בפתח החצר תלוי שלט עץ, "גן עדן זה כאן", והלב שלי כמעט עולה על גדותיו, אך הרגליים שלי מסרבות להתקדם. אם באמת הגעתי לגן עדן, מה אני אמורה לעשות - לחלוץ נעליים? ללבוש לבן? "הלו", אני קוראת מהשביל המוביל לכר הדשא, "יש מישהו בגן עדן?"
"כן", מזדקפת בעלת הבית, "בואי". ובלי מילים היא עוטפת אותי בחיבוק שלא נגמר.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
פריידי מרגלית. "פְרֵידי, ביידיש, זה שמחה", היא מוזגת מים עם נענע מהגינה, "ואין שם שמתאים לי יותר ממנו. היו שנים שבהן עשיתי הכל כדי להתרחק מהשורשים שלי, אבל בעשור האחרון אני חוזרת ומתקרבת לדת. עשיתי סיבוב גדול עד שהגעתי למסקנה שכל בני האדם, מכל הדתות, שואפים לאותה המטרה".
לחיות כמו בגן עדן?
"כמובן. גן העדן לא נמצא בשמיים. הוא כאן, על פני האדמה. כל אחד יכול ליצור לעצמו את גן העדן שלו ולהיות מאושר. גם עכשיו, למרות הקורונה. דווקא עכשיו".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
מדי שבוע נחשפים יותר ממאה אלף זוגות עיניים ואוזניים לחומרים של מרגלית שבוקעים מהמדפסת או מערוצי האולפן. "קהילת מרחב מודעות" שהקימה מונה כ־30 אלף ישראלים שכבר שנים לומדים ומתרגלים את שיטתה. עשרות אלפים, גם מעבר לים, מאזינים מדי שבוע לפודקאסט "שיחות בגן עדן" (רדיו 103) שהיא מגישה עם אלימור הניג - "אשתי שתחיה", היא מציינת בגאווה.
12 אלף דרדקים משחקים בגרסה היותר ידידותית של משנתה כחלק מתוכנית הלימודים, וגם נשים שמתמודדות עם סרטן השד נחשפות אליה במטרה לחקור ולרפא את שורשי המחלה ברמת הנפש והתודעה. הבייבי שלה, שנכתב כבר לפני חמש שנים, מגיע בימים אלה למדפים. "גן עדן זה כאן" (ידיעות ספרים) עם כתר זהב שמוטבע בכריכה. אבל דמותה של מרגלית (41) מורת הדרך לא מוכרת לציבור הרחב.
"וזה בסדר", היא משחררת תגובה מהירה. "אני לא מחפשת פרסומת אישית. מי שבאמת זקוק לי יודע איך להגיע אליי. וכשמישהו אומר 'פריידי הצילה אותי' זאת לא מחמאה, להפך. אמירה מהסוג הזה נוגדת את השיטה שלי שלפיה כל אדם הוא האלוהים שבורא לעצמו את חייו".
לרגע מתעננות פניה. מה קרה? אני מגששת, יש צרות בגן עדן? "לא", היא מתנערת, "אני פשוט מתלבטת. סוף־סוף קיבלתי הכרה מהממסד. גם ממשרד החינוך וגם מהמחלקה האונקולוגית באיכילוב שבה הניסוי ותוצאותיו יהוו בסיס למחקר. אז למה שאחשוף את סיפור החיים הדרמטי שלי? איזו תועלת תצמח מזה שאשתף את כל המדינה בשיחות שניהלתי עם אחי הקטן שנפטר? אני חוששת לעורר התנגדויות ונוגדנים, הכי חשוב לי זה שיתעמקו בתכנים".
"נולדתי בירושלים", היא מספרת, "במשפחה של חסידי גור. הזרם הכי קיצוני. קהילה נוקשה מאוד באורח חייה ובחוקיה, אבל תומכת בכל מה שאני עושה. שבעה ילדים, שש בנות ובן. אני הבכורה. אבא שלי, ינקי (יעקב), עוסק בנדל"ן. אמא שלי, פייגי, מורה בבית יעקב שבו חונכתי. זה היה בית חסידי הארד קור, אבל אבא עודד אותי לשאול. כשחזרתי מהגן עם הפנינים של פרשת השבוע הוא שאל אותי 'מי אמר לך? מאיפה את יודעת שזה נכון?'. הוא לימד אותי להטיל ספק, וזה חילחל לתוכי ונטמע".
כשהייתה בת 14 הוריה התגרשו. "בציבור החרדי זה היה וואו היסטרי, אבל אמא שלי סירבה להישאר בזוגיות לא טובה. הגירושים היו מכוערים, כל אחד מהם התחתן, עשה עוד ילדים והתגרש בפעם השנייה. היום כל אחד מהם בזוגיות שלישית ואף ילד משבעת הצאצאים לא נשאר דתי. קשה לחיות בסגפנות. כל אחד עזב בקצב שלו, מסיבותיו, ואמא, שאוהבת את אלוהים בכל מאודה ומקפידה על קלה כחמורה, לא מתנצלת על הבחירות של ילדיה. היא הגרופית הכי גדולה שלי. היא לא מפספסת אף שידור ברדיו או בערוץ היוטיוב ומדי שבוע היא מתייצבת כאן, בגינה, לשיעור או לסדנה".
בגיל 16 היא נשלחה לאנגליה, לקולג' של בנות חרדיות מכל העולם - והתאהבה בנערה בת גילה. "לא היה לי שום מושג באהבת נשים, לא ידעתי שזה קיים, אבל דיברנו בעיניים, הרגשתי צמרמורת בפעם הראשונה שהיא נגעה לי ביד והייתה לי סחרחורת כשהיא עשתה לי נעים בגב. כשהוזמנתי לביתה, אמא שלה העיפה בי מבט אחד ושאלה 'אר יו גיי?'. חטפתי הלם. איך היא ניחשה? לא עלה בדעתי שהאם ראתה את הבת שלה מאוהבת והסיקה שאני קשורה לאושרה. פחדתי שיש בי איזשהו סימן חיצוני שמפליל אותי. הישירות של האם נתנה לנו מתנה. זו הייתה הפעם הראשונה שלנו".
שמרתן על קשר?
"חלילה וחס. היא נשואה לחרדי ובעלת משפחה. אסור שמישהו יידע".
הפרידה ריסקה לה את הלב. "חזרתי ארצה וניסיתי לראות את הצד החיובי. אמרתי לעצמי שאולי ההתאהבות באישה הייתה אירוע חד־פעמי, שחלף, ושעכשיו אני יכולה להיכנס לשוק השידוכים. יצאתי לדייט ולעוד דייט עד שהבנתי שזה לא הכיוון שלי ושאני רק משקרת לעצמי. אמא ראתה אותי מתייפחת בלי סוף. סיפרתי לה מה קרה והיא, מרוב אהבה, ניסתה לעזור לי באמצעים שהיא מכירה: אמהות חרדיות נוהגות ללכת 40 יום לכותל ולהתפלל לשידוך.
"אמא שלי הלכה 40 יום לכותל והתפללה שאהובתי תחזור אליי. תפילתה לא נענתה. בגיל 20, בסיפור האהבה השני שלי, עם ישראלית, אמא שלחה אותי לשיחה עם הרב. היה לה חשוב שאקבל ממנו את ברכת הדרך. בהתחלה הוא הסביר לי כמה חשוב להתחתן ולהקים בית חרדי בישראל. כשאמרתי שזו לא בחירה שלי, ושאת הטענות יש להפנות למי שעשני, למי שיצר אותי, הוא בירך אותי וגם צילצל לאמא ואמר לה שאני צדיקה נסתרת. מאז אמא שלי אומרת שאני 'קצת לסבית, אבל צדיקה'. אין מה שיפריד ביני לבינה".
אהבתה השנייה לא הייתה חרדית ואף לא דתית, "וזה חסר לי מאוד", מודה מרגלית, "כי רציתי לשמור על הדרך שלי. אלוהים היה, ועודנו, הדבר הכי מהותי בחיי ולא הבנתי למה אני חייבת לוותר על הדת בשביל אישה. חיפשתי לסביות דתיות, מצאתי בודדות, אירגנתי מפגש והקמנו את 'בת קול' שעם הזמן הפכה לעמותה ענקית. הגרעין הזה הוכיח לי שלא צריך לוותר, שאפשר גם וגם".
היא השתלבה בעסקי הנדל"ן של אביה, וקפריסין הפכה לביתה השני. "הייתי מלאת אמביציה, רדפתי אחרי אתגרים גדולים, עשיתי הרבה כסף והיה לי ברור שהחיים זה עוד ועוד עסקים. מה רע? גם בארץ התחלתי למכור ולקנות, ועם אהובתי טלי, שאימצה את שם המשפחה שלי, בניתי את בית החלומות הזה, בהוד־השרון, עם גינה ובריכה. היום אני מלמדת את התלמידים שלי לייצר לעצמם את גן העדן שלהם בפנטהאוז, ביאכטה או בצריף על שפת הים, אבל אז עוד לא קלטתי שזו מתודולוגיה, זה בא לי טבעי. טלי ואני החלפנו נדרים והחלטנו להביא ביחד ילד. הלכנו לבנק הזרע, הגעתי להפריות מבחנה ולפני 12 שנה ילדתי את עלמה המקסימה".
בספר, בדף התודות, כתבת לעלמה: "כל נמש בך כמוהו כחתימה ידנית של אלוהים על יצירת הפאר שהינך".
"מודה באשמה", היא מחייכת. "עלמה היא המתנה הכי גדולה שקיבלתי במשחק החיים, למרות שהיא הגיעה למציאות הזויה. ילדתי בבית החולים ליס, במתחם איכילוב, ובבניין שמולו, בבית החולים לילדים דנה, אחי הקטן גסס".
חיים־אלעזר, על הנייר אחיה־למחצה מצד אמה ובפועל אחיה הקטן והאהוב, נפטר לפני עשר שנים כשהוא בן 14. "הוא חלה בסרקומה, סרטן אכזרי, וסבל נורא במשך שלוש שנים. אמא טיפלה בו במסירות, ולקראת הסוף כבר ביקשה מאלוהים שיפטור את בנה מהכאבים וייקח אותו אליו. ביום מותו הילד ביקש מקדונלד'ס. כל מי שנכח בחדר התחלחל: 'געוואלד, זה לא כשר', אבל אמא צעקה 'תביאו לו מקדונלד'ס, זאת הארוחה האחרונה שלו'. כשהמוות הגיע, זה היה רגע של הקלה. הוא נפטר בערב חג, מוות של צדיקים, ה'שבעה' הייתה קצרה וחשבתי ש'יאללה, חוזרים לחיים'. יש לי תינוקת, אני מניקה, עסקה חדשה מחכה לי בקפריסין, תכננתי לטוס, לחתום ולחזור הביתה, לשגרה. אבל כשחזרתי הביתה והתארגנתי לשינה ראיתי את חיים".
עכשיו כשהיא מספרת קולה שליו ומדוד, אבל זאת לא בדיוק הייתה החוויה המקורית כשאחיה המת הופיע לדבריה בחדר שלה. "הוא היה לבוש טוב, חייך, ונראה בריא ומאושר. נבהלתי אבל אמרתי לעצמי שאני הוזה מפני שעוד לא עיכלתי את מות אחי הקטן. נרדמתי. ובבוקר, אחי המת דיבר אליי. את קולטת? מה זה השטויות האלה? הייתי משוכנעת שאני משתגעת, שיש לי גידול במוח, שאני מחוקה. התייצבתי בבית חולים מאיר לבדיקות סי־טי ואם־אר־איי ולא גילו שום ממצא. התחנה הבאה שלי הייתה באברבנאל, אצל ד"ר סורין מגד, הפסיכיאטר שטיפל בחיים בסוף הדרך. הפחד הכי גדול שלי היה מפני אובדן השפיות, והוא הרגיע אותי שזו לא פסיכוזה. עברתי איתו תהליך מדהים. הוא איפשר לי לא להדחיק את מה שאני חווה ולהקשיב".
שבועות ספורים לאחר מכן, בחדר השינה שלה, שמעה שוב את קולו של חיים מהדהד באוזניה. "הוא אמר 'מחר יסערו רוחות השמיים ותגעש הארץ'. גם בחייו הייתה לו שפה מליצית, עם ציטוטים מתהילים. חיים הוסיף וביקש 'תכתבי את זה, או תספרי על זה למישהו, רק כדי שלא תחשבי אחר כך שאת שוב ממציאה'. סיפרתי לטלי, ושתינו התבדחנו על חשבון אחי המת שהפך לנביא זעם. למחרת, יום שישי, כשיצאתי לסידורים, טלי צילצלה אליי. 'תדליקי רדיו, מהר, מה שחיים אמר אתמול קורה עכשיו ביפן, צונאמי ורעידת אדמה'. חיכיתי להתגלות הבאה והטחתי בחיים 'מה אתה רוצה ממני?'. הוא ענה: 'לשחק איתך. את משחקת בכלל לא רע, אבל את עדיין לא מבינה שכל מה שקורה סביבך הוא רק הולוגרמה. לא מעניין אותך להבין באמת איך היקום הזה עובד?". כששאלתי את חיים איפה הוא נמצא, אחי המת ענה שהוא נמצא בתוך הראש שלי, בשדה התודעה. והוא התחיל ללמד אותי".
זה היה הפתיח להתגלות שהפכה לשיטת תרגול ולימוד שסחפה אחריה רבבות ישראלים עד היום. "חיים הכתיב לי משפט ועוד משפט. כשהמחברות התמלאו קניתי מקלדת. במשך שנה לא יצאתי מפתח הבית, רק הנקתי וכתבתי. איבדתי עניין בעולם, התגרשתי, הזנחתי את העסקים, התרכזתי רק בלונה פארק שבראשי. חיים הסביר לי שכל החיים זה שדה אנרגטי והדגים לי איך למשוך בחוטים כדי לייצר לעצמי את המציאות השמחה שאני רוצה. הוא הפנה אותי לספרי פיזיקה, לתורת הקוונטים, וספגתי מודלים וכלים. הפנמתי שכל אדם הוא היוצר והבמאי והשחקן בסרט של חייו. הבשורה הגדולה הגיעה בציטוט של ר' נחמן מברסלב: 'מי שקילקל הוא שיתקן'. מאז, כבר עשר שנים, אני תקועה במחילה שלי, כותבת ומלמדת ומשכללת את תפיסת המטאיזם. 'מטא' ביוונית זה 'מעבר'. אני מלמדת איך לראות את מה שמעבר, אבל בלי להסתכל החוצה".
עם כל הכבוד, ויש כבוד, לרגע נשמעת כמו סלוגן לחשיבה חיובית.
"זה לא. בבראשית נכתב 'בצלם אלוהים ברא אותו', ומכאן נובע שכל אחד מאיתנו הוא חלקיק אלוהי. בספר הזוהר נכתב 'כל העולמות כלולים כולם באדם'. משמע שכל היכולות הגדולות שאנחנו מייחסים לאלוהים מתקיימות גם בנו. אנחנו גרגיר קטן של הדבר העצום הזה. אם אנחנו חיים בעוני - זה רק מפני שאנחנו לא מבינים איזה אוצר יש לנו מתחת לאף. החיים יכולים להיות גיהינום, אבל כל אחד יכול וחייב לייצר לעצמו את גן העדן שלו".
שיטת המטאיזם
שותפתה לחיים ולמטאיזם היא אלימור הניג, שברזומה שלה תפקיד בכיר במיקרוסופט. "כשהכרנו כל אחת מאיתנו הייתה בזוגיות. היא נראתה לי יותר מדי בלונדינית, ואני נראיתי לה יותר מדי רוחניקית".
זה לקח קצת זמן, אבל כשהניג השתכנעה בלימוד שהוביל את חיי זוגתה היא הפכה את ההגיגים למתודה מסודרת, ומכאן לאימפריה עם תלמידים בכל הגילים ואפילו ניסוי עם חולות סרטן. "יש לנו סילבוס מסודר. בזכות אלימור הצלחנו להכניס את 'המשחק' ללימודי הליבה בבתי ספר יסודיים, מבאר־שבע ועד רמת הגולן. המדריכות שלנו הכשירו את המורים, והתלמיד מקבל את סט הכלים שיצרתי למבוגרים בצורת קלפים, לומד שיש לו תודעה ומתחיל למשוך בחוטים.
"עם פרוץ הקורונה פתחתי עמותה שפועלת ללא מטרת רווח למען אוכלוסיות שלא מגיעות להוד־השרון והחומרים נשלחים אליהן חינם. פרופ' תמר ספרא, מנהלת יחידת הנשים במחלקה האונקולוגית באיכילוב, מריצה מחקר מדעי על סמך העבודה שלנו עם חולות סרטן השד. שד זה הנקה, הנקה זה הענקה, מה ההבדל בין הענקה שהיא תכונה אימהית מדהימה לבין אישה שלוקחת את זה קדימה ומתוך שאיפה לריצוי מבטלת את עצמה? העבודה של התלמיד היא לשים גבולות, לצאת נגד האוטומט ונגד הדפוס שיצר את החולי".
איך אדע אם גם אני חיה בשמחה?
"שמחה זה לדעת להכיל גם את העצב שיש בחיים ולמרות הכל לבחור בטוב. מתאים לך?"
נראה לי שכן.
"הללויה!" היא מריעה, ומאיצה בי לחזור אחריה: "באמירת הללויה אנחנו מברכים ומודים על המוגמר".
