בעוד פחות משבוע יוגשו הרשימות הסופיות לכנסת – אך טרם הוכרע אם המשבר ביהדות התורה על סף פתרון. הצדדים הניצים – סיעת דגל התורה הליטאית ואגודת ישראל המאגדת את הזרמים החסידיים – מאיימות לרוץ בנפרד, במקרה שלא יושגו הבנות, כאשר לא ברור אם יעברו את אחוז החסימה.
ההשלכות האפשריות נרחבות. הן מתמקדות בהנחה שאם אחת (או יותר) מהמפלגות תישאר בחוץ, גוש נתניהו עלול לספוג מהלומה משמעותית, אך את המחירים האמיתיים תשלם החברה החרדית כולה.
הפעם האחרונה שבה התפלג הציבור החרדי באופן כזה, הייתה בבחירות 88', הזכורות בכרוניקה החרדית כ"בחירות התשמ"ט". אז התפצלו דגל התורה ואגודת ישראל, והובילו את החברה החרדית למלחמה פנימית שנמשכה גם שנים לאחר מכן. הקרע הפוליטי הוביל לשסע של ממש בתוך הציבור החרדי פנימה, ובא לידי ביטוי בהתלקחויות תכופות וספונטנית של קרבות רחוב, אלימות וונדליזם בין שני המחנות – אלימות שהיו שותפים לה גם בני נוער וילדים רבים, כתוקפים וכקורבנות.
מי שמנהל כיום מבחינה תדמיתית ומעשית את המשבר הנוכחי, מחיה אותו ומלבה אותו, הוא דור צעיר של העסקנים החרדים; דור אשר לא ידע את מאורעות הימים ההם, האיום והשבר שהם נושאים בחובם. בניגוד אליהם, רבים ממי שגדלו בריכוזים החרדיים באותן שנים, עוד נושאים איתם את האווירה האלימה ההיא, והדים לה מתחילים לצוץ אט-אט לנוכח המשבר המתגלע.
החסידים לא סובלים מ"תסביך העבודה" הליטאי
עם זאת, אי אפשר להתעלם מהסיפור האמיתי שמאחורי המשבר – מחלוקת שניתן לסכם בהשתלבות מול התבדלות. מן העבר האחד: האדמו"ר מבעלז, ישכר דב רוקח, הדוגל בהשתלבותם התעסוקתית של חרדים במדינת ישראל. הוא בעד אקדמיזציה ושירות צבאי במסגרות החרדיות למי שאינו מעוניין ללמוד תורה. הוא מבין היטב את הכיוון שאליו פונה הדור הצעיר החרדי, המבקש לסגל רמת מחיה נאותה ואפשרות ליציאה ממלכודת העוני, הפרוסה לרגליהם של כל מי שלא נולדו למשפחה הנכונה.
נוסיף על זה את העובדה שהחסידים, בניגוד לעמיתיהם הליטאיים, גם לא סובלים "מתסביך העבודה" ולא חשים פחיתות דתית בשל היותם חרדים עובדים. הדבר בא לידי ביטוי בשיעור התעסוקה של גברים חרדים מן הזרם החסידי, הנחשב לגבוה ביחס לזה הליטאי.
מן הצד השני עומד מנהיג הציבור החרדי ליטאי, הרב גרשון אדלשטיין, ראש ישיבת פוניבז', המתנגד בתוקף לכל שינוי במסגרות הלימוד החרדיות ובשליטת המדינה עליהם, בדגש על מוסדות החינוך של הבנים. שם, כידוע, מתגלם עיקרה של בעיית לימודי הליבה הנעדרים, כמעט ללא אנגלית ומתמטיקה. על היסטוריה או אזרחות, למשל, אף אחד כבר לא מדבר, גם לא במשרד החינוך.
כשהליטאים אמרו "לא" לאדמור מבעלז
מוסדות החינוך של בעלז, כמו גם של רבים מהחצרות והזרמים בעולם החרדי, נחשבים מזרם ה"מוכר שאינו רשמי", מה שמזכה אותם בתקצוב של 75% בלבד ביחס לתלמיד בחינוך הציבורי. במשך תקופה ארוכה ביקש האדמו"ר מבעלז להכניס את מסגרות החינוך של החצר אל תוך "החינוך העצמאי", תוך נכונות לשלב אנגלית ומתמטיקה בלימודי הבנים. "החינוך העצמאי" הוא הגוף שקיבל כבר בשנת 1948 מונופול על החינוך החרדי הציבורי, ותלמידיו זכאים לתקצוב מלא. אך האדמו"ר נענה שוב ושוב בשלילה, זאת בשם "הוראה מגבוה".
אותו "חינוך עצמאי", אגב, מפעיל במשך עשרות שנים מסגרות, שבהן בנים חרדים דווקא לומדים אנגלית, מתמטיקה ואפילו היסטוריה. אלו מסגרות שפתח מנהיג הציבור החרדי בתקופת קום המדינה, הרב אברהם ישעיהו קרליץ (המוכר בכינויו "החזון איש"). אישי היקר למד בילדותו במסגרת שכזו בעיר חיפה, גם אחיו התחנך בה. מסגרות כאלו קיימות גם בפתח תקווה, בתל אביב, ברמת גן, ברחובות ובירושלים. אך רמתם הלימודית של מסגרות אלו הלכה והידרדרה עם השנים.
הפעם האחרונה שבה התפלג הציבור החרדי באופן כזה, הייתה בבחירות 88', הזכורות בכרוניקה החרדית כ"בחירות התשמ"ט". אז התפצלו דגל התורה ואגודת ישראל, והובילו את החברה החרדית למלחמה פנימית שנמשכה גם שנים לאחר מכן
חמור מכך, זה כבר עשרות שנים שלא נפתחות מסגרות חדשות מן הסוג הזה לבנים חרדים. פניות מצד הורים לפתיחת מוסדות חינוך נוספים לבנים ברוח זו, נענות בסרבנות עיקשת. אותה סרבנות שקיבל אפילו האדמו"ר מבעלז.
הרשויות החרדיות חוסמות, לחילונים לא אכפת
כך, לפני מספר חודשים נולד "מתווה בעלז" – הסכם שעליו הכריז משרד החינוך, ולפיו תלמודי תורה לבנים חרדים שירצו להגביר את לימודי הליבה במסגרת שלהם, וכן יעמדו במבחני מדידה והערכה של משרד החינוך, יזכו לתקצוב נוסף.
בעלז איננה החסידות היחידה שהמתווה הזה קורץ לה, ובפועל ישנן חצרות חסידיות נוספות המעוניינות בהסדר דומה. שיטת המעקף הזו מטרידה מאוד את ראשי דגל התורה הליטאית. היא מאפשרת לעבור "מעל ראשם" ולהגיע להסדרים עם משרד החינוך באופן ישיר (גם אם ספק רב מאוד אם יכובדו).
נוסף על כך, היא גם מעניקה הכשר לתופעה שכבר לא ניתן להתעלם ממנה, של הורים חרדים המתעקשים להעניק לילדיהם חינוך כללי מקיף. חלקם הגודל והולך אף מעוניין לעשות זאת במסגרת ממלכתית של ממש – "הממלכתי חרדי" (ממ"ח).
הפשקווילים הגיעו לאחר הכרזתו של הרב אדלשטיין כי אסור למורה חרדי להתפתות לעבוד בחינוך הממלכתי תמורת שכר גבוה יותר, לאחר שהתברר כי לא רק התלמידים החרדים הצביעו ברגליים לטובת הממלכתי-חרדי
רק לפני מספר חודשים נמרחו קירות הערים החרדיות בפשקווילים (כרזות קיר) המתריעים כי הרבנים אוסרים לימודים (או עבודה) בבתי הספר הללו, זאת בניסיון לצנן את הביקושים ההולכים ומאמירים של הורים חרדים למסגרות אלו. הפשקווילים הגיעו לאחר הכרזתו של הרב אדלשטיין (כן-כן, אותו הרב אדלשטיין) כי אסור למורה חרדי להתפתות לעבוד בחינוך הממלכתי תמורת שכר גבוה יותר ותנאי העסקה מיטיבים, לאחר שהתברר כי לא רק התלמידים החרדים הצביעו ברגליים לטובת הממלכתי-חרדי.
חשוב להדגיש כי הממ"ח כזרם חינוכי עודנו קטן וסובל מקשיים ביורוקרטיים רבים שלא מאפשרים לו להתרחב ביחס לביקוש האמיתי שקיים בשטח. למשל, רשות מקומית חייבת לאשר הקמה של מוסד כזה בתחומה – אבל את הרשויות החילוניות שפחות מבינות את חשיבות הנושא, או נתונות ללחצים מצד העסקנים החרדים המקומיים, זה פחות מעניין.
ברשויות חרדיות זה כמעט בלתי אפשרי. בעיריית בני ברק, למשל, ניסיונו של חבר מועצת העיר, יעקב וידר (הליכוד), להקים מוסד כזה לכלל תלמידי העיר המעוניינים בכך, הסתיים בהצבעה גורפת נגד. עם זאת, ברשויות שבהן ישנה הבנה לחשיבותה של המסגרת, ולחיוניות שלה לטובת כלל מדינת ישראל והעתיד המשותף לכולנו – המספרים גדלים בטור הנדסי, ורשימות ההמתנה לכיתות הולכות ומתארכות. כל זה לא נעלם מעיני ההנהגה הבכירה, שהדבר הוא לצנינים בעיניה.
"בכל מחיר"
מובן אם כן מדוע המגמה הזאת מדאיגה מאוד את מי שמעוניינים לשמר את ההיבדלות החרדית, גם במחיר עוני קשה ובערות. במגזר, על מיליון ומאתיים אלף פרטיו, שמרביתם צעירים וילדים, ניטש מאבק בין שני הכוחות: זה המבקש השתלבות תוך שמירה על זהות, מול זה הדורש היבדלות בכל מחיר.
בכל מחיר – גם במחיר קריסת הכוח הפוליטי; גם במחיר של קרע משמעותי וחמור בתוך החברה החרדית – וגם במחיר הסתכנות כלכלית בהשגת תקציבים ייעודיים, התלויה רובה ככולה בהסכמים קואליציוניים. וכמובן גם במחיר אובדן אלפי קולות של הורים חרדים, שלא ירגישו בנוח להצביע למפלגה שאינה מייצגת את רצונם כהורים המעוניינים בלימודי ליבה, או כחסידים של אדמו"רים הדוגלים בהשתלבות.
גם הליטאים מבינים: זה נזק תדמיתי
לאחר שכל זה נאמר, שאלה מרכזית אחת נותרה בעינה: אם לימודי ליבה הם אסון רוחני שצריך לאסור אותו בכל מחיר, מדוע החינוך העצמאי ממשיך להחזיק במסגרות הוותיקות שבהן נלמדים לימודים אלה? האם לא נכון היה לסגור אותן עבור כולם?
בכל מחיר – גם במחיר קריסת הכוח הפוליטי; גם במחיר של קרע משמעותי וחמור בתוך החברה החרדית – וגם במחיר הסתכנות כלכלית בהשגת תקציבים ייעודיים, התלויה רובה ככולה בהסכמים קואליציוניים
את השאלה הזאת הפניתי לגורמים שונים בדגל התורה. אלה מצידם התעקשו לציין כי הרב אדלשטיין איננו נגד לימודי ליבה, אלא רק נגד השליטה של המדינה במוסדות החינוך החרדיים לבנים. אותם גורמים ציינו כי מבחינת הרב אין כל הבדל בין מסגרת חינוכית של "החינוך העצמאי", ובין זו של מתווה בעלז או מסגרת ממלכתית באופן מלא. עם זאת, הם התקשו להצביע על מוסד חינוכי כלשהו המיועד לבנים חרדים שנפתח לאחרונה עם לימודי ליבה מלאים.
כך או כך, נראה כי התנגדות גורפת ללימודי ליבה הפכה להיות נזק תדמיתי שראוי לחפות עליו בהסברים ובדיפלומטיה גם בתוך הציבור החרדי. שאלת השאלות היא עד כמה יפגע המשבר הנוכחי לא רק בכוחה הלא-מבוטל של הפוליטיקה החרדית, והיותה לשון מאזניים קואליציוני – אלא במהפכה הלימודית-תעסוקתית, ובהפיכת ההורים החרדים לחסידי הליבה.
פורסם לראשונה: 16:19, 11.09.22
