הספרדים לא חיבבו אותם, גם הערבים המקומיים לא קיבלו אותם בסבר פנים יפות – ראשיתה של הקהילה האשכנזית-דתית בחיפה, שהחלה להתפתח בעיר רק בתחילת המאה ה-20, לא בישרה טובות. בתוך פחות מ-60 שנים נטשה כמעט כל הקהילה את השכונה שבה יוסד בית הכנסת "הדרת קודש", ופליטיה נדדו לשכונות אחרות בעיר. זהו סיפורו של בית הכנסת ששינה מקום עם קהילתו ארבע פעמים (אך לא שינה מזל), וגם סיפורה של תקופה מורכבת ומלאת מתחים פנימיים.
"תיעוד לחיי קהילה מסודרים שיש לה רצף גנאלוגי של יהודים בחיפה, קיים מאז שנות ה-30 המאה ה-19", מספר ההיסטוריון, פרופ' יוסי בן ארצי, מהחוג ללימודי ישראל באוניברסיטת חיפה. "הרוב הגדול מבני הקהילה אז היו יוצאי העיר אוראן שבאלג'יר. בשנות ה-80 של המאה ה-19 הצטרפו גם יהודים מהעיר טטואן שבמרוקו וכן משפחות שהגיעו מטבריה ומצפת".
אשכנזים אמנם עלו לארץ ישראל לאורך כל הדורות, מאז 1697, בזכות רבי יהודה חסיד לבית משפחת סגל, וכן במסגרת עליית החסידים של 1747 - אבל הם העדיפו לגור בגליל או בירושלים. תלמידי הגר"א שהחלו להגיע לארץ ישראל במאה ה-19, אפילו עזרו להקים את פתח תקווה, אבל חיפה פשוט לא היתה על המפה שלהם.
היציאה מהחומות - גרסת העיר חיפה
מיפקד היהודים שיזם משה מונטיפיורי ב-1854, חשף כי בחיפה התגוררו 66 משפחות יהודיות בלבד, בעיר שהכילה אז כ-2,500 איש. "מתוך כלל היהודים שגרו בחיפה באותה תקופה", אומר בן ארצי, "היו רק 4-2 משפחות אשכנזיות שהגיעו מצפת, אחרי רעידת האדמה הגדולה שפקדה אותה בשנת 1837".
באותן שנים התגוררו כל תושבי חיפה בסמוך לשפת הים, בתוך עיר קטנה, צפופה ומוקפת חומה, בדומה לתושבי ירושלים העתיקה. רק בעשור השישי של המאה ה-19 החלה היציאה מן החומות בחיפה. "הנוצרים התרחבו מערבה, לכיוון ואדי נינסאס, לאורך הרחובות אלנבי ויפו - והמוסלמים התפתחו מזרחה לכיוון ואדי סאליב", אומר החוקר.
והיהודים? "הם המשיכו לגור בין החומות באזור שכונת חארת אל-יהוד - הרובע היהודי, אבל בשנת 1891 התאגדו יהודים מסוריה, לבנון ומרוקו, הקימו את חברת 'הדר הכרמל', ורכשו שטח מזרחית לחארת אל-יהוד ומערבית לוואדי רושמיה. הערבים כינו את השכונה החדשה שקמה שם, בשם ארד אל-יהוד, כלומר 'אדמת היהודים'". בשכונה החדשה הוקמו, בין היתר, בתי כנסת ספרדיים ובהם "הרשב"י", שבו התפללו יוצאי חאלב, וכן בתי כנסת של יהודי איסטנבול ושל יהודי סלוניקי.
תלמידי "הריאלי" בחיפה למדו בבית הכנסת
רק לקראת סוף העלייה הראשונה ובעיקר בעלייה השנייה, עלתה חיפה על הכוונת של האשכנזים. ב-1906 מונה הרב ברוך מרכוס כרב הראשי האשכנזי של חיפה, וב-1913 החליטו קצת יותר מעשרים משפחות של יהודים אשכנזים, רובן מוורשה שבפולין, להקים בית כנסת. הן קראו לו: "הדרת קודש".
באותה שנה פרצה סערה בארץ ישראל, לאחר ש"אגודת העזרה של יהודי ברלין" החליטה להקים בחיפה "בית ספר ריאלי וטכניקום", וקבעה כי הלימודים המקצועיים יהיו בשפה הגרמנית. בתגובה, החליט הוועד הפועל הציוני לייסד את בית הספר הריאלי העברי בחיפה, וקבע כי הלימודים יתקיימו בו בעברית.
מתפללי "הדרת קודש" פתחו את שעריהם ואירחו את הצעירים של "הריאלי", אבל מכיוון שספסלי בית הכנסת לא הספיקו לכולם - פנה התלמיד בני ארמן לבית החרושת "עתיד", שהיה שייך לאביו, ויחד עם כמה חברים הם הביאו משם ארגזי סבון ששימשו ככיסאות וכשולחנות. אחד מתלמידי המחזור הראשון שלמד בבית הכנסת, הוא יעקב דוסטרובסקי, לימים יעקב דורי, הרמטכ"ל הראשון של צה"ל.
מתפללי "הדרת קודש" פתחו את שעריהם ואירחו את הצעירים של "הריאלי", אבל מכיוון שספסלי בית הכנסת לא הספיקו לכולם - פנה התלמיד בני ארמן לבית החרושת "עתיד", ויחד עם כמה חברים הם הביאו ארגזי סבון ששימשו ככיסאות וכשולחנות
הקהילה האשכנזית שגרה בעיר התחתית של חיפה צמחה ושגשגה תחת השלטון הבריטי בארץ ישראל, בתום מלחמת העולם הראשונה. סמוך לשנת 1920 החליט הרב אברהם יצחק הכהן קוּק לשלוח לכרמל את תלמידו ואיש אמונו - הרב יהושע קניאל. באופן רשמי, על הרב קניאל היה לסייע לרב הראשי של חיפה. אלא שהשניים לא ממש הסתדרו - ולכן הרב קניאל התפלל ב"הדרת קודש", והפך לרב בית הכנסת, בנוסף לעבודתו כדיין בבית הדין הרבני, וכמורה ללימודי יהדות בטכניון. לא רחוק משם, ברחוב חסן שוקרי 18, קם בית מדרש חדש שבו התפלל הרב הראשי מרקוס.
"קיפוח מצד האשכנזים החדשים"
פרופ' בן ארצי שסרק את העיתונים מאותן שנים, גילה ב"המשקיף", ביטאונה של המפלגה הרביזיוניסטית, מאמר של המשפטן החיפאי ד"ר אפרים (פישל) וואשיץ, שחשף את המתח ששרר באותה תקופה בין האשכנזים לספרדים. "גדול היה מספר היהודים שלבשו תרבושים ודיברו על פי רוב ערבית, ולא פסקו להתלונן על קיפוח מצד האשכנזים החדשים", כתב וואשיץ ב-1922. "בין שתי הקבוצות פרצו מזמן לזמן ויכוחים חריפים". ד"ר ואשיץ אף ציין כי המבנה שבו שכן בית הכנסת האשכנזי באותן שנים, "נמצא בבניין שעבר מידי מנזר לידי הכשרת היישוב, ושימש מגרש למרכז המסחרי הישן".
6 צפייה בגלריה
לוחמים מהמחלקה הדתית שהשתתפה בקרב על חיפה - האדמו"ר מסערט וויז'יניץ (שלישי משמאל, עם כובע ברט) ואביו של חגי הוברמן (מאחורי הבחורה)
(באדיבות חגי הוברמן)
בעיתון "הארץ" פורסם ביולי 1924 דיווח מרתק, שחושף את הסיבה לכך שהקהילה האשכנזית נאלצה למצוא מקום חדש להתפלל בו. בכתבה נאמר, בין היתר: "המרכז החיפאי המסחרי שגאל את שטח הקרקע והבניינים שהיו שייכים לאחיות הצרפתיות במרכז העיר, קנה את הבית לשם הקמת מרכז מסחרי שיהיה לתפארת חיפה החדשה. ועד המרכז המסחרי פנה לעומדים בראש בית הכנסת 'הדרת קודש' בדרישה לעזוב את המקום הנמצא בתוך הבניין הגדול".
בהמשך הדיווח נטען כי נציגי "הדרת קודש" ביקשו פיצוי כספי תמורת הסכמה לעזיבה, ובתגובה ניתנה הוראה להרוס את המדרגות המובילות אל בית הכנסת. הדיווח העיתונאי הסתיים בנזיפה: "אולי כדאי הדבר שקהל החרדים בחיפה יתן את ליבו שכבר הגיעה השעה שיהיה ליהודי חיפה בית כנסת שייתן כבוד לעיר".
קליע - ותפילות יהודיות בבניין הכנסייה
פרופ' יוסי ויליאן, שחקר את תולדות הקהילה האשכנזית בעיר התחתית, מספר כי "סמוך לשנת 1925 עברה הקהילה האשכנזית, שכבר מנתה כ-50 משפחות, למבנה אחר, לא רחוק מכיכר פייסל. אלא שלא כל השכנים הערבים אהבו את הקהילה, ובאותה תקופה נורה כדור לכיוון דירתו של הרב קניאל. הקליע שבר חלון, המשיך לעבר החלון הנגדי ויצא משם מבלי לפגוע באיש. הרב קניאל החליט שלא להסתכן, ועבר עם משפחתו לרחוב ארלוזורוב 20 שבשכונת הדר".
ד"ר קניאל מספר כי בזאת לא תמו נדודיו הדי קבועים של בית הכנסת: "ב-1927 עבר בית הכנסת למבנה שהיה בחצר כנסייה, השוכנת בכיכר פריז. לימים, כשהרב קניאל הזכיר את המקום, הוא לא רצה לומר שהם התפללו בחסות הכנסייה - ולכן הוא שהם היו ב'בתי נוכרים'".
ב-1933 עבר בית הכנסת למשכן הרביעי והאחרון - במעלות הנביאים 9, בכניסה לשכונת הדר. האדריכלים בנימין אוראל ויחזקאל זוהר היו אחראים להקמת המבנה מפואר. יותר מ-200 יוצאי אשכנז מהעיר התחתית ומהדר הגיעו להתפלל במקום. מי שתרם את המגרש היה שמעיה קרייזבוים, אחד מעשירי העיר שנחשב לסלב של ממש באותם ימים, ועיתוני התקופה אזכרו אותו לא אחת.
פרופ' ויליאן: "סמוך לשנת 1925 עברה הקהילה האשכנזית, שכבר מנתה כ-50 משפחות, למבנה אחר, לא רחוק מכיכר פייסל. אלא שלא כל השכנים הערבים אהבו את הקהילה, ובאותה תקופה נורה כדור לכיוון דירתו של הרב קניאל"
אגדה אורבנית חיפאית טוענת בתוקף כי באותו מקום ממש התפלל בעבר רבי נחמן מברסלב, כאשר ביקר בארץ הקודש ב-1798. "אין שום סיכוי", פוסק פרופ' בן ארצי בנחרצות, "כל האזור הזה היה באותה תקופה הר טרשים קירח".
מלחמה על הבית
לא רק בית הכנסת "הדרת קודש" והקהילה האשכנזית הקטנה עברו מהעיר התחתית להדר. במאורעות תרפ"ט (1929) וגם במרד הערבי הגדול (1939-1936), הותקפו יהודים ונרצחו בארד אל-יהוד, בוואדי סאליב, בחליסה ובעיר התחתית. כתוצאה מכך, התרוקנו אזורים אלה מיהודים, וערבים נכנסו לרכוש שננטש.
בדצמבר 1947 דיווח העיתון "שערים" כי בית הכנסת "הדרת קודש" חולל על ידי ערבים. ב-16 באפריל 1948, בעיצומה של מלחמת השחרור, דיווח "על המשמר": "בית הכנסת 'הדרת קודש' במעלות הנביאים נתפס על ידי על ידי אנשי כנופייה ערבים, שקבעו בו עמדה משם הם יורים אל גבולות הדר הכרמל. הערבים לא נמנעו מלחלל את את קדושתו של בית הכנסת".
ד"ר קניאל: "ב-1927 עבר בית הכנסת למבנה שהיה בחצר כנסייה, השוכנת בכיכר פריז. לימים, כשהרב קניאל הזכיר את המקום, הוא לא רצה לומר שהם התפללו בחסות הכנסייה - ולכן הוא שהם היו ב'בתי נוכרים"
ב"הגנה" הבינו שמדובר בעמדה אסטרטגית, והפלוגה שלחמה על בית ח'ורי (כיום "מגדל הנביאים"), ירדה במורד מדרגות הנביאים אל בית הכנסת והמשיכה לעיר התחתית. העיתונאי חגי הוברמן מציין כי "בקרב על חיפה השתתפה גם המחלקה הדתית של גדוד 22 בחטיבת כרמלי, שבה היו בוגרי בני-עקיבא סניף חיפה, וביניהם המחנך צבי בנדל, יהודה כוכבא, יהודה שהם, אלכסנדר לחר, משה מנסבך, האחים שמואל ונחום דיאמנד, בנימין אילן, וכן אבי אפרים הוברמן - זכרם לברכה". הוברמן מציין שם של חיפאי נוסף ומפורסם ששירת ביחידה זו - הרב אליעזר הגר, לימים האדמו"ר מסערט-ויזניץ'.
השיבה לעיר התחתית והעזיבה הסופית
במהלך מלחמת העצמאות עזבו את חיפה הרוב המכריע של ערביי העיר, קרוב ל-70 אלף איש. "בתוך 4-3 חודשים כל הבתים שהתרוקנו התמלאו בעולים חדשים", מספר פרופ' בן ארצי. "המדינה העמידה לרשותם את הבתים הנטושים - מוואדי סאליב וחליסה ועד עין הים. במקביל החלו לבנות שיכוני עולים בקריית אליעזר, בתל עמל, בעין הים ובחליסה".
ומה קרה לבתי הכנסת שהיהודים נאלצו לנטוש בחארת אל-יהוד?
"ביולי 1948 נערך מבצע שקמונה שהרס חלקים ניכרים מ'חיפה שבין החומות', והדחפורים הרסו אגב כך גם את שרידי השכונה היהודית הקטנה שהייתה שם, כולל חמישה בתי כנסת ובית מרחץ".
בשנות ה-50 וה-60 הקהילה האשכנזית של חיפה נטשה את כל אזור העיר התחתית, ואדי סאליב וחליסה. "ההורים שלי שגרו ברחוב שיבת ציון והתפללו ב'הדרת קודש', עזבו יחד איתי, ועברנו לרחוב עמק הזיתים שבהדר", מספר פרופ' ויליאן.
מה גרם לקהילה האשכנזית לעזוב סופית את העיר התחתית וסביבתה?
פרופ' ויליאן: "היו לכך שתי סיבות: השילומים מגרמניה שאפשרו לניצולי השואה לעבור לדירות טובות יותר - ואירועי ואדי סאליב. הזעם של העולים ששוכנו בתנאים קשים, כולל בכוכים שהיו בתוך סלעים, התפרץ. מי שיכול היה, עבר לשכונות אחרות".
פרופ' בן ארצי: "זה היה תהליך התרוקנות שמזכיר קליפות בצל. מי שיכלו עלו לשכונות החדשות של חיפה, ובשכונות הישנות של העיר שנעזבו, נותר רק מספר קטן של בתי כנסת ספרדיים פעילים".
הנדידה של התושבים במעלה הר הכרמל, גרמה גם ל"הדרת קודש" להיסגר באופן סופי בשנת 1984. כיום המקום נעול, ומהחלונות הפתוחים נשקף מראה עצוב ועזוב של קירות מתפוררים, ספסלים ושולחנות מרקיבים, ושכבות של אבק ולכלוך. ויליאן מספר כי הוא ומספר חיפאים נוספים, מנסים כבר שנים לחפש קהילה או תורמים שיחזירו את ההדר לבית הכנסת, שרשם פרק חשוב בהיסטוריה של חיפה.
פורסם לראשונה: 02:22, 15.09.21
