בכל הלוויה צבאית רואים חיילים נושאים ארון קבורה, חזן צבאי שמקריא פסוקים ומטח כבוד. איך נוצר החיבור הזה בין טקס צבאי שקיים באופן דומה למדי בכל המדינות המערביות, ובין הטקס היהודי-דתי שהתקבע לפני קרוב ל-2,000 שנים ואוסר למשל קבורה בארון? כדי לקבל את התשובה צריכים לחזור ל-1948, ואל דמותו של הרב שלמה גורן, שהיה הרב הצבאי הראשון לצה"ל.
בתקופת מלחמת העצמאות כלל לא היה ברור אם דתיים יוכלו לשרת בצבא. בתוך ארגון "ההגנה" אמנם הייתה מחלקה בשם "השירות הדתי", שהחל מפברואר 1948 הייתה אמורה לנהל את כל ענייני הדת. בראש השירות עמד נתן גרדי ולצידו מונה גם יחזקאל ארליך, שניהם ממפלגת "הפועל המזרחי", ואליהם נוסף גם הרב יצחק מאיר מאגודת ישראל. המינוי היה על בסיס פוליטי, במתכונת של שני מינויים לדתיים לאומיים ומינוי אחד לחרדים. במצב כזה, לא פלא שמפקדי ההגנה לא ממש התרגשו מדרישות בנושאי כשרות, שבת או קבורה שהגיעו מהפוליטיקאים של "השירות הדתי".
לימים, הרב מאיר שהפך לראש עיריית בני ברק, ציין בספרו "לא בחיל ולא בכוח" כי כבר ביום הראשון לתפקיד, הוא פגש במחנה שרונה בתל אביב חייל מהפלוגה הדתית שסיפר כי חבריו שובתים רעב כבר שלושה ימים בגלל בעיות כשרות ביחידה שלהם.
בסופו של דבר, לקראת סוף 1948, הרבנים הראשיים יצחק אייזיק הרצוג והרב בן-ציון מאיר חי עוזיאל הציעו לראש הממשלה דוד בן גוריון להקים רבנות צבאית, שבראשה יעמוד הרב שלמה גורונצ'יק. בן גוריון הסכים באופן עקרוני, אבל דרש מהרב לעברת את שמו, והלה בחר בשם גורן.
5 צפייה בגלריה
הרב שלמה גורן לצד בן גוריון. צולם במסע ההלוויה של הסופר ש"י עגנון, בהר הזיתים בירושלים
(צילום: משה מילנר, לע"מ)
"הרב גורן לא הסכים באופן מיידי לקבל את המינוי והציב תנאים", מספר אבי רט, מי שערך את "בעוז ותעצומות", האוטוביוגרפיה של הרב גורן. "הוא אמר לבן גוריון שאם הוא רוצה צבא לדתיים וצבא לחילוניים, הוא לא מעוניין בתפקיד – וגם הבהיר כי יקבל את המינוי 'רק אם מקובל עליך שיש אלוהים אחד, צבא אחד, תורה אחת ועם אחד'".
אבי רט: "על פי ההלכה לא קוברים בארון, אלא ישירות באדמה, כשהגוף עטוף בתכריכים. יש פה בעיה מורלית – הרי לפעמים לא נותר הרבה מגופת החייל וכאשר המשפחה תראה את מה שנותר מיקירם, ייגרם לה צער רב. לכן הרב גורן החליט על קבורה בארון, שבחלקו התחתון חורים שמאפשרים חיבור של הגופה עם הקרקע"
בן גוריון הסכים?
"זה לא היה פשוט, היו גורמים פוליטיים שהתנגדו להקמת הרבנות הצבאית, כמו שר החקלאות אהרן ציזלינג שאמר: 'נשים את האדוקים במחנות משלהם, יאכלו צ'ולנט כל היום ויגידו תהילים'. לימים, הרב גורן הודה בכנות שהיה קשה לו לקבל החלטות לגבי שירותי דת בכלל והלוויה צבאית בפרט, מכיוון שלכל רב שפוסק הלכה יש תקדימים בספרות ההלכה. רק שלמעט בימי יהושע בן נון, דוד המלך והחשמונאים, לא היה צבא יהודי, ולכן לרב גורן לא היו תקדימים הלכתיים שהוא היה יכול להסתמך עליהם".
איפה זה בא לידי ביטוי?
"בכל הלוויה צבאית נושאים את הגופה בארון מעץ, רק שעל פי ההלכה לא קוברים בארון, אלא ישירות באדמה, כשהגוף עטוף בתכריכים. יש פה בעיה מורלית – הרי לפעמים לא נותר הרבה מגופת החייל וכאשר המשפחה תראה את מה שנותר מיקירם, ייגרם לה צער רב. לכן הוא החליט על קבורה בארון, שבחלקו התחתון חורים שמאפשרים חיבור של הגופה עם הקרקע, כדי לקיים את הפסוק 'כי עפר אתה ואל עפר תשוב'. הסיבה להחלטה הזו הייתה הרצון שלא לפגוע במורל הלאומי".
אפרופו הצבא של דוד, הלוחמים שלו נתנו "גט על תנאי" לנשותיהם לפני יציאה לקרב, כדי שאם הם לא ישובו הנשים לא יהיו עגונות. למה הרב גורן לא אימץ את הפטנט הזה?
"הוא חשש מפגיעה במורל של הלוחמים. אם חייל כותב גט לפני יציאה לקרב, הוא יחשוב על אפשרות שהוא ימות והדבר עלול לפגוע ביכולת שלו להילחם. לכן הרב התנגד לפתרון הזה, אבל עשה מאמצים אדירים לאתר נעדרים ולהתיר עגונות. הנושא הזה היה יקר לליבו – הוא היה אדם קשוח, אבל בנושא הזה הוא היה נמס וגם בוכה אחרי חלק מהשיחות עם עגונות".
ראיה משמיים
מי שיבקרו בישראל בבתי עלמין של הצבא הבריטי מתקופת מלחמת העולם הראשונה, יגלו כי חיילים יהודים שלחמו בצבא האנגלי נקברו לצד אחיהם לנשק. אלא שעל פי ההלכה יהודים נקברים בנפרד מגויים, מה שהצריך חשיבה מקורית. "היה מקרה של חייל אנגלי שערק והחליט להילחם לצד היהודים", מספר רט, "כשהוא נהרג הפתרון של הרב גורן היה לקבור את החייל האנגלי באותה חלקה עם חבריו, אבל בשורה נפרדת".
הוא מציין כי "הייתה גם בעיה של זיהוי גופות והבאה שלהן לקבורה. כיום יש לרבנות הצבאית כלים טכנולוגיים מתקדמים שמאפשרים זיהוי, אבל במלחמת השחרור היו גופות ששכבו בשטח חודשים והזיהוי היה בלתי אפשרי. המקרה הקשה ביותר היה לאחר קרב סמוך לג'נין. הבדואים שגרו באזור הכניסו למערה גם את גופות הלוחמים היהודים וגם את גופות הערבים. במקרה הזה הרב גורן חשש להחליט לבד והתייעץ עם הרב אברהם ישעיהו קרליץ, שכונה 'החזון איש'. בסופו של דבר, מכיוון שאי אפשר היה לזהות ולהפריד בין החללים היהודים לערבים, הוחלט שהם יישארו בקבר אחים אחד".
"בהלכה היהודית יש גם איסור להעביר עצמות של מת ממקום אחד למקום אחר", הוא מוסיף, "אבל משפחות החללים שנפלו בקרב בגוש עציון, לחצו להביא את הבנים לקבורה. הרב גורן סיפר שכאשר הוא העביר את עצמות הלוחמים, במהלך הנסיעה בדרך המשובשת, הוא שמע את העצמות נוקשות זו בזו ופרץ בבכי מחשש שהוא פוגע בכבוד המתים. באותו יום הוא פתח את פירוש הרמב"ם למשנה ובמקרה ראה אזכור על מקרים שבהם מותר להזיז עצמות. הרב ראה בכך ראיה משמיים שמעשיו נכונים".
שלל תרגילים הלכתיים
פרופ' אודי לבל מבית הספר לתקשורת ומרכז בס"א באוניברסיטת בר-אילן, חוקר זה שנים רבות את שיח השכול והאובדן בחברה הישראלית. לדבריו, היו עוד שני אירועים משמעותיים שבהם הלוויה צבאית יצרה התנגשות חמורה עם המסורת היהודית. העימות הראשון היה ב-1991, לאחר פטירתו של עמוס ירקוני, בדואי מוסלמי שהיה לוחם אגדי, ובין השאר פיקד על סיירת שקד. "זו הייתה הפעם הראשונה שבה עלתה לסדר היום הציבורי העובדה שהרבנות הצבאית לא מאפשרת קבורה צבאית של מוסלמים בבתי עלמין צבאיים לצד חיילים יהודים", מסביר פרופ' לבל. "בגלל הרֵעוּת הקרובה שלו עם האלוף רחבעם זאבי (גנדי), הלה הצהיר כי לאחר מותו הוא מצווה על משרד הביטחון לקבור אותו לצד ירקוני. למעשה הוא הפך עולמות לשם הבטחת הלוויה צבאית לירקוני, והנושא קיבל תהודה. מאז ישבו מספר ועדות שבשלל תרגילים הלכתיים אפשרו קבורת חיילים לא יהודים בתוך בית העלמין הצבאי".
פרופ' אודי לבל: "ב-2013 הגיע הרמטכ"ל בני גנץ בערב יום הזיכרון, להניח את דגל ישראל על קבר חלל צה"ל האחרון שנפל באותה שנה. האירוע ייזכר לדיראון עולם, מכיוון שלאחר שהניח את הדגלון, הודיעו לו שהחלל אינו יהודי. הפמליה חזרה והרמטכ"ל הניח דגלון על קבר אחר"
לדברי פרופ' לבל, גם העלייה מחבר העמים יצרה אתגר משמעותי. "ב-2013 הגיע הרמטכ"ל בני גנץ בערב יום הזיכרון, להניח את דגל ישראל על קבר חלל צה"ל האחרון שנפל באותה שנה. האירוע ייזכר לדיראון עולם, מכיוון שלאחר שהניח את הדגלון, הודיעו לו שהחלל אינו יהודי. הפמליה חזרה והרמטכ"ל הניח דגלון על קבר אחר. מהר מאוד התברר כי החלל הראשון היה יבגני טולוצ'קו ז"ל, שברבנות הצבאית מצאו שיהדותו לא ודאית. מעבר לכך נחשף כי קיימת עבור חללים שכמותו חלקה ייעודית, למי שיהדותם בספק".
5 צפייה בגלריה
פרופ' אודי לבל. "העיקרון של בית עלמין צבאי הוא שאתה שייך ל'דת הצבאית'"
(צילום: באדיבות אוניברסיטת בר-אילן)
לבל משוכנע כי הסערה הציבורית שנוצרה אז הייתה מוצדקת: "העיקרון של בית עלמין צבאי הוא שאתה שייך ל'דת הצבאית', ולכל היותר המשפחה מבקשת שתהיה שייך בתוכה לתת-חלקה כזו או אחרת, ודאי לא לחלקה של 'מפוקפקים'. אלה תופעות ישראליות שראוי יהיה שתחלופנה מן העולם".
