"זקנה אחת הייתה בירושלים... צדקת הייתה"
בסוף שנותיי בתיכון זכיתי ללמוד תורה מפיה של פרופ' נחמה ליבוביץ ז"ל, וההיכרות איתה הייתה משמעותית מאוד עבורי. עברו כמה שנים והגעתי לאוניברסיטה העברית. יום אחד נחמה ז"ל ואני ישבנו בכיסאות סמוכים בשולחנות הארוכים של אולם מדעי היהדות בספרייה הלאומית. על פי חוקי הספרייה, כל לומדת נדרשה להשיב למקום המדויק במדף את הספרים שבהם השתמשה. נחמה הייתה יקית מהזן שלא מעז להפר חוקים, אבל היא גם הייתה נמוכה. כך מצאתי את עצמי מוזמנת למשימת שימוש תלמידה חכמה.
ייתכן שנחמה ראתה את הגמרות שהיו מונחות על השולחן לפניי, שכן בעודי מסדרת את הספרים שלה על המדפים העליונים היא שאלה: "תגידי, איך זה יכול להיות שהם, בישיבות התיכוניות, לומדים כל כך הרבה שעות גמרא ובכל זאת לא יודעים כלום?"
1 צפייה בגלריה
נחמה ליבוביץ. "איך יכול להיות שבישיבות התיכוניות לומדים כל כך הרבה שעות גמרא, ובכל זאת הם לא יודעים כלום?"
(צילום: דוד רובינגר)
אחת המוזרות, אם לא ה-
שירת "האזינו" היא אחת השירות המוזרות בתורה, וההקשר שבו היא מובאת הופך אותה למפתיעה כפליים. לאורך כל ספר "דברים" נפרד משה מבני ישראל, ובכל רגע נדמה שזהו. די. הוא באמת סיים להיפרד. אלא שאז מגיעים דברי פרידה נוספים.
באחד הרגעים הכמעט-סופיים של הפרידה מופיעה שירת האזינו. זו הייתה אמורה להיות שירת פרידה של מנהיג מהעם שאותו הוא שחרר מעבדות ואיתו נדד ארבעים שנה במדבר. אולי אמורות היו להיות בשירה גם מילים שיכינו את העם לכניסה הקרובה אל הארץ. אבל אף אחד מהנושאים האלה לא נמצא בשירת האזינו.
שירה שהלכה לאיבוד
נראה שלפנינו שירה שהלכה לאיבוד, או נכון יותר לומר – נתנה קפיצה ממזרית מתוך התהומות המיתולוגיים שלנו, ובאופן מפתיע שובצה כחתימה כמעט אחרונה של דברי משה. השירה עוסקת בבניית מעמדו העליון של אלוהינו, המכונה בשירה בשמו המפורש, מול כל האלוהויות והישויות השולטות בבני אדם ובכוחות העולם.
הכוחות שמחוללים את העולם
השירה פותחת בהשבעה של שני כוחות עצומים: "האזינו השמיים... ותשמע הארץ". אפשר לראות בכך שפת דימויים שירית, אבל אפשר גם לא. נראה שלא מדובר בדימויים, שכן "ארץ" מופיעה כיריבה של אלוהים גם בהמשך השירה: "אֵשׁ קָדְחָה בְאַפִּי וַתִּיקַד עַד שְׁאוֹל תַּחְתִּית וַתֹּאכַל אֶרֶץ וִיבֻלָהּ וַתְּלַהֵט מוֹסְדֵי הָרִים".
בשירה מופיעים כוחות נוספים: "כִּשְׂעִירִם עֲלֵי דֶשֶׁא וְכִרְבִיבִים עֲלֵי עֵשֶׂב". את הכוחות הזרים עובדים הבנים הבוגדים: "יִזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַּ אֱלֹהִים לֹא יְדָעוּם חֲדָשִׁים מִקָּרֹב בָּאוּ לֹא שְׂעָרוּם אֲבֹתֵיכֶם". כוח נוסף עם שם מוזר שמופיע בשירה הוא ידידנו הלא-מאוד-נחמד: "קֶטֶב מְרִירִי", שעליו נרחיב בהמשך.
מי שעדיין לא השתכנעו שמדובר בשירת מלחמה בין אלים, אלוהינו מעיד בעצמו על המלחמה: "ה' בָּדָד יַנְחֶנּוּ וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָר". נמצאנו למדות שיש אלוהים אחרים, אלא שאלוהינו טוען שהוא הציל אותנו בעצמו, ללא עזרתם.
ממה הוא הציל אותנו?
לא ברור, שכן עבדות מצרים לא מוזכרת בשירה. יתר על כן, על פי השירה בני ישראל הם יצורי מדבר תועים (ולא עבדים במצרים), שנמצאו בידי האל הדורש את נאמנותם: "יִמְצָאֵהוּ בְּאֶרֶץ מִדְבָּר וּבְתֹהוּ יְלֵל יְשִׁמֹן יְסֹבְבֶנְהוּ יְבוֹנְנֵהוּ יִצְּרֶנְהוּ כְּאִישׁוֹן עֵינוֹ". על פי הסיפור של שירת האזינו, אלוהים יצר אותנו או מצא אותנו, והוא גידל אותנו כפי שנשר מגדל את גוזליו.
אחת הדרמות העולמיות הייתה כאשר ישות ששמה "עליון" חילקה את בני האדם לארצות ולאלים ששולטים על הארצות: "בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. כִּי חֵלֶק ה' עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ".
זו לא אני, זה חז"ל
מובן שאפשר לחלוק על הפרשנות שאני מציגה כאן, אלא שמי שחולקת עליי בפעם זו, תצטרך להתווכח עם המורים שלי לפרשנות – חכמי התלמוד, המתעקשים כאן ובמקומות אחרים להבליט יסודות מיתולוגיים שהוצגו באופן מובלע במקרא. קחו למשל את השעירים. אפשר היה להציע לשם "שעיר" פירושים מונותאיסטיים נוחים, אבל במדרש ההלכה התנאי (ספרי דברים) קובעים החכמים: "אין שעיר אלא שד". ועכשיו אפשר גם להבין ששני השעירים המוקרבים ביום כיפור, אחד לה' ואחד לעזאזל, מציעים חרך הצצה על היסודות המיתולוגיים של החגים שלנו.
נעים להכיר, קֶטֶב מְרִירִי
לחכמי התלמוד הבבלי הייתה היכרות אישית עם השד "קֶטֶב מְרִירִי". הם ידעו איך הוא נראה, הם ידעו שהוא והם מסתובבים באותן סמטאות והם גם ידעו לזהות מי יכול לעמוד בפניו ומי לא. ומעשה שהיה כך היה (בבלי פסחים קי"א, ע"ב. מתורגם מארמית): "החכם הבבלי אביי הלך בדרך. מימינו הלך רב פפא ומשמאלו הלך רב הונא בנו של רבי יהושע. ראה אביי שקטב מרירי הולך ובא לצד שמאל שלו. לקח אביי את רב פפא והעביר אותו לצד שמאל, ואת רב הונא בנו של רב יהושע העביר לצד ימין. אמר רב פפא לאביי: במה אני שונה, שלא חששת שקטב מרירי יזיק לי? השיב לו אביי: אני יודע שהשעה קיימת לך (שיש לך זכויות שיגנו עליך)".
האגדה המרתקת הזו מצדיקה עיון מעמיק. הייתי רוצה לשאול את אביי מדוע הוא לא התייצב בעצמו מול קטב מרירי. הייתי רוצה לדעת מה המשמעות של אדם ש"קיימת לו השעה" – ומה עשה רב פפא שזכה בכך. הייתי רוצה לשאול את אביי מדוע הוא "משחק את אלוהים" ומחליט מי יתעמת אם השד. הייתי רוצה לדעת האם, לשיטתם, השדים הם ישויות הכפופות לאלוהים (ואם כן, למה ניסה אביי לבלבל את שליח האל?) – או שלשדים יש כוח עצמאי? הייתי רוצה לברר עניינים רבים, אבל כרגע אסתפק בהצבעה על כך שלא די בכך שחז"ל לא ניסו לחפות על ההבלחות המיתולוגיות של המקרא, אלא שהם ראו בהן הזדמנות להוציא לאור מסורות מיתולוגיות שהמקרא הצניע.
ובחזרה לנחמה ליבוביץ ז"ל
התסכול שנחמה ביטאה הוא סוד גלוי שגם זכה למחקרים בחינוך הדתי (בוודאי הציוני-דתי, אני לא יודעת אם נאספו נתונים ביחס לישיבות החרדיות). אחת התשובות, אם כי בוודאי לא היחידה, קשורה לקונפליקט הרוחני ביחס לתלמוד. לא רק העולם החילוני מתקשה לעכל את התלמוד, גם העולם הדתי צריך לבלוע צפרדעים רוחניות רבות שקופצות באופן לא צפוי מהסוגיות התלמודיות. קשה למצוא סוגיות שלא יביכו את הרבנים בני זממנו מכיוונים שונים: עיסוק פרוע בענייני מין, דיבור לא נאות על נשים, גויים או נכים, רוחות ושדים, כישופים וקמעות והרבה אמונות רוחניות שלא עולות בקנה אחד עם המונותאיזם מבית מדרשו של הרמב"ם.
לרוב בוחרים הרבנים לדלג על האגדות הבעייתיות ובסופו של דבר הם נותרים עם סוגיות הלכתיות (שגם על האדנים הרוחניים שלהן מפחיד לחשוב ובוודאי לדבר). במקום העושר המאתגר של התלמוד, מקבלים התלמידים סוגיות שנכנסו למצנם רוחני, וכל מה שנשאר מהן נראה כמו תרשים זרימה של שאלות הלכתיות משמימות. זה משעמם, וזה גם לא באמת תלמוד.
ובבית המדרש של הטוקבקים
בשבוע שעבר עסקתי בשאלתה של המשוררת הפולנייה ויסלבה שימבורסקה: איך תינוק מתוק הופך להיטלר? חברנו, המכנה את עצמו "המביט", הציע תשובה לשאלה: "אסביר לך בקצרה איך התינוק נהיה היטלר. שהאדם מנסה להגיע לשלמות, וזה בכל תחום. אבל הוא מוציא את הבורא מהמשוואה – אז הוא נהיה אכזרי להחריד".
רוחמה וייסצילום: דבי קופר Debbi Cooper Photographerיקר, שנה טובה ותודה על הדברים, אבל אם תחשוב עליהם שוב תגלה שהם לא יכולים להיות נכונים. כמוך, מן העבר השני, נמצאות חילוניות רבות שטוענות שהדתות המונותאיסטיות הביאו את הרצחנות לעולם. גם אתה וגם הן טועות: הרבה מאמינים והרבה חילוניים הנהיגו מלחמות רצחניות. את כדור הרוע האנושי אסור לנו לזרוק ממגרש למגרש. עלינו להבין שהרוע מקנן בכל מקום, והאחריות למיגורו היא עלינו.
שבת שלום וחג שמח!
