האגדות על ההצלחה העסקית והיכולת של יהודי בגדד לבנות אימפריות מסחר נשענות ברובן על הסיפור של כמה משפחות מפורסמות, ביניהן משפחת ששון, שהפכה למיתולוגית לאחר שעסקיה חלשו על פני שלוש יבשות והקיפו תחומים רבים.
סיפורה של שושלת ששון נפתח בסוף שנות ה-20 של המאה ה-19 עם בריחתו של דוד ששון מבגדד העותמאנית לאיראן. דוד היה בנו של שייח' ששון בן סלאח, שהיה האוצר הוותיק של הפֶּחָָה בעיר ו"היהודי החשוב ביותר בבגדד" שכיהן כנשיא יהודי עיראק.
האב ובנו נחטפו ואוימו בידי מושל בגדד, דאוד פאשא, שנודע לשמצה כשליט מושחת ואכזרי, שב-1821 אף הדיח את האב מתפקידו. עבור דוד, שכבר נכנס לעסקי אביו בבנקאות ובהנהגת הקהילה, מות אביו השייח' בשנת 1830 היה סימן שהגיע הזמן להימלט ולחפש מקום חדש. היעד שנבחר היה בומביי (הידועה כיום כמומבאי) בהודו, והוא יצא לדרך עם הידע העסקי שצבר ובעיקר עם רשת הקשרים שפיתח אביו עם משפחות סוחרים באיראן וברחבי האימפריה העותומאנית.
חיבור עם הממשל הבריטי
בבומביי מצא דוד חיים חדשים, ומקום מצוין לפתח את עסקיו המתחדשים. זאת גם הייתה העת להגדיל את המשפחה ולדוד נולדו 14 ילדים משתי נשים, כאשר בראשם היו עבדאללה ואליאס שהיוו חלק חשוב בפיתוח האימפריה הכלכלית של המשפחה בהודו ובסין.
לדברי ג'וזף ששון, קרוב רחוק של המשפחה ופרופסור להיסטוריה וכלכלה פוליטית שכתב ספר על משפחת ששון, ההצלחה העסקית של הששונים באה לא רק בשל העובדה שסחר הכותנה והאופיום שגשג בבומביי, אלא גם בשל היחס האוהד של הממשל המקומי והשלטון הבריטי. היחס הזה גרם לקהילה היהודית בעיר לחוש שהיא בטוחה ומוגנת ויכולה לנהל סחר חופש, בעיקר בזכות "מוניטין טוב, שהוא נכס שלא יסולא בפז".
5 צפייה בגלריה
יושבים, מימין: סלינה, פרחה ודוד ששון. עומדים: הילדים פרחה וסלימאן
(צילום: באדיבות מכון אהל דוד ששון)
גם נכונותו של דוד לעבודה קשה, לימוד השפה המקומית (למרות שכבר שלט בשפות רבות, ביניהן עברית, ערבית, פרסית וטורקית) והיכרות עם הסצנה המקומית של סוחרים וסוכנים בבורסת הכותנה, תוך כדי מעקב עם יד על הדופק אחר ההתפתחויות הבינלאומיות שהיו הגורמים המשפיעים על המחירים, סייעו לדוד שהוביל בתחושת שליחות משפחתית להצלחת העסקים.
אימפריה של אופיום
לאט-לאט בנה דוד קשרים עסקיים חזקים וארוכי טווח שהתבססו על אמון וביטחון. הצלחתו הראשונה הייתה בתחום הטקסטיל, כאשר אחרי למעלה מעשור של למידה ועשייה הוא מיקם את עצמו בשורה הראשונה של קהילת הסחר הערבית-יהודית. בכל מהלך הקפיד דוד להתאים את עצמו לאינטרסים של האימפריה הבריטית ולהימנע מחיכוכים מולה. אל פעילותו העסקית הצטרפו בשלב מסוים גם שני בניו – עבדאללה ואליאס.
לעסקי האופיום, שרווחיהם הזניקו את העסק המשפחתי, הגיע דוד בסוף המאה ה-19. מה שחיזק את עסקיו בתחום היה מלחמת האופיום הראשונה בשנים 1839–1842, כאשר בריטניה מנעה מסין מהלך של חסימת זרימת הסם למדינה. דוד, שזיהה את ההזדמנות, הצליח בעשורים הבאים למקם עצמו כיצואן מרכזי ובולט של אופיום מהודו לסין, תוך שהוא דוחק סוחרים גדולים שפעלו בתחום.
במסגרת זו, סניפים מקומיים הוקמו, קיבלו את השם "בית בומביי" או "בית שנגחאי" ונוהלו על ידי בניו. בהתייחסו לכך כתב פרופ' ששון כי "הסיפור השנוי במחלוקת של האופיום נקשר בהיסטוריה של שושלת ששון במשך כ-80 שנה. השליטה בסחר האופיום בהודו ובסין בסוף המאה ה-19 הייתה חלק בלתי נפרד מהעושר וההשפעה של המשפחה".
מי קיבל את המושכות לעסקים?
ד"ר לימור קטן, ממכון המחקר של מרכז מורשת יהדות בבל, עשתה את עבודת הדוקטורט שלה בנושא "אדריכלות בתי הכנסת של הקהילה הבגדאדית בהודו שנוסדו במאה התשע-עשרה" (האוניברסיטה העברית בירושלים, 2020), ובמסגרתה נחשפה לפועלה של משפחת ששון. כאשר היא מסתמכת בין היתר גם על ספריו של אברהם בן-יעקב על יהדות בבל, מדגישה קטן כי דוד ששון היה יהודי אדוק שהקפיד להתפלל בבית כנסת דרך קבע ועמד על כך שכל ילדיו יתחנכו חינוך יהודי ויתלבשו בלבוש המסורתי העיראקי.
לעסקי האופיום, שרווחיהם הזניקו את העסק המשפחתי, הגיע דוד ששון בסוף המאה ה-19. בעשורים הבאים הוא הצליח למקם עצמו כיצואן מרכזי ובולט של אופיום מהודו לסין
"הוא סירב לעבוד בימי ראשון שהיו ימי המנוחה בבומביי, וגם בשבתות ובחגים היהודיים, ודאג שגם עסקיו יעצרו יום-יום בזמני התפילה. לפחות בימיה המוקדמים של החברה שבבעלותו, גם המשרדים, הסניפים והחנויות נסגרו בימים אלו", אומרת ד"ר קטן. כל זאת התקיים לצד חינוך בניו להיות אנשי עסקים ברמה עולמית.
כשנפטר בשנת 1864 בגיל 72, בביתו שבפונה, הוא הותיר צוואה שלפיה בנו עבדאללה הוא היורש בעוד אליאס, שתרם רבות להתקדמות ולצמיחת העסק בסין, הוזכר בדרך אגב. משאר ילדיו ביקש "לכבד ולציית לבני הבכור". ד"ר קטן אומרת כי "בצוואתו המפורטת הוא ביקש שילדיו ונכדיו הבנים יתחתנו עם נשים יהודיות בגדדיות וימשיכו להתפלל בבתי כנסת אורתודוקסיים".
הששונים מגלים את לונדון
הצוואה של דוד סימנה את תחילתו של סכסוך עסקי. תוך שלוש שנים התפצל העסק המשפחתי לשניים: עבדאללה המשיך לנהל את דוד ששון ושות', ברוח שאותה מגדיר פרופ' ששון "תערובת של סיכון וחדשנות", ואילו אליאס ניהל את א.ד. ששון ושות', שהמשיכה לפעול גם לאחר מותו בשנת 1880, כשהוא בן 60.
שתי החברות, שסחרו באותם התחומים, צלחו את הירידה בשוק הכותנה ואת המשבר הכלכלי שטלטל את הודו באמצע שנות ה-60 של המאה ה-19, וההון של הששונים המשיך לצמוח גם בזמן ההאטה הכלכלית בלונדון בסוף אותה מאה – זאת הודות להשקעות מוצלחות של אביהם בתחומי הנדל"ן, הביטוח והבנקאות. עבדאללה, שהמשיך בדומיננטיות את דרכו של אביו ואף התרחב בהשקעות חדשות, הקפיד כאביו להיות מקורב למשטרה הבריטית.
הצוואה של דוד סימנה את תחילתו של סכסוך עסקי. תוך שלוש שנים התפצל העסק המשפחתי לשניים: עבדאללה המשיך לנהל את דוד ששון ושות', ואילו אליאס ניהל את א.ד. ששון ושות'
כהוקרה, קיבל ב-1872 תואר אבירות ונקרא סר אלברט, וב-1890 העניקה לו המלכה ויקטוריה את תואר הברון. שנה לאחר מכן, היה היהודי הראשון שקיבל את אות החירות של לונדון. ב-1874 העתיק את מקום מושבו ללונדון, שהייתה עיר הסחר החשובה ביותר בעולם באותם ימים. שם רכש אחוזה מרשימה באשלי פארק, שביטאה את עושרה הרב של המשפחה, "כמו גם את השינויים בשאיפותיה", מתאר פרופ' ששון.
במקביל להשתלבותו בצמרת העולם הפיננסי של לונדון הוא מיקם עצמו בקרב השכבות הגבוהות של החברה הבריטית. לזכותו נרשמו אירועים ומפגשים נוצצים במיוחד, כדוגמת זה שנערך לכבוד השאה האיראני שביקר בלונדון בסוף שנות ה-90 של המאה ה-19 באולם ששכר בתיאטרון האימפריה. עבדאללה נפטר ב-1896 כששלושת העשורים שבהם עמד בראש חברת דוד ששון ושות' הוכתרו כ"תור הזהב של החברה".
אחיו, ראובן וארתור – שהיו קרובים למשפחת המלוכה ושותפים לאהבתו של בן המלכה ויקטוריה, הנסיך מוויילס דאז, למרוצי סוסים, ירי וציד – נהנו מהמסיבות הסוערות שערכו ארתור ואשתו באחוזתם בהיילנדס שבסקוטלנד. ראובן היה סוכן ההימורים הבלתי-רשמי של הנסיך ו"מנהל נכסיו לעיתים".
ב-1894 נפטר האח סלימאן, שהיה אחראי על ניהול רוב העסקים המשפחתיים מחוץ לאנגליה. במקומו, לקחה את הניהול פרחה בת ה-38, אשתו האסרטיבית ואם שלושת ילדיו, שהייתה מעורבת בעסקי בעלה לצד השעות שהקדישה בלימוד תורה ותלמוד. עבדאללה האמין ביכולותיה של מי שביקשה להפוך את החברה למודרנית ולמצליחה יותר, ותמך במינויה. פרחה הייתה האישה הראשונה שניהלה עסק בינלאומי.
הפיכה נגד האישה
מותו של עבדאללה ב-1896 קטע את ה"בולדוזר שאי אפשר היה לעצור", כפי שפרופ' ששון מכנה את פרחה. בשנת 1901, בעקבות הפיכה פנימית שהובילו גיסיה נגדה למרות כישרונה לעסקים והצלחותיה, היא סולקה או הסתלקה מתפקידה, בטענה כי לא מקובל שאישה ואם תנהל עסקים. מנגד, איש מהם לא רצה להחליפה בתפקיד.
לאחר המהלך שחתר תחתיה היא עזבה עם ילדיה לאנגליה ושם בלטה בקרב הקהילה היהודית, עד למותה בשנת 1936. יש לציין כי להדחתה היו הדים בקהילה העסקית, ויש שטענו כי אחרי עזיבתה העסקים נפגעו.
במקביל, החברה בניהולו של אליאס עסקה בעיקר בבנקאות ובנדל"ן, ובסיסה בסין היה בשנגחאי. אליאס היה דמות מרכזית בקהילה היהודית הקטנה והמלוכדת בעיר. "נראה כי הוא היה האחראי העיקרי על שמירת זהותם של היהודים הבגדדים בשנגחאי", מסבירה ד"ר קטן, "הוא נשא תפילות, שמר על כשרות וסגר את עסקיו בשבתות ובחגים. כאשר הוא נפטר בשנת 1880, בנו בכורו ג'ייקוב לקח את האחריות, ייסד בתי חרושת חדשים והרחיב את תעשיית הכותנה. הוא גייס בעצמו עובדים מבגדד שהיו יהודים והודים".
ולפעמים, החגיגה נגמרת
לאחר תקופתו של עבדאללה נרשמה ירידה בפעילותה של החברה. ההכנסות ממכירות האופיום מסוף שנות ה-90 החלו לצנוח, כאשר ברקע בשנת 1907 הסכימו ביניהן בריטניה, הודו וסין כי בתוך עשור ייאסר על גידול וייצוא של אופיום. "בני משפחת ששון לא גידרו מספיק את השקעותיהם", מסביר פרופ' ששון. "על המשפחה היה להיפטר מהסחר בסם מוקדם יותר. הן מסיבות עסקיות והן משום שההחלטה להישאר במשחק עד שתימכר הקופסה האחרונה, הייתה עלובה".
(תולדות משפחת ששון. מבגדד ועד לונדון)
"מות הדור הראשון של המשפחה וחלק מהדור השני דלדל את עושרה של המשפחה בשל חובות כבדים בבריטניה ופיצול הנכסים בין הרבה ילדים ובני זוגם", מסבירה ד"ר קטן את הליך התפוררות החברות של הששונים. "החברה הפסיקה ליזום ולהתחדש, ובמחצית שנות ה-20, עמדת הכוח של משפחת ששון עברה לחברת E. D. Sassoon. ויקטור ששון הקים מיזמים חדשים בהודו ובסין והצליח לשמר עושר משמעותי. הוא המשיך לתרום באנגליה, בהודו ובאיי בהאמה, ובשנת 1947 קיבל תואר אבירות מהאימפריה הבריטית". ויקטור נפטר בשנת 1961 כשהוא ערירי. חברתו נרכשה על ידי חברות זרות ומשנת 1978 השם ששון נפלט מהרשומות העולמיות של הסחר, הבנקאות והפיננסים.
"השאננות, היעדר החדשנות וחוסר היכולת לתכנן לטווח הארוך שטפו את דוד ששון ושות'. הם כשלו להתנער מהתלות שלהם בסחר האופיום ולא ניהלו נכון את המיסוי שלהם, וזה התבטא גם בגישה של הדורות הבאים. רוב המשפחה הייתה להוטה לחלץ הון מהחברה כדי לממן את אורח החיים שלה ונמנעה ממעורבות פעילה בעסקים", מסכם פרופ' ששון.
רבע מהסחר נתרם לצדקה
העשייה הפילנתרופית ומפעלי הצדקה היוו נדבך חשוב בעסקי המשפחה. מתיעוד הרישומים העסקיים של המשפחה עולה כי רבע מכל הסחר, תועד כתרומה לצדקה. בבומביי הקים דוד בתי ספר ובתי כנסת כאשר "את זהותם הבריטית הם ביטאו גם במבנים שבנו, אשר עוצבו בסגנון מערבי", מציינת ד"ר קטן.
בפונה, הוקמו בית חולים ומרפאה הקרויים על שמו, לצד מתן צדקה לחוקרי תורה, לעניים, לארגונים פילנתרופיים שונים ולקרנות סעד. את הנדבנות הוא הוריש גם לבניו ולנכדיו, וחלקם קיבלו אותות ועיטורים מהאימפריה הבריטית. "בזמן מלחמת העולם השנייה, נכדו של אליאס שניהל בסין בהצלחה את החברה של סבו, ויקטור ששון, יחד עם יהודים בגדדים עשירים, תרם בנדיבות למאמץ המלחמתי הבריטי ולקליטה של למעלה מ-20 אלף פליטים יהודים ממרכז אירופה שהגיעו לשנגחאי", מרחיבה ד"ר קטן. גם בארץ ישראל תרמה המשפחה למוסדות הציוניים והדתיים. בין השאר תרמו בקביעות ליישוב היהודי בחברון בשנות ה-20 של המאה ה-20.
הצאצא הבולט וממשיך דרכם של הששונים הוא הרב נתן סלימאן המתגורר בירושלים, ומכהן כראש מכון אהל דוד ששון ששם לו למטרה לתעד ולשמר את פועלו ומפעלו של דוד ששון
הפילנתרופיה, וכך גם נאמנותו לבריטים, הפכה את זהות הששונים "מזהות יהודית ערבית לזהות יהודית בריטית", אומרת ד"ר קטן. העובדה הזו הביאה לכך שבשנת 1853 הוענקה לששון אזרחות בריטית, כהוקרה על שירותיו לאימפריה. האירוניה היא שעל הצהרת הנאמנות למלכת ויקטוריה הוא חתם דווקא בעברית.
מה נשאר מהזוהר?
הצאצא הבולט וממשיך דרכם של הששונים הוא הרב נתן סלימאן ששון המתגורר בירושלים, ומכהן כראש מכון אהל דוד ששון ששם לו למטרה לתעד ולשמר פועלו ומפעלו של דוד ששון, ולהיות מכון מחקר וחיבור ובית יוצר בין מורשת העבר לדור העתיד.
סבו היה נכדה של פרחה ששון שנפטרה ב-1936. אביו, בן ה-80, מתגורר אף הוא בירושלים: "אבי הוא דוד ששון השלישי, ובני בן ה-23 הוא דוד הרביעי", אומר הרב בחיוך. לפרחה היו שלושה ילדים – מזל טוב, רחל ודוד. הראשונה נפטרה בצעירותה, השנייה נישאה ונפטרה ללא ילדים, ולדוד ששון שנפטר ב-1942 היו שני ילדים – סלימאן ופרחה, שנכדיהם מתגוררים בישראל, בלונדון ובארצות הברית.
הרב ששון מציין כי השבוע התבשר מעיריית ירושלים שייקרא רחוב על שם פרחה ששון. "אותה פרחה ששון שהגיסים לא התנהגו אליה בכבוד", הוא אומר ומשתף, "יש סיפור שעובר במסורת המשפחתית. הסיפור מדבר על פרחה שהגיעה ללונדון, ובאחד הימים הלכה לסעוד בן משפחה בודד מאחד הגיסים שעשו לה צרות, שהיה זקוק לעזרה. שאלו אותה: 'איך זה יכול להיות?' והיא השיבה: 'מנהגנו לסבול ולשתוק'. ובעיניי, בזה גלומה כל גדולתה: עם כל מה שהיא ידעה ועשתה ועם כל המעמד שהיה לה, הייתה בה הנקודה הזאת של המידות הטובות. את ההתחשבות, הענווה, מתן העזרה לאחר ולא משנה אם הוא יהודי או לא, אם פגע בה בעבר או לא. היא ידעה מאוד לכבד ולהעריך".
לדבריו, "אלו תכונות ומידות שאליהם מורשת המשפחה מכוונת. זו המורשת שהשאירו לנו. עבורי, כצאצא המשפחה, זו זכות וחובה להמשיך את מסורת הדורות, לקחת את הכלים שהדור הקודם השאיר לנו ולהשתמש בהם כדי להפיק דברים טובים לעתיד. אנחנו במכון מנסים לעזור לעם ישראל, והמשפחה עדיין עסוקה מאוד בעזרה לכלל, מעורבת בפעילויות ציבוריות ותומכת בארגונים, במוסדות ובאנשים פרטיים".
