הם מהווים מעט יותר משליש מאוכלוסיית מדינת ישראל – אבל הם שקופים למערכות הדת והשלטון, המחלקות את הציבור הישראלי למגזרים ולשבטים. כ-35% מהישראלים מגדירים את עצמם "מסורתיים", כך על פי נתוני הלמ"ס. "זו כמות גדולה מאוד של אנשים שמגדירים את עצמם ככה. כמה בישראל מגדירים את עצמם רפורמים? כמה אלפים, אולי. לא שווה להתייחס לזה?"
את השאלה מעלה ד"ר גלי סמבירא, אחת הנשים המסקרנות ביותר בשדה העשייה החברתית בישראל כיום. סמבירא - מזרחית, לסבית, פמיניסטית, שמרנית ו"מסורתית חובבת", כהגדרתה – אחת אחת הדוברות הבולטות ב"כנס ירושלים למסורתיות", מטעם תנועת "תיקון" ו"יד בן צבי", שנערך בבירה, וביקש לצלול לאתגרים העומדים בפני קבוצה ייחודית אך שקופה זו.
"המסורתיות בעיניי היא לא שמרנות", ד"ר סמבירא אומרת. "אומנם יש בה מרכיבים שמשמרים, אבל יש בה גם הסתכלות קדימה, ובעיקר יש בה קונקרטיות שרואה את ה'כאן ועכשיו'. אם היית אומרת לסבתא שלי שהיא מסורתית, או אורתודוכסית, היא לא הייתה מכירה בהגדרות הללו. היא הייתה אומרת לך בפשטות, 'אני יהודייה'".
"אני הנכדה של סבתא טוני"
ד"ר סמבירא, מנהלת מקצועית במרכז "לחיות ביחד" וממייסדי מכון שחרית, בוחנת את המסורתיות הישראלית מנקודת מבט חברתית. "אם האתוס של הציונות החילונית זה 'עולם ישן עדי יסוד נחריבה', אז אני דווקא רוצה המשכיות. אני רוצה להיות המשך של השושלת של סבתא שלי, אבל אני רוצה גם להסתכל קדימה ולא לוותר על ההתחדשות. במובן הזה, המסורתיות יכולה להציל אותנו מתפיסות שמרניות שמייבאים לנו מאמריקה, שם השמרנות היא מאוד בוקית ובלוקית".
4 צפייה בגלריה
"הבת שלי תנשק את המזוזה או תתפלל בכותל בלי שום סיבה הלכתית, רק כי ככה סבתא טוני הייתה עושה. מבחינתי, שלא תדע אפילו למה"
(צילום: עמית שאבי )
סמבירא מרצה על נושאי התמחותה באוניברסיטה העברית ובמסגרות נוספות, ויותר מכול היא אוהבת להציג את עצמה כ"נכדה של סבתא טוני", לדבריה, "בדיוק בגלל העניין של המסורתיות": "הידע שלי הוא לא רק התואר השני בפסיכולוגיה והתואר השלישי במגדר, או כל מה שאני עושה בחיים. בסופו של דבר, המסורתיות זה מי שאני ומה שאני. זה מה שזורם בדם שלי ובתרבות שלי. אני חושבת שאם יותר אנשים יציגו את עצמם באופן שלא מתייחס רק לתארים ולהישגים המקצועיים שלהם, נהיה במקום אחר".
היא מזכירה את הגדרתו של הפרופ' מאיר בוזגלו, ממארגני הכנס: "נאמנות לדורות שלפנינו". ד"ר סמבירא לא מסתירה את תגובות חוסר שביעות הרצון שהיא מקבלת, כשהיא מבקשת ממארגני כנסים שונים להגדיר אותה כ"נכדה של סבתא טוני". "באופן מפתיע, זה לא היה דווקא בכנסים אקדמיים סביב נושא הדוקטורט שלי – אלא דווקא בכנסים שבהם התבקשתי לדבר על מסורתיות. באוניברסיטה אמרו לי, 'מה זה הדבר הזה? אי אפשר לכתוב את זה'".
להכיל את הקונפליקט
סמבירא מסבירה כי "חלק מהכאב ומחלון ההזדמנויות שאנחנו נמצאים בו כרגע, כשהדמויות האלו עדיין כאן, זה לתת להן כבוד. לא רק במובן שידליקו משואה, אלא שיעבירו את הידע, בדיוק כמו ידע שמביאים פרופסורים באוניברסיטה. אלו הדמויות שצריכות לדבר בכנס על מסורתיות, לדעתי. לא עוד ד"ר או פרופ'. זה כואב כי 'כור ההיתוך' הישראלי סימן את כל הדבר הזה כנמוך. חלק מהאתגר הוא לרומם את הידע הזה ולהוציא אותו מנישת ה'נמוך' או 'פרימיטיבי'".
כיצד מתמודדת אותה מסורתיות שאת מציעה, עם ערכים פוסט-מודרניים ובעולם שיש בו מקום לפמיניזם ולזכות להגדרת הזהות המינית, למשל?
"פשוט אתן את הדוגמה האישית שלי: סבתא שלי לא הייתה אומרת שהומוסקסואליות זה גועל, אבל אם היית רואה איתה את מצעד הגאווה בטלוויזיה, זה לא הדבר שהיה לה הכי נוח לראות. מצד שני, יום אחד הגעתי אליה עם אישה וילד. לאחר שהביקור הסתיים, סבתא שאלה למה לא הבאתי תמונה של הילד לקיר הנכדים שלה. אז זאת הגישה. היא בעצם אמרה לי, 'אני אישה שמרנית מטריפולי. ברמה העקרונית, זה מעורר אצלי גועל' - ובכוונה אני משתמשת במילה הקשה הזאת, שסבתא שלי לא אמרה - כי ברמה העקרונית אני מבינה שאדם שמרן יחוש תחושות קשות. אבל כשהנכדה שלה מביאה אליה את הילד של בת הזוג שלה, הוא מיד הנכד שלה".
ד"ר סמבירא מסבירה כי המסורתיות מסוגלת להכיל מורכבויות שמגזרים אחרים מתקשים להתנהל בתוכם. "אנשים שאומרים הצהרתית, 'אני נגד זכויות להט"בים' בכל מיני ניואנסים - אבל ברמה האישית יש הרבה גילויי גמישות והכלה", היא אומרת. "כך, למשל, אם כולנו היינו נוהגים בכביש כאילו לצידנו נוהגים הילדים שלנו, כנראה שהיינו נוהגים ומגיבים אחרת. אז יש פה גם את הרעיון של התגובה הקונקרטית, וגם את היכולת שלי להיות אמפתית לתחושת גועל של מישהו אחר".
אותה תכונה ממש עובדת לשני הצדדים, וגם סמבירא עצמה סובלנית כלפי אנשים שאינם מגלים סובלנות כלפי אורח חייה הלהט"בי. "גיליתי שכאשר אני אמפתית לאנשים שיש להם בעיה עם אורח חיי, ואני לא מיד צועקת עליהם 'אתם גזענים', 'אתם הומופובים' - מתחיל 'כדור שלג' של אמפתיה, במקום מלחמת עולם. זו היכולת למתינות רדיקלית, שאומרת: 'אני לא במלחמה איתך'. אני מבינה למה אישה בת 90, שנולדה בתחילת המאה הקודמת בטריפולי, מתקשה להכיל את מצעד הגאווה".
סמבירא מעידה על עצמה כי אף היא מעולם לא השתתפה במצעד הגאווה בתל אביב, ויש בה שמרנות. "לי לא נוח עם גברים עירומים על משאיות, אז לסבתא שלי? כמו שאני יכולה להיות אמפתית כלפיה, אני יכולה להיות אמפתית גם כלפי אדם שזה עולם המשמעות שלו וזו תפיסת עולמו. אני יכולה להכליל את האמפתיה הזו שיש לי לסבתא שלי, על אחרים בסביבתי".
יהדות של סנטימנט חיובי
ד"ר סמבירא מכנה עצמה "מופע פוליטי" – מצד אחד, חיה בסביבה היפר ליברלית ופרוגרסיבית, ומצד שני מסורתית בגישותיה החברתיות, מה שמביא עליה ביקורת. ותמיד היא בוחרת במתינות, ככלל יסוד: "זה הסיכוי היחיד שלנו כחברה".
"הרבה מאוד אנשים בחברה הישראלית, גם מהצד השמרני וגם מהצד הליברלי, לא מחפשים אפילו להכיר את הצד השני, לא מאמינים שיש אצלו משמעות או ערכים. הם פשוט מסמנים את זה כרוע וכחושך, ובזה זה נגמר. זה שבכלל מתקיימת שיחה בין העולמות זה חלק מהתפתחות של פתרון. כל זאת, לצד הכאב על כך שחלק גדול מהדברים שסבתא שלי ייצגה, הולכים לאיבוד בגלובליזציה, באמריקניזציה ובמערביות הזאת של כולנו. משהו נדרס שם".
ובכל זאת, איך מצליחים לוודא שהלך הרוח הזה יצליח להחזיק הלאה, במעבר לדור השלישי?
"אני אתן גם את התשובה המגלומנית וגם את התשובה הכנה. התשובה המגלומנית, שהיא לא שלי, היא שהמסורתיות תהפוך לישראליות. אגב, המפלגה הכי מסורתית בישראל זו 'הליכוד', שהיא גם הגדולה ביותר. הרעיון הוא שהישראליות תהפוך לדבר המעורבב הזה שהוא קצת שמרן וקצת מתון, דתי וגם חילוני ובעיקר ממלכתי".
התשובה הכנה מורכבת יותר: "חלק מההערכה העצומה שיש לי לחרדים הוא שאני סומכת עליהם שהם ישמרו על משהו שבשיטה שלי אי אפשר לשמור עליו. יש מקצוענים שרוכבים על אופניים בתחרויות – ויש את הרוב שמדוושים להם בלי יותר מדי עניינים. כשאני מסתכלת על היהדות, המסורתיים הם היהודים החובבנים. הבת שלי תנשק את המזוזה או תתפלל בכותל בלי שום סיבה הלכתית, רק כי ככה סבתא טוני הייתה עושה. מבחינתי, שלא תדע אפילו למה. זה לא קריטי. אבל שתנשק. הערך הייחודי של המסורתיים הוא הסנטימט החיובי, השמח, הטוב. זה תפקיד משמעותי בלשמור על היהדות בתפקיד הכמותי שלה והרופף. פונקציונלית לכל אחד יש את הערך הייחודי שלו, וחשוב להכיר בזה מבלי לזלזל".
ועדיין איך אין לזרם הזה לא מסגרת חינוכית, לא בית פוליטי מובהק, אפס ייצוג בכל מוסד חברתי רשמי. מה יש שם מלבד נוסטלגיה לאנשים ולמרחב חברתי שלאט-לאט נעלם מאיתנו?
"זו שאלה מאוד קשה, ויש הרבה דיונים סביבה. יש מי שאומר - 'אם זה לא מקולקל, אז אל תתקנו'. אבל עדיין יש דיון מעמיק בשטח על השאלה הזאת. האם אנחנו בכלל זרם - או שאנחנו מעין קבוצה מחברת בין הקבוצות החברתיות? אגב, אני חושבת שעולים מברית המועצות לשעבר, בהרבה מובנים, הם גם שם. אלה אנשים שהם גם וגם. גם המזרחים וגם הרוסים הם פוטנציאל לעשות חיבורים.
"יש תפיסה שאומרת שעד שזה לא יתמסד ויהיה אליטיזם מסורתי, זה לא יעבוד. אבל השיחה הזאת היא לא רק סביב מסורתיות. גם בפמיניזם יש דיונים בין 'המקצוענים' לבין השטח. כמו בפמיניזם, גם במסורתיות הקשר בין 'המקצוענים' לבין העם הוא רופף. כן, יש 'פמיניזם מקצועי'. כמה נשים מתחברות לזה?"
איך לא מקלקלים את הקיים
סמבירא היא ממקימת השדולה המסורתית בכנסת. "אם הייתי באה לסבתא שלי, ואומרת לה 'סבתא, הקמנו שדולה מסורתית' - היא הייתה אומרת לי, 'יה בינתי, בשביל מה?' ואין תשובה. אחרי שנה של שיחות, השאלה היא יותר עמוקה. בבסיסה היכולת לא לקלקל תופעה חברתית קיימת, אלא רק לתת לה דחיפה. ובמבחן סבתא? שהיא תתחבר לזה".
פרופ' מאיר בוזגלו, יו"ר תנועת "תיקון", פילוסוף ופעיל למען שוויון בחינוך, הוא מיוזמי כנס ירושלים למסורתיות. הוא טוען כי היוזמה לשבת יחד ולשוחח נועדה קודם כול כדי להוות "חממה לדיון בשאלות על אודות מקומה של היהדות בחברה הישראלית". לדבריו, "20 שנה של יצירה חינוכית, תרבותית וזהותית ברוח המסורת היהודית, סיפקו לנו פריצות דרך חשובות הכוללות התחדשות יהודית, פיוט, יהדות חברתית ומורשת חינוך". אלה מזמנים, לגישתו, עיתוי ל"דיון פתוח" על עתידה של התנועה בעשורים הקרובים.
פורסם לראשונה: 20:21, 07.10.21
