חג החירות של ניצולת השואה מברגן-בלזן
(צילום: בראל אפרים, אסף חן)
ב-15 באפריל 1945 שוחרר מחנה הריכוז "ברגן-בלזן" הגרמני. כבר 77 שנה חוגגת ניצולת השואה, נעמי שניאור (93), את חג החירות שלה ביום הזה – והשנה תהיה זו חגיגת חירות כפולה, שכן ליל הסדר נופל על אותו התאריך בדיוק, וגם אותו היום – שישי. כעת היא נלחמת על הזיכרון, שלדבריה הושכח ולא דובר. "נעשה פה עוול", היא אומרת בריאיון לאולפן ynet. "בין המשחררים היו חיילי הבריגדה מארץ ישראל, ולכן נשמעה שירת 'התקווה' במחנה ברגן-בלזן – במקום המוות הגדול".
שניאור, ילידת פולין, עברה על בשרה את התופת האנושית בגטו לודג', באושוויץ, במחנה העבודה ברמן ולבסוף במחנה הריכוז, ברגן-בלזן. אחרי שכבר עלתה ארצה, יתומה ובודדה, ובנתה את משפחתה – שכלה ניצולת השואה את בתה הבכורה, תינוקת שנפטרה מדלקת ריאות – ואת בנה אפרים, שנפל במלחמת יום כיפור.
עם פלישת הנאצים, גורשה נעמי עם הוריה ואחיה לגטו לודג'. בשנת 1943 הצליח אחיה להימלט מהגטו, לעיירה בפולין שם התגוררו הסבא והסבתא – ומשם נשלח איתם לאושוויץ, שם נרצחו.
שנה לאחר מכן, עם חיסול הגטו, נשלחו גם נעמי והוריה למחנה ההשמדה הנורא. האב הופרד מהן בסלקציה, ועוד הספיק לבקש מהאם שתגיד שהיא צעירה יותר – והבת שהיא מבוגרת יותר, כדי שלא יפרידו ביניהן.
בעקבות טעות נשלחו הנשים למחנה העבודה ברמן – ומשם לברגן-בלזן. המחנה, שבו נרצחו, עונו ומתו ממחלות קשות עשרות-אלפי יהודים, שוחרר – אך האם גססה ונפטרה מטיפוס כשבועיים לאחר מכן, בבית החולים. "אני לא יודעת מי לא היה חולה באותה תקופה בברגן-בלזן", משחזרת שניאור. "במחנה הזה הגרמנים כבר לא היו צריכים לעשות שום מאמץ, הכול כבר נעשה מעצמו. אנשים מתו כמו זבובים בלי שמישהו יכול היה לעשות משהו".
מברגן-בלזן – לקפריסין
את היום שבו יצאה לחירות היא זוכרת לפרטי-פרטים: "אמא שלי, שהייתה כבר חולה מאוד, אמרה פתאום, 'מה קורה פה? אין חיילים על המגדלים', ואז שמענו בחמש שפות, 'אנחנו המשחררים שלכם. התרופות בדרך, תתאזרו בסבלנות'. אבל אמא לא שרדה, כמו רבים אחרים".
במכתב ששלחה למערכת ynet ו"ידיעות אחרונות", כתבה: "באותו היום שוחרר מחנה הזוועה ברגן-בלזן מעול הגרמנים. הם עזבו, ובאו חיילי בריטניה המשחררים – וביניהם חיילי הבריגדה מארץ ישראל. ביום השישי ההוא נשמעה שירת 'התקווה' בברגן-בלזן, בכוחותיהם האחרונים של הגוססים, וביניהם אמא שלי".
אחרי ששוחרר המחנה והוצת, נפטרו עוד כ-15 אלף יהודים מהמחלות שבהן נדבקו במחנה, ומתשישות ורעב בשל התנאים הירודים בו. שניאור נותרה יתומה ובודדה בעולם. היא עברה לקבוצות נוער בשוודיה, ובשנת 1948 עלתה לארץ לבדה, באוניית המעפילים "חיים ארלוזורוב". עם כניסת האונייה לנמל חיפה ולאחר מאבק עם הבריטים, נשלחה למחנה מעצר בקפריסין.
הבן נפל על הגנת החרמון
לאחר שני ניסיונות בריחה הצליחה שניאור לצאת מהמחנה ולהגיע ארצה – תחילה למחנה העולים בגבעת אולגה, ומשם להקמת קיבוץ דברת, שם פגשה את מי שעתיד להיות בעלה, טובי, אף הוא ממקימי הקיבוץ.
ארבעה ילדים נולדו להם: דרורה, שנפטרה מדלקת ריאות שבועות ספורים לאחר הלידה, אפי (אפרים), עוזי ויאיר. בשנת 1957 השתקעה בבאר שבע, ובמלחמת יום הכיפורים, בשנת 1973, בקרב הראשון על החרמון, שכלה ניצולת השואה את בנה אפי, שהיה מ"פ בחטיבת גולני. לאחר נפילתו הוענק לו עיטור העוז.
סרן אפרים שניאור. הבן שנפלצילום: דו"צכיום היא גמלאית של משרד החינוך, המתגוררת בדיור מוגן בבאר שבע, ומרגישה שהסיפור של ברגן-בלזן לא סופר דיו. "אני רק רוצה צדק היסטורי", היא אומרת. "במשך עשרות שנים הבחנתי באיפה ואיפה. יש מחנות ומקומות שמזכירים – ויש כאלה שמתעלמים מהם, ולזה אינני יכולה להסכים".
היא טוענת כי לא מדברים מספיק על שחרור ברגן-בלזן: "היה עוד מחנה כזה שנשמעה בו שירת 'התקווה' ברגעי השחרור? אבל יש כמה מחנות שהם בכותרות, ועליהם מדברים. תנסו לנצל לעדויות את האנשים שעוד חיים והיו שם. ישנם תאריכים שאסור לנו לשכוח. אני מרגישה שלאורך השנים הסיפור הזה לא סופר והוזנח. לא רבים מאיתנו נותרו בחיים. צריך לזכור לעולם את שעברנו – ואת אלה שאינם".
