היחס העוין במיוחד שמפנה כותב התורה לעמלק לא נבע מכך שהוא היה אכזרי אלינו יותר מאחרים, אלא מכך שהוא היה אכזרי כלפי עצמו.
עמלק מתואר בתנ"ך כמי שהשנאה כלפיו חזקה במיוחד בשל המלחמה שיזם נגד בני ישראל. נימוק זה אינו ברור, שהרי בדרכם ממצרים נתקלו בני ישראל בשורה של עמים שנלחמו בהם ולא קיבלו יחס דומה.
לפתרון הדברים, הדעת מופנית לפסוק: "מלחמה לה' בעמלק מדור דור" (שמות י"ז, ט"ז). הפסוק רומז שהחשבון עם עמלק הוא ישן מדורות קודמים, והבעיה איתו לא החלה רק עם מלחמתו בישראל. מתי הפגין עמלק התנהגות שלילית בדורות קודמים? מעולם לא. כשמפנים מבט אחורה, לכיוון שאליו מורה הפסוק "מדור דור", לא מוצאים שם את עמלק כלל.
ייתכן שאירעו בעבר בגזרת עמלק אירועים חמורים שאינם מתועדים בפסוקים, שהרי התנ"ך אינו ספר היסטוריה המחויב לתיעוד מלא. אולם אם כך הדבר, אז הקביעה "מדור לדור" מכוונת לעבר שלקוראים אין מושג מהו. על כן צריך להניח שחטאיו של עמלק בעבר אכן מונצחים בתורה, אם כי באופן הדורש בירור וחשיפה.
הכול התחיל בסדום
כדי למלא חלל זה שמותירים הפסוקים, יש צורך בהבהרה גיאוגרפית. על הפסוק "מלך ערד יושב הנגב" (במדבר כ"א, א') אומר המדרש: "זה עמלק" (מדרש במדבר י"ט, כ'). לערד עצמה אין היסטוריה בעייתית חריגה, אבל מבחינה גיאוגרפית הדברים מתחילים להתחבר. נראה שעמלק הוא עם שקם על חורבות סדום ועמורה.
בהגדרה העל-דורית, עמלק הוא מי שמזיק לישראל ולאנושות גם כאשר אין לו מכך רווח וברור לו שהזקתו לזולת מזיקה עוד יותר לו עצמו. לשנאה זו אין מתג כיבוי, אין אינטרס שאפשר להזין או להזים, ואין תא במוחו של השונא שאליו אפשר לפנות במסר הגיוני
נראה שניצולים מהתופת בסדום הקימו את עמם מחדש בסמוך, וסביר שהם בחרו לכך לא בעמק הקטלני שממנו ברחו אלא במיקום מוגן מקיטוני פתע של אש וגופרית – במעלה ההר. ערד, הממוקמת על ההר הצופה לים המלח, הייתה נקודת ההשקה בין שרידי העם הסדומי לעם העמלקי שהמשיכו.
עם המעבר הגיאוגרפי, התגלגלו חטאי סדום לחטאי עמלק. לוט ברח מסדום ברגע האחרון כאשר שכניו ניסו לבצע בו לינץ' בעוון אירוח המלאכים. התנהגותם זו הייתה מפתיעה. סדום חבה את קיומה לאברהם דודו של לוט. במלחמת ארבעת המלכים נגד החמישה המתוארת בספר בראשית הוכתה סדום ונשארה ללא רכוש. בעידן הטרום-סוציאלי, בהיעדר חסכונות, המשמעות של מצב זה היא פטאלית. אברהם יצא באומץ אחר ארבעת המלכים שניצחו את סדום והביס אותם.
בשם הלהט להציל מהשבי את לוט אחיינו הוא הציל גם את רכושה של סדום, העביר לתושביה את השלל, ובכך הציל את חייהם. מדוע עשה זאת? כך מסביר זאת שפת אמת: "אברהם היה איש חסד ורצה לקרב כל הברואים, אבל התחיל להתפשט החסד יותר מדאי" (שפת אמת, בראשית פרשת וירא, תרנ"ח). בשער העיר סדום היה צריך להיות תלוי שלט הוקרה גדול לאברהם שהציל את תושבי סדום, אולם נראה ששלט זה לא נכתב. במקום זאת, הרשו לעצמם אנשי סדום להסתער בניסיון לינץ' על לוט קרובו.
לא מדובר בסתם כפיות טובה כלפי מושיעם, אלא בטעות אסטרטגית תמוהה. הרי אברהם הפגין כוח צבאי ונחישות מלחמתית מרשימים. אברהם התגורר סמוך לסדום ואילולא היה אלוהים הופך את סדום, נראה שאברהם היה מזדרז להפוך ולהחריב את סדום בעצמו, אם היה מתבצע לינץ' בלוט.
לא מפליא לגלות שלאנשי סדום לא היו עכבות מוסריות ורגשי הכרת התודה שלהם היו בלתי מפותחים, אבל כיצד העזו לסכן את עצמם בהתגרות חמורה בקרובו של אברהם? התשובה טמונה בהבנת עניינו של עמלק, ממשיכו של סדום.
תקיפה נגד האינטרסים
כאשר שהו בני ישראל ליד הר סיני הם נצטוו להקריב קורבן תמיד פעמיים בכל יום. עם הקורבן הם העלו כקילו סולת וכליטר יין ושמן. קורבן זה מעורר תמיהה, כפי ששואל אבן עזרא: "מאין היה להם בכל יום חצי הין שמן זית ויין?" כנוודים לא הייתה לבני ישראל יכולת לפתח חקלאות, ולו גם זעירה.
התשובה המפתיעה לשאלה זו מובאת בספר "מקרא וארכיאולוגיה" (דניאל משה לוי ויוסף רוטשטיין): "עוד לפני הגיעם להר סיני פגשו בני ישראל אנשים מאזור ערד, את העמלקים. הממצאים מראים כי לאחר העימות הצבאי התפתחו יחסי מסחר בין האויבים לשעבר והאויבים לעתיד. קשרי המסחר הללו יכולים להסביר מניין יכלו בני ישראל להביא למשכן סולת, יין ושמן".
עמלק ניזון מבני ישראל, שהיו הלקוחות שלו. הם היו לקוחות קבועים, ישרים, עשירים ונדירים במרחב המדברי. לעמלק היה אינטרס כלכלי משמעותי לשמור על יחסים סבירים עם ישראל. עמלק אומנם שנא את העם הזר שהגיע ממצרים, וזה היה לגיטימי, אבל במקביל הוא פעל נגד האינטרסים שלו עצמו. שנאתו הביאה אותו להכות את הלקוח הגדול שלו.
עמלק התנהג כעקרב במשל הידוע. העקרב ביקש מהצפרדע שתעביר אותו על גבה לגדת הנהר השנייה. את חששה של הצפרדע מעקיצתו ביטל העקרב בנימוק ההגיוני שאם הוא יעקוץ באמצע הדרך הרי הוא יפגע בעצמו ויטבע ביחד איתה. בלב הנהר הרגישה הצפרדע שהיא נעקצה, ובטרם מסרה את נפשה לאלוהי התמימות שאלה את העקרב לפשר העקיצה שתביא כעת גם לטביעתו שלו. על כך היא קיבלה את המענה העקרבי שהפך למטבע לשון: "עקרב נשאר עקרב".
עמלק התגלה לא כנמר הטורף למחייתו, אלא כעקרב העוקץ במטרה להזיק בלבד. עניינו הוא גרימת נזק לשם נזק, שנאה לשם שנאה. עמלק מעוניין לסבול ללא כל רווח אם רק כרוך בכך סבל גדול יותר של הזולת.
מול מציאות של רוע כזה אין כל יכולת לפעול בחינוך או בשכנוע כלשהו. ביחס לעמלק קובע כותב התורה בחדות את אופן הטיפול היחיד: "תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם" (דברים כ"ה, י"ט).
עמלק כיום
מצוות מחיית עמלק היא מצווה בעייתית מאחר שלכאורה עבר זמנה. העם העמלקי נעלם, וקוראי התורה נשארים עם מצווה מטרידה בנביבותה ובחוסר התאמתה לנצחיות המיוחסת לתורה.
אי-אפשר להכתיר כל אנטישמי חולף כעמלק, מעבר להגדרה פיוטית. אי-אפשר לקבוע רף של מספר היהודים שהרג עם כדי להכתירו בתואר הקצה עמלקי. עמלק לא זכה ליחס החריג בגלל מספר האנשים שהרג מקרב בני ישראל. גם בתקופת המקרא היו עמים רבים שהיו הורגי יהודים ורשעים אכזריים למופת. המדרש מתאר איך פרעה, למשל, התרחץ בכל יום באמבט של דם ילדי ישראל שרצח. למרות זאת, רק העם העמלקי הוגדר כפסגת הרשע.
בהגדרה העל-דורית, עמלק הוא מי שמזיק לישראל ולאנושות גם כאשר אין לו מכך רווח וברור לו שהזקתו לזולת מזיקה עוד יותר לו עצמו. לשנאה זו אין מתג כיבוי, אין אינטרס שאפשר להזין או להזים, ואין תא במוחו של השונא שאליו אפשר לפנות במסר הגיוני. מול עקרב זה אין לצפרדע כל אפיק של הסברה או פעולה מלבד נטרול כבר כשהיא מוצאת אותו ממתין על גדת הנהר.
על בסיס זה אפשר להבין את האומץ המופרע שהפגינו אנשי סדום בהתנפלות על קרובו של אברהם החזק. לא מדובר היה באומץ, לא בסתם חוסר הכרת טובה – זו הייתה התנהגות עמלקית, בדחף לפגוע ולהזיק באופן תלוש מאינטרסים, בנכונות לסבול כדי לגרום סבל.
התנהגות של פסיכופת
ההתנהגות העמלקית אינה דפוס של התנהגות המכוונת דווקא כלפי יהודים, זו אינה אנטישמיות מסוג מסוים, זהו אנטי אנשים מסוג מסוים. ללוקה בעמלקיות יש שם מקצועי – פסיכופת. כך מגדיר ד"ר קווין דאטון, מהחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת קיימברידג', את תמצית אפיונו של הפסיכופת: "אם הפסיכופת יכול להרוויח משהו מהמצב, הוא יעשה זאת בכל מחיר – ללא התחשבות בסכנות או בהשלכות השליליות שעלולות להיות למעשיו" ("פליפנוזה", הוצאת כנרת זמורה ביתן, עמ' 309).
יודגש שההקבלה לעמלק מתייחסת למנהיגי החמאס ופעיליהם בלבד, ולא לשני מיליון תושבי רצועת עזה השבויים בידיהם בדיקטטורה. ההקבלה היא רעיונית בלבד ואין בה השלכה להיבטים של אופן הפעולה הנדרש
רעי לב רגילים היו נוטרים ללוט טינה, ומחפשים את ההזדמנות לאמלל אותו בחשכה. פסיכופתים בלבד מנסים לעשות זאת כאן ועכשיו לעיניו של אברהם רב העוצמה. עמלק ידע שלהתנכלותו ללקוחו הגדול יש מחיר כבד אם יצליח לנצח אותו, הוא גם ידע שהוא מסתכן באופן לא סביר מול עם שהכה את מצרים הגדולה. אולם עמלק, סדום, ודומיהם לפסיכופתיה, נהגו וינהגו כמינוח המקצועי לפסיכופת: "יעשה זאת בכל מחיר, ללא התחשבות בסכנות או בהשלכות השליליות שעלולות להיות למעשיו".
להנהגת החמאס בעזה יש מעט מאוד מקורות הכנסה. החשמל והמים שהם קיבלו מישראל בחינם היו משמעותיים עבורם מאוד, לצד כסף מזומן רב שממשלת ישראל העבירה להם בקביעות. למרות זאת הם נושכים את היד שמאכילה אותם. כקודמיהם המקראיים, הם מעדיפים להוציא לעצמם עין כדי ליהנות מהוצאת שניים לזולת. בכך הנהגת החמאס שותפה לעמלק בקו הפסיכופתי.
יודגש שההקבלה לעמלק מתייחסת למנהיגי החמאס ופעיליהם בלבד, ולא לשני מיליון תושבי רצועת עזה השבויים בידיהם בדיקטטורה. כמו כן, ההקבלה היא רעיונית בלבד ואין בה השלכה להיבטים של אופן הפעולה הנדרש, ששונה כיום מאשר בנורמות של תקופת התנ"ך.
- אפי מאיר הוא מחבר הספר "התנ"ך שלא סופר"
