הוא בן 86, את ספרו כתב במשך 35 שנים, אבל כעת הוא שבע רצון: האמת על היחס של עיראק ליהודיה במחצית הראשונה של המאה ה-20 סוף-סוף נחשפת במלואה. השקרים הנוראים, על כ-125 אלף היהודים שנטשו לכאורה את המדינה מרצונם או בשל מזימה נפשעת של הציונות, מתגלים כעת במערומיהם, וחלקה הנפשע של הממלכה הערבית נפרס במלואו.
ד"ר צבי יהודה נולד בבבל-עיראק בשנות ה-30 של המאה הקודמת, ובגיל 13 עלה לארץ עם הוריו, במסגרת מבצע עזרא ונחמיה. לימים היה להיסטוריון ומומחה ליהדות ערב, אבל את הרעיון למחקר הגדול על אודות יהודי עיראק הוא חב לשלמה הלל, יו"ר הכנסת ה-11 ויליד עיראק בעצמו.
"שלמה ביקש מחקר על אסירי ציון העיראקים. היה זה בשנות ה-80", הוא נזכר. "הסברתי לו שהחומרים הטמונים בארכיונים העיראקיים לא מאפשרים עדיין מחקר רחב, אולם מאז, במשך 35 שנים, אספתי עדויות, תעודות, מסמכים ומוצגים – עד למסקנה שחשפה את היחס האיום של השלטון העיראקי כלפי 125 אלף התושבים היהודים שבשטחה".
4 צפייה בגלריה
משפחת משה כפלאווי, אחת מבין המשפחות האמידות הרבות שרכושן וכספן הוחרם בידי ממשלת עיראק ונותרו חסרות כול
(צילום: אוסף ד"ר צבי יהודה)
במשך קרוב למאה שנים הולעטו היהודים העיראקים עצמם, כמו גם דעת הקהל בעולם כולו, בטענה כי הציונות ומדינת ישראל שבדרך ביקשו לאלץ את היהודים לעלות לארץ. איך זה נעשה, לדבריהם? בשנות ה-30 החלו להיזרק פצצות על בתי כנסת, מוסדות ובתים יהודיים. שלושה יהודים קיפחו את חייהם, ומהר מאוד הופצה השמועה שמי שאחראי לכך הם יהודים בעצמם, שניסו באמצעות פעולות טרור לגרום ליהודים לעלות ארצה.
נשמע קונספירטיבי? בהחלט, אבל השלטונות עצרו מספר צעירים, ולאחר עינויים חילצו מהם הודאה כי הם אכן עומדים מאחורי גל הטרור. בראשית שנות ה-50 נתלו שניים מהם, והשלטונות העיראקיים התרברבו כי "המזימה הציונית" נחשפה. במקביל הם אילצו כ-105 אלף יהודים עיראקים לחתום על מסמך שמצהיר כי הם עוזבים את עיראק מרצונם החופשי, והסאבטקסט שהעבירו היה ברור: הציונים הובילו והניעו, מסיבותיהם שלהם, את גל העלייה של היהודים העיראקים ארצה.
"ביחס לאחד היהודים שנתלה בראשית שנות ה-50, שעל פי הנרטיב העיראקי הודה שנשלח בידי הציונים, אני חושף כי הוא הודה ב'מעשה' לאחר שהובטחה לו אשרת עלייה לחו"ל על ידי שלטונות הכלא. זמן קצר לאחר הודאתו נתלה המסכן"
אחת ההשלכות הסוציולוגיות של תפיסה זו, אומר ד"ר יהודה, היא התסכול של עולים יהודים רבים שלא מצאו את מקומם בארץ. התסכול הזה, והגעגועים ל"תקופה היפה" במולדתם, פיתחו אצלם זעם רב כלפי ישראל הציונית – זו שכביכול כפתה עליהם את ההגירה לארץ.
4 צפייה בגלריה
יהודה שאול עם משפחתו. סוחר בדים שהשלטונות סחטו אותו עד שנאלץ לחסל את חנותו ולעבוד כשכיר אצל סוחר מוסלמי, כיהודים רבים אחרים
(צילום: באדיבות ד"ר צבי יהודה)
"אי-אפשר להאשים אותם", הוא אומר. "שידורי הרדיו והעיתונות העיראקיים פמפמו את הנרטיב הזה ללא הרף. לא רק היהודי העיראקי שקורא ערבית נחשף באופן תכוף לדיווחים הללו. התרגום שלהם הפך למסמכי מדיניות של האו"ם, ומשרד החוץ האמריקני קיבע את המיתוס הזה והפך אותו לנחלת הכלל".
היחס העוין תורגם למעשים
ספרו של ד"ר יהודה, "בייסורי גאולה – גירוש היהודים מעיראק" (הוצאת מכון המחקר ליהדות בבל במרכז למורשת יהדות בבל), הוא למעשה "כתב אשמה נגד השלטונות העיראקיים, נוכח הפשעים שלהם מול העם היהודי", כפי שחוזר ומדגיש החוקר המבוגר בהתרגשות.
ד"ר צבי יהודהעל פי המחקר, רדיפות היהודים החלו כבר בראשית שנות ה-30, עם עלייתו לשלטון של נורי א-סעיד, מדינאי עיראקי ששנא יהודים. לימים יאמר א-סעיד לראש עיריית ירושלים, אז הערבי, "היהודים תמיד היו מקור רוע ופגע בעיראק. הם מרגלים... לא, לא ידידי, מוטב לנו שניפטר מהם כל עוד אנו יכולים לעשות זאת".
עד מהרה תורגם היחס העוין למעשים. רדיפות, השלכת חומרי נפץ על מוסדות יהודים, מעצר רציף של אישים יהודים ופגיעות בנפש – עד לשיא שהתרחש בחג השבועות בשנת 1941, בפרעות המוכרות היום כפרהוד. במהלך הפרעות נרצחו קרוב ל-200 יהודים, אלפים נפצעו ועשרות אלפים איבדו את רכושם. לפי גרסאות אחרות, עומד מספר הנרצחים על כ-1,000 נפשות, כשבמקביל, מאות יהודים נוספים הורעלו בבתי החולים למוות. הטבח ביהודים היה השלכה ישירה של אימוץ תורת הגזע הנאצית.
"בשנות ה-30 פעל בבגדד שגריר גרמני בשם פריץ גרובה, שמלבד ההסתה הפרועה בעיתונות, במסגדים ובמוסדות הרשמיים שהוביל נגד היהודים, סיפק גם לא מעט נשק למשטר", אומר החוקר. "הממשל ראה בו ובמנהיגו היטלר דמויות נערצות שמהן יש ללמוד כיצד להתייחס ליהודים. הנאצים, מצידם, עודדו את הקשר. בכירי הממשל והצבא ביקרו בגרמניה הנאצית וזכו שם לכבוד רב".
מהנדס ההשקיה נעים כהן, שהעלילו עליו כי הוא עומד לקבל מישראל פצצה שבעזרתה יפוצץ סכר גדול על נהר פרת ויציף את דרום עיראקצילום: אוסף אורי כהןאבל לא רק הנטייה לנאציזם ואימוץ הרעיונות הפאשיסטיים ליבו את שנאת היהודים; גם גורמים מדיניים עמדו בבסיס השנאה. כך למשל חלמו מנהיגיה ההאשמים של עיראק, שקיבלה את עצמאותה בשנת 1932, להפוך את המדינה לח'ליפות ענק שתשתרע מהאוקיינוס האטלנטי ועד המפרץ הפרסי. החלום הזה כלל כמובן גם את ארץ ישראל, והשלטון העיראקי דרש מהיהודים הצהרה ותמיכה בהרחבת הממלכה גם לשם. מאחר שאלו סירבו, הם הפכו מיד לאויבי השלטון. גורם מדיני נוסף התעורר לאחר קום המדינה. העיראקים פחדו שמדינת ישראל החזקה תבקש לכבוש גם אותם, כדי להשיב את האימפריה של ישיבות בבל המפוארות לעם היהודי.
"בשנות ה-30 פעל בבגדד שגריר גרמני בשם פריץ גרובה, שמלבד ההסתה הפרועה נגד היהודים, סיפק גם לא מעט נשק למשטר. הממשל ראה בו ובמנהיגו היטלר דמויות נערצות שמהן יש ללמוד כיצד להתייחס ליהודים. הנאצים, מצידם, עודדו את הקשר"
הגורמים המדיניים-קונספירטיביים הללו, לצד הנטייה לנאציזם, הפכו את חיי היהודים לגיהינום. הפגיעות, כאמור, לא היו רק בנפש, ויש עדויות רבות על הפקעות רכוש ונישול של יהודים מבתים ומאדמות בידי השלטונות. משפטי בזק מבוימים ומכורים מראש הותירו אלפי משפחות יהודיות ברחוב – מחוץ לביתן, לאדמתן, לעסקיהן. הבחירה שלהם לנטוש את המדינה בראשית שנות ה-50 הייתה למעשה המתבקשת, וכנראה גם היחידה.
ספרו של ד"ר יהודה לא רק עוסק בזוועות הללו, אלא גם מוכיח באמצעות המסמכים והמוצגים הרבים כי מי שעמד מאחוריהן היו העיראקים עצמם. מתברר שלמדינת ישראל ולציונות לא הייתה כל יד בכך. "כך למשל ביחס לאחד היהודים שנתלה בראשית שנות ה-50, שעל פי הנרטיב העיראקי הודה שאכן נשלח בידי הציונים, אני חושף כי הוא הודה ב'מעשה' לאחר שהובטחה לו אשרת עלייה לחו"ל על ידי שלטונות הכלא", לדבריו. "יש עדויות שאפילו האסירים הערבים ששהו באותה עת בכלא לעגו לו מאחורי גבו, על תמימותו להודות במה שלא עשה בתמורה להבטחה מפוקפקת שאינה שווה את הנייר שעליו היא חתומה. ואמנם, זמן קצר לאחר הודאתו נתלה המסכן בחצר הכלא".
זכות השיבה של היהודים
היהודים הגיעו מעיראק לארץ בראשית שנות ה-50, האמינו כמו כולם שישראל והציונות "אשמים" בעלייתם ונטו לשכוח את התלאות שחוו בעשרים השנים שקדמו לעלייה. אבל האם מדינת ישראל לכל הפחות דאגה ליהודים בממלכה הבבלית? האם היא ניסתה לסייע להם כשעוד חיו שם? התשובה, למרבה הצער, שלילית.
עם תום מלחמת השחרור שטף את יהודי עיראק גל גאווה גדולה. מאושרים בניצחון אחיהם, הם שלחו באמצעות השגרירות האמריקנית מכתב שבו הם מבקשים מהמוסדות הציוניים לסייע להם. למרבה הצער, אומר ד"ר יהודה, זה לא קרה.
"אני מקווה שאצליח לפרסם מחקר נוסף על רכוש היהודים, על אדמותיהם ועל בתיהם. על הקבר של הנביא יחזקאל, למשל, נבנה מסגד ענק. הרכוש צריך לשוב ליהודים. הם לא ויתרו מרצונם, אלא – כפי שהוכחתי – נאלצו לעזוב את הממלכה"
ההתעלמות הזו לא נעצרה רק ב-1949, כשהיהודים העיראקים פנו אל הציונות הממסדית. בשנים הבאות, סיפור הפצצות שהושלכו בידי יהודים הגיע לראש הממשלה דוד בן גוריון, והוא הקים ועדה בנושא שבראשה עמד ראש המוסד. מסקנות הוועדה תואמות את המחקר של הד"ר המתפרסם בימים אלו, ולפיהן חומרי הנפץ הושלכו בידי השלטונות העיראקיים. אלא שאז, סוריאליסטי ככל שזה נשמע, הופיע בפני בן גוריון יהודי עיראקי שריצה עונש מאסר בעיראק, וסיפר לו כי שמע מאחד מחבריו האסירים היהודים שהוא אחראי לפיצוצים במוסדות היהודיים.
4 צפייה בגלריה
כריכת הספר. בעקבות השלכת רימון יד על מסוף העלייה בבית הכנסת מסעודה שמטוב, בגדד, 14.1.1951. נרצחו 3 אנשים ונפצעו מעל ל-30
(צילום: רפאל צורני, איור: עציון גואל)
"העדות המפוקפקת והרעועה הזו, בלשון המעטה, הספיקה לבן גוריון כדי לצאת בהכרזה שהוא לא מתערב במתרחש בעיראק. ראש המוסד, העומד בראש הוועדה שהוא בעצמו כזכור הקים, מסיק באופן חד-משמעי כי מי שעומד מאחורי האירועים הם השלטונות העיראקיים – וראש הממשלה הראשון מעדיף לקבל את הגרסה המוזרה של אסיר לשעבר ששמע שמועה מאדם אחר. איך אפשר להבין את ההתנהגות הזו"? תוהה היום ד"ר יהודה בעצב.
לצד הביקורת, היו גם התפתחויות חיוביות: ב-2014 הועבר בכנסת חוק שלפיו מדי שנה יצוין ב-30 בנובמבר יום הזיכרון לגירוש יהודי עיראק, ובו יסופר גם על גבורתם של אסירי ציון שנכלאו ועונו בכלא העיראקי רק משום שהיו יהודים.
יש למחקר גם יישום עתידי?
"בהחלט. אני לא צעיר, אבל אני מקווה שאצליח לפרסם מחקר נוסף על רכוש היהודים, על אדמותיהם ועל בתיהם. על הקבר של הנביא יחזקאל, למשל, שהיה בידי היהודים, נבנה מסגד ענק. כך גם על אדמותיהם של יהודים. הרכוש הזה צריך לשוב ליהודים. הם לא ויתרו מרצונם, אלא – כפי שהוכחתי – נאלצו לעזוב את הממלכה. יש שיח ער על זכות השיבה של הפלסטינים; מה עם זכות השיבה והבעלות על האדמה, הבתים והרכוש של היהודים העיראקים?"
