנים רבות), הייתה אונייה עשויה מעץ, שהביאה על סיפונה 536 מעפילים (בתוכם 28 תינוקות מתחת לגיל שנתיים ועוד כ-180 ילדים בגיל שבין שנתיים ל-16, כך על פי מוזיאון הפלמ"ח). היא הפליגה מיוון לצד האונייה הקטנה יותר, "רפי", במטרה לאחד את העולים על ה"הנרייטה סאלד" סמוך לחופי ארץ ישראל.
"בקטע המוצג רואים את אחת משתי אוניות המעפילים, שהעולים עליהן נשלחו לראשונה לקפריסין – 'הנרייטה סאלד' ו'יגור'", אומר ההיסטוריון פרופ' אלון קדיש. "'הנרייטה' הייתה עמוסה במעפילים שהפליגו זמן רב אחרי שמנוע האונייה התקלקל, והם חנו באי סירינה ליד יוון". "הנרייטה סאלד" אמורה הייתה להגיע לחוף קיסריה, אולם מחמת התנאים הקשים באונייה ומספרם הרב של הילדים, החליטו המלווים להפליג ישירות לחיפה.
המעפילים התאחדו על ה"הנרייטה", סמוך לחופי חיפה, ואנשי האונייה קיבלו אזהרה מודיעינית מהשתלטות הבריטים עליה. "המעפילים קיבלו הוראה להתנגד להשתלטות הנחתים בצבא הבריטי, שהיו יחידה השייכת לצי", אומר פרופ' קדיש. "לאחר מאבק ממושך הם הצליחו לתפוס כמה בריטים, ולהשליך את נשקם לים. כללי המשחק היו שאם תופסים בריטים – זורקים את נשקם למים. אחרת, אם יהיו אבדות מהצד הבריטי, יופעל נוהל פתיחה באש ויהיו הרוגים".
הבריטים אמנם לא ירו על המעפילים, אך על פי אתר הפלמ"ח, המעפילים השליכו כדי חלב, קופסאות שימורים, בלוקים וחלקי מכונות לעבר חיילי הצי. הבריטים הפעילו סילוני מים – ולאחר שלא הצליחו לשכנע את המעפילים לחדול מהתנגדות, "חידשו את העימות, ובעזרת פצצות גז מדמיע, שחלקן חדרו לתאי התינוקות, אילצו את המעפילים להיכנע לאחר מאבק שארך כשש שעות".
פרופ' קדיש: "לאחר מאבק ממושך הם הצליחו לתפוס כמה בריטים, ולהשליך את נשקם לים. כללי המשחק היו שאם תופסים בריטים – זורקים את נשקם למים. אחרת, אם יהיו אבדות מהצד הבריטי, יופעל נוהל פתיחה באש ויהיו הרוגים"
"ברגע שהמאבק על ההשתלטות נגמר – העימות הופסק והמעפילים הועברו לאונייה המיועדת לגירוש", אומר פרופ' קדיש, "וזה בדיוק מה שרואים בסרט. כל השלב של ניסיונות המעפילים למנוע השתלטות החיילים הבריטים על האונייה – לא נכח בסרט. השלב הבא הוא המעבר בנמל חיפה אל אוניית הגירוש לקפריסין. משם כבר אין סרטונים, שכן הבריטים לא אפשרו להסריט את ההפלגה. עם הזמן היו עיתונאים שעלו על אוניות מעפילים, אבל אז זה היה מדווח בכתב ולא בצילום, ובוודאי לא כסרט".
שמחת היישוב עם הסרת העוצר הצבאי
אחד הסרטונים הוא מ-17 במרץ 1947. קהל רב נאסף באותו היום ברחובות ירושלים, עם הסרת העוצר הצבאי בידי שלטונות המנדט הבריטי. חיילים בריטים בשכונת גאולה תועדו כשהם מסירים את גדרות התיל, לקול מצהלות הקהל. "הווידאו הזה הוא מסמך היסטורי חשוב מאוד", אומרת הירדני. "החידוש המעניין פה, זה שהקהל שונה מאוד ממה שאנחנו רגילים לראות היום בנוף הירושלמי, בטח בשכונות הללו. בסרטון פה רואים שתושבי גאולה בוודאות דתיים, אבל לא ממש חרדים. הבתים של שכונת גאולה, שהיא שכונה מנדטורית, חדשים ויפים".
הסרת העוצר הצבאי בידי שלטונות המנדט הבריטי: הקהל בירושלים צוהל
(אוסף שרמן גרינברג, ארכיון הסרטים הישראלי – סינמטק ירושלים)
פרופ' קדיש אומר כי הסרטון צולם בתום תקופה קצרה של ממשל צבאי, "שבו היו נהלים של עוצר וגידור שכונות, לדוגמה פה, בגאולה שבצפון ירושלים, במטרה לעשות סריקות. פה מראים את הסיום של המשטר הבריטי. כמובן שכולם שמחים והאווירה היא של יום חג. מעניין לראות את האזרחים של אותה התקופה והלבוש שלהם. הם אמנם לא לבושים בתלבושת האחידה והמוכרת של חרדים, אבל עדיין הלבוש חרדי שאיננו אופנתי ולא מגוון. ניכר שהמעמד הסוציו-אקונומי נמוך. הלבוש סטנדרטי וצנוע למדי". הוא מוסיף כי "ניכר שהחיילים הבריטים היו די משועשעים והתבוננו מהצד בסלחנות על הילדים שקופצים שם ושמחים".
7 צפייה בגלריה
הקהל בירושלים חוגג בעקבות הסרת העוצר הצבאי בידי שלטונות המנדט
(אוסף שרמן גרינברג, ארכיון הסרטים הישראלי – סינמטק ירושלים)
"הדבר הראשון שאני מזהה, זה את כיכר השבת", מוסיפה הירדני. "מאחור, ברקע, הצליח הצלם לתפוס בעדשת המצלמה שלו מגדל לבן עם פיגומים. זה המפעל הראשון של תנובה, שהיה בשכונת גאולה בירושלים". לוח המודעות שתועד קיים גם היום, ברחוב ישעיהו פינת מאה שערים, "בדיוק באותו מקום. היום יש עליו הרבה פשקווילים, ואז היו פרסומות לסרטים בקולנוע עדן בדאון טאון ירושלים. שם הסרט: 'שתי נערות ומלח אחד'. לראות את זה על לוח מודעות בכיכר השבת, נשמע פסיכי – אבל זה אמיתי.
"לקראת סוף הסרטון רואים צעירים שמשרבבים לשון. המצלמה קלטה את אחד מהם, שמרים את המגבעת שלו באוויר – מגבעת קלאסית ירושלמית של מאה שערים. הכול מעורבב בתוך בליל הדמויות שסביב". הירדני מדגישה: "אני מכירה סרטונים מהתקופה הזו, ובכל זאת, הסרטון הזה בהחלט מפתיע. מעניין לראות מה עניין את העיתונאי הזר, ואת הבחירות שלו בצילום. די מודגש שהוא התעניין כצלם וגם כאדם – באנשים".
המעפילים יוצאים מקפריסין – לישראל
בסרטון נדיר ומרגש, שצולם השבוע לפני 74 שנים בדיוק – 1 במאי 1948 – ונחשף כאן, מתועד רגע מרגש בהיסטוריה העברית: פליטים יהודים במחנות המעצר בקפריסין, מקבלים אישור עלייה לישראל. הפליטים – רובם ניצולי שואה, שהוגלו לקפריסין בידי השלטונות הבריטיים, לאחר שניסו להגיע לארץ, עם תום הזוועות – אוספים את חפציהם, עולים על האונייה "אנדריאה" בנמל פמגוסטה שבקפריסין, ויוצאים להפלגה לעבר ישראל שאליה נכספו.
פליטים יהודים אוספים את חפציהם, עולים על האונייה "אנדריאה" ועולים ארצה
(אוסף שרמן גרינברג, ארכיון הסרטים הישראלי – סינמטק ירושלים)
"מעניין שכל מי שעולה על האונייה, מחזיק ברכוש משל עצמו", אומר פרופ' קדיש. "רואים פיילה מלאה בכל מיני דברים, אני מניח שאלו שמיכות ועוד... רואים שאחרי כמה חודשי שהות במחנה שם, הם ניהלו חיי שיגרה של לימודים, עבודה, אימונים. הם צברו קצת יותר רכוש".
הירדני מציינת כי "הצלם מצליח להראות ניטרליות בצורת הצילום שלו. הוא מתעד ומביא את המציאות כפי שהיא, מבלי לעשות שום מניפולציה או לחשוף מעורבות רגשית, וזאת למרות שנראה כי הוא בילה איתם זמן רב בהפלגה ארוכה. הוא עולה איתם לאונייה, ומצלם מהסיפון. רואים את הכביסה שמתנפנפת ברוח, את האנשים שיושבים עם הילדים שלהם. יש פה כמעט אינטימיות של הצלם עם הנוסעים, וזה מפתיע, כי בדרך כלל מתייחסים למעפילים כאל קבוצה – ודווקא הצלם האמריקאי הצליח לתפוס את ההבעות. אין לי ספק שהאיש הזה לא חשב, אי-אז, שבשנת 2022 אנשים יצפו בסרטים שצילם – ויתייחסו אליהם כאל מסמך אנושי היסטורי, ולא כתיעוד".
"שירת את מטרת הממשל או היישוב"
"מדובר בחומרים שמעולם לא נראו בישראל", אברהם מדגישה. "אלה למעשה יומני חדשות בעידן שבו עדיין לא הייתה טלוויזיה. אמנם החומרים הללו נגישים בארצות הברית – אבל פה אנחנו מתרגמים את הכול לעברית, ולראשונה יש לנו ממש מנוע חיפוש עברי. מכל שיתופי הפעולה הבינלאומיים, אין ספק שזה המרגש ביותר שהיה לנו, מאחר שמדובר באירועים היסטוריים שמבחינה קולנועית לא היה להם תיעוד, ונקודת מבט שונה לגמרי".
7 צפייה בגלריה
יוצאים מקפריסין בדרך לישראל: פליטים יהודים על האונייה "אנדריאה"
(אוסף שרמן גרינברג, ארכיון הסרטים הישראלי – סינמטק ירושלים)
7 צפייה בגלריה
פליטים יהודים על האונייה "אנדריאה", בדרכם מקפריסין לארץ
(אוסף שרמן גרינברג, ארכיון הסרטים הישראלי – סינמטק ירושלים)
"את יכולה להשוות איך חלוצי הקולנוע בישראל צילמו אירוע היסטורי – ואיך תועד אותו האירוע בארצות הברית", מוסיפה אברהם. "כל יומני החדשות היו אז מאוד מגויסים. כך, למשל, יש תיעוד של הלוויה משנת 1947 ברמלה, של שוטרים בריטים שנהרגו בידי יהודים. אין לי ספק שזה תועד אחרת על ידי צלמים זרים, מאשר תיעוד שהיו עושים ביישוב העברי. עין זרה שפותחת לנו פרספקטיבה. מבחינתנו, עושר פרספקטיבות על ההיסטוריה – זה תמיד מבורך. יום העצמאות היה נראה לנו מועד חגיגי להשיק בו את האוסף".
פרופ' אלון קדיש, היסטוריון צבאי מהחוג להיסטוריה באוניברסיטה העברית בירושלים, מתמחה בתקופה המנדטורית. "העיתונאים הזרים שביקשו לראות את הצד היהודי, לא עשו את זה באופן אוטונומי", הוא מדייק. "תמיד היה מישהו מהממשל שהיה מלווה אותם, ולאירועים שתועדו בסרטים הייתה הזמנה מוקדמת של הממשל הבריטי, עם מיקום מסוים בזמן מסוים, כדי לשרת את המטרה של הממשל שרצה להראות כמה הוא הוגן ומתחשב בצורכי האוכלוסייה.
7 צפייה בגלריה
הקהל בירושלים צוהל בעקבות הסרת העוצר הצבאי בידי שלטונות המנדט הבריטי
(אוסף שרמן גרינברג, ארכיון הסרטים הישראלי – סינמטק ירושלים)
"אם ההזמנה הייתה מצד היישוב היהודי, הרי שהמטרה הייתה להראות את ההעפלה ואת הנחישות היהודית במאבק על ארץ ישראל. לשם כך, בשנת 1946 הקימו נציגי הסוכנות את לשכת העיתונות, שטיפלה בעיתונאים הזרים שרצו לצלם יהודים. זה היה חלק מהמאבק שהיה מכוון לדעת הקהל העולמית, ובמיוחד לזו שבארה"ב. זה מאבק מדיני בינלאומי, והיומנים והסרטונים הללו הם ניסיון ויזואלי להפעיל לחץ בינלאומי לפתרון שכל צד רצה".
6 מיליון מטר של סרטי צילום
ספריית הקולנוע על שם שרמן גרינברג נמצאת בלוס-אנג'לס, קליפורניה, ונחשבת לארכיון הפרטי הוותיק ביותר בעולם. בספרייה למעלה מ-40 מאגרי חומרים מצולמים, וסרטי צילום באורך כולל של למעלה מ-6 מיליון מטרים. לאנס ווטסקי מנהל את הארכיון והמדיה בספרייה כמעט 30 שנה. "אני לא היסטוריון", הוא מדגיש, "לכן אני באמת מעריך את שיתוף הצילומים ההיסטוריים, עם אנשים ועם קהילות שמבינים את חשיבותם – מוזיאונים, ספריות, ארכיונים ובתי ספר בכל רחבי העולם, כך שתלמידים, מורים וחוקרים יוכלו להשתמש בצילומים ללימוד ולמחקר בלבד".
תמר הירדניבאדיבות המצולמתסרטי הארכיון הנדירים שבאתר זוכים להתעניינות רבה ברחבי העולם, בעקבות חשיפת ההיסטוריה האודיו-ויזואלית של ארץ ישראל, ומהווים גם גשר לקהילות יהודיות ברחבי העולם באמצעות קטעים מההיסטוריה המשותפת לכל העם היהודי. בארכיון יותר מ-30 אלף פריטים ולמעלה מ-4,500 שעות יצירה תוצרת הארץ.
"מיזם הארכיון הדיגיטלי מתאפשר הודות לתומכים כמו קרן דיאמונד של משפחת יגלום, קרן ברכה, משרד ירושלים ומורשת, משרד התרבות והספורט, הרשות לפיתוח ירושלים ומפעל הפיס", מסכמת אברהם.
