שני אירועים שהתרחשו באותו יום, בשבוע הראשון של מלחמת "חרבות ברזל", עוררו בי את הרצון לכתוב. באותו יום בשעות הבוקר הייתה לי שיחת טלפון ארוכה עם חבר טוב שאחד מבניו הוא רב יישוב ושלושת ילדיו הנוספים הם מפירותיה המעולים של הציונות הדתית (המקורית).
אותו חבר סיפר על שיחה שקיים עם בנו המתגורר בתל אביב ואשר שאל בצורה ישירה: "אבא, איפה היה אלוהים בשמחת תורה? איך אתה מסביר שהאסונות הגדולים של מדינת ישראל מתרחשים – האחד ביום הכיפורים, היום הקדוש ביותר, והשני בשמחת תורה, היום שבו אנחנו רוקדים ושמחים בשמחת סיום קריאת התורה? האם כך", שאל אותו צעיר, "אלוהים יוצא למנוחה ומותיר אותנו ללא שמירה?"
לא חלפו אלא כמה שעות ועלה מאמרו של הפרופ' יואל אליצור, מוותיקי עפרה, שכתב באתר "סרוגים" את המילים הנוראות הבאות – "לא הופתעתי: לא נשארה לקדוש ברוך הוא שום ברירה אחרת. מה יעשה הקב"ה אחרי שלדאבוננו גברו בישראל כוחות שהשליכו את מרחבי הארץ ואת ערי אבותינו, שבוחרים בערכי הבל ומטפחים תועבות מיניות ומדמים את האישה לאיש, המביאים לארץ גויים ומסתננים מסוכנים בכמויות, ובעיקר משכנעים את עצמם שהאויב המר הוא בעצם עמית".
מעודי לא חשבתי שפרופסור קיבל מינוי כמנהל חשבונות ראשי של אלוהי ישראל והוא יושב בחדרו באוניברסיטה ומנהל פנקסנות אלוהית. האם הדברים שנכתבו הם תוצאת מאזן מדוקדק של חטאים ועוונות מול קיום מצוות ומעשי צדקה וחסד? האם לדעת פרופ' אליצור יותר מאלף ומאה הרוגים, יותר ממאתיים חטופים ושבויים ומאות פצועים בשבוע הראשון של המלחמה הם העונש על "השלכת ארץ ישראל"? או אולי העונש על הבאת גויים לארץ, ואולי על הדבקות בערכים שהם לדעתו ערכי זבל?
את מי מאשים פרופ' אליצור? במי תולה "רואה החשבון" של אלוהי ישראל את האשמה במלחמה האיומה שפרצה בשמחת תורה? כל "הנאשמים" הם אזרחים נאמנים של מדינת ישראל, הם היו בין אלה ששילמו ראשונים בחייהם, הם אלה שעשו ועושים שירות צבאי מלא, הם המשלמים מיסים כחוק, הם אלה שבכספם מאפשרים לפרופ' אליצור לשבת במגדל השן האקדמי ולעסוק במחקר.
האם לא רעדה לך היד, פרופ' אליצור, כאשר הקלדת את דעתך? מהיכן שואב הפרופסור הנכבד את עזות המצח בכתיבתו? מניין הוא יודע מה נכון ומה לא נכון לעשות? מה ראוי ומה לא ראוי? האם הוא שליחו של אלוהי ישראל להודיע לעם ישראל את סיבת המכה הקשה שספגה מדינתו-מדינתם?
המאמר נמחק מהאתר כעבור זמן לא רב, אך מחיקתו, בעקבות תגובות חריפות, איננה עדות שהמחבר שינה את דעתו אחרי שפתח וקבע "השם שולח לנו במידת הרחמים סימנים מי אנחנו ומה ייעודנו, ואנו מיד שוכחים וממשיכים הלאה, אז הנה הקטסטרופה קרתה. הלוואי שנזכה להתחיל לשנות את הדיסקט".
לדעתו של פרופ' יואל אליצור, שבא מבית של אצולת המשכילים בציונות הדתית, מלחמת "חרבות ברזל" היא עונש שאנחנו כולנו אשמים בו והיינו ראויים לו, והוא רק חלק ממסכת חינוכית ארוכה שמעביר אותנו אלוהי ישראל על מנת שנדע כיצד עלינו להתנהג כיהודים החיים במולדתם – ארץ ישראל. המלחמה על פי השקפה זו היא עונש על חטאים רבים של עם ישראל, היא סימן ש"עברנו את הגבול" בהתנהגותנו המופקרת, וביחסנו הרך והמיטיב אל שכנינו מצאצאיו של ישמעאל.
המאמר באתר "סרוגים" והשאלות ששאל הבן את אביו החזירו אותי באחת אל הוויכוחים הסוערים, אל הדיונים האין-סופיים ואל מדף הספרים המתארך והולך סביב השאלה הגדולה שכולה ארבע מילים: "היכן היה אלוהים בשואה?"
התשובה או התשובות שמקבל השואל הן בעלות שתי פנים. מחד, הררי ספרים ומאמרים שתוכנם עיוני הלכה ומחשבה, מוסר ודעת; ומאידך, תשובה קצרה, אף היא ארבע מילים, כאורך השאלה: "אין לי תשובה טובה", ובלשון קצרה יותר, בשתי מילים שאינן מובנות לרבים: "הסתר פנים".
"יש לי בעיה עם האמונה הדתית"
הבן הצעיר שאל שאלות שבאו מהמציאות שהוא רואה מול עיניו, מהוויית קיומו וקיום משפחתו, שאלות שהתעוררו אצלו, ולדעתי הוא לא חיכה לתשובות רחבות יריעה. הוא ביקש לומר לאביו: אני מוטרד ואין לי תשובות לשאלות; אני רק מספר לך, אבא, ורוצה שתדע את אשר על ליבי ומה מטריד אותי בימי חושך אלה. אותו בן לא האשים אף אחד, לא בז לאף אחד, אך אמר בצורה מפורשת: "יש לי בעיה עם האמונה הדתית".
האם הוא היה הראשון? ודאי שלא. עד כמה הוא נתן ביטוי למחשבות הרווחות, אינני יודע, אך את עצם העובדה שלא מעטים שואלים שאלות אי-אפשר להכחיש ועל כך שמעתי גם ממתפללים בבתי כנסת. עדיין לוחשים, עדיין חוששים לדבר בקול, אך לאחר המלחמה יש לצפות לעליית קולות, גם מקרב הציונות הדתית, שבניה ממלאים את שורות צה"ל, בסדיר ובמילואים בכלל ובקצונה בפרט.
"לא יודע איפה היה אלוהים"
אלי ויזל, שזכיתי לעבוד איתו ובמחיצתו שמונה שנים, הרבה לעסוק בשאלות אלה – ובספרו הנודע "הלילה", שהיה מספרי העדויות הראשונים על השואה, הוא מרחיב על כך. על פי עדותו בספר, עסק בכך עוד בימים שבהם היה במחנות ההשמדה אושוויץ ובוכנוואלד. וממחשבה למעשה. בספרו "הלילה" הוא כותב על ימיו באושוויץ: "חדלתי להתפלל, נדמיתי לאיוב! לא הכחשתי את קיומו של אלוהים, אך הטלתי ספק בצדק המוחלט שלו".
בקרב ציבור המאמינים, על גווניו השונים, יש מבוכה, יש שאלות שכבר עשרות שנים לא נשאלו. סיסמאות, האשמות, ציטוטי פסוקים ושימוש בקטעים מדברי חז"ל אינם מענה מלא ואינם מזור לכל אלה המתקשים לקלוט ולהבין את מה שעבר על מדינת ישראל בתחילת המלחמה
חברו ובן עירו של ויזל, פרופ' דוד הלבני, שורד שואה שהיה לגדול חוקרי התלמוד ב-50 השנים האחרונות, העיד שגם הוא עסק באותן שאלות בתקופת היותו במחנה העבודה, והוא כותב בחד-משמעיות נגד ההשקפה שביטא פרופ' אליצור: "השואה אינה תולדת חטא... למה דווקא באושוויץ נתן אלוהי ישראל לרשעותו של האדם לשלוט בלי מצרים ולחולל אבדון?" תשובתו של הלבני ישירה מאוד: האסון הגדול ביותר איננו תוצאה של חטא שחטא עם ישראל. זוהי כמובן גם תשובה לחרדים ולאנטי-ציונים שהאשימו את התנועה הציונית ואת ההשכלה בעצם השואה שבה הושמדו שישה מיליון יהודים.
בשיחה שקיים ויזל עם עיתונאי "הארץ" שחר אילן (7.6.2006) הוא נשאל "היכן היה אלוהים בשואה?" והשיב: "אתה חושב שאני יודע? אני באמת לא יודע. לכן אני צועק, אני צועק בלחש".
כאשר הוא נדרש לנושא האמונה הדתית לאחר השואה השיב: "אני אומר שיש לי אמונה פצועה, אבל היא אמונה. אני מתקומם נגד דרכי האלוהים, אבל אני לא יכול להתגרש, אני פשוט לא יכול".
בהמשך מוסיף ויזל סיפור שהוא תמצית העניין, סיפור שנותן מענה הן לבן ששאל את אביו והן לדברי הקטגוריה החריפים ומעוררי הכעס של פרופ' יואל אליצור. ויזל נפגש בניו יורק עם הרבי מלובביץ' וכחסיד תמים-אומנם של חסידות ויז'ניץ, הוא ביקש תשובה:
"הייתי מיודד עם הרבי מלובביץ'. שאלתי אותו: איך אפשר להאמין אחרי מה שקרה? הוא השיב לי: איך אפשר לא להאמין? אמרתי לו: אם אתה נתת לי עכשיו תשובה, אני לא מקבל אותה. אבל אם נתת לי שאלה נוספת, אני כן מקבל".
רבים מבקשים לדחות את הקשר או הדמיון בין ימים אלה לימי החושך הנורא לפני 85-80 שנה. חרף ההבדל הגדול מאוד בין שני האירועים – הן במקום התרחשותם, הן בהיקפם – הרי שבשאלת הסיבות לשני האירועים ולעצם זהותנו וחיינו, בעיקר בתחום האמונה, יש דמיון חזק והוא ודאי ישפיע.
בקרב ציבור המאמינים, על גווניו השונים, יש מבוכה, ישנן שאלות שכבר עשרות שנים לא נשאלו. וכאן, סיסמאות, האשמות, ציטוטי פסוקים או שימוש בקטעים מדברי חז"ל אינם מענה מלא ואינם מזור לכל אלה המתקשים לקלוט ולהבין את מה שעבר על מדינת ישראל בשבוע הראשון של המלחמה, ובעיקר ביום הראשון שלה. דור נבוך ואמיץ, דור לוחם המחרף נפשו למען מדינתו, מחפש "מורה נבוכים" שייתן תשובות, שירפא את הנפש, שיחזק את הנשמה, שייתן הסבר והצדקה להקרבה הגדולה הנדרשת היום. מדינת ישראל נולדה כדי לשמש מקלט ומגן לעם ישראל בכך שתמנע את השואה הבאה. האם עמדה המדינה בשליחות שנטלה על עצמה מיום שקמה לפני 75 שנה?
