מיכאילו וסיליוק הלך לעולמו ב-1958, אבל אנשים ממשיכים לזכור אותו ואת פועלו בירושלים, בלוס אנג'לס וגם בברשד, עיירה שהייתה בשליטה רומנית בעת הכיבוש הנאצי. בזמן השואה הבריח וסיליוק דרך נהר הבוג הדרומי עשרות יהודים לעיירה, וכך הציל את נפשם.
הבוג הדרומי הוא הנהר שהפריד באותם ימים בין האזור שהיה תחת שליטה הגרמנית לאזור בשליטה רומנית במחוז ויניצה. בהתאם להסכם של אדולף היטלר ושליט רומניה יון אנטונסקו, שהיו בעלי ברית, חבל הארץ שבין הבוג הדרומי לנהר הדניסטר הועבר לשליטה הרומנית. בזכות העובדה הזו, ליהודים שהוגלו ונכבשו באדמות האלה היה סיכוי לשרוד, בניגוד מוחלט ליהודים שחיו מהצד הצפוני של נהר הבוג שלהם המתינו גיאות ההריגה.
5 צפייה בגלריה
נהר הבוג הדרומי. ליהודים באדמות שהיו בשליטה רומנית היה סיכוי לשרוד
(צילום: Shutterstock)
על פי העדות שנשמרה ב"יד ושם", וסיליוק חי את כל חייו בכפר צ'רניאטקה שבאזור ברשד. לקראת פלישת הגרמנים לברית המועצות ב-1941 הוא היה בן 42, נשוי ואב לארבעה ילדים. בזמן הכיבוש הוא שמר על קשר עם היהודים בעיירה הסמוכה טרנובקה, שרוכזו באלפיהם בגטו בצפיפות ובתנאים איומים. ב-27 במאי 1942 הייתה בטרנובקה אקציה שבה נרצחו רבים מתושבי הגטו.
בין אלה ששרדו היו פאניה ז'ורניצקיה, בנותיה מניה ופירה ובנה סשה. באקציה נרצחו הוריה של פאניה, אחותה עם ילדיה וקרובי משפחה אחרים. מתוך הבנה שעם הזמן הגרמנים ישמידו את כל היהודים שנותרו, חיפשה פאניה אפשרות לעבור את נהר הבוג לאזור הכיבוש הרומני, אף שהדבר היה מסוכן ביותר – הגרמנים והפוליצאים לכדו את מי שניסו להימלט ותלו אותם בפומבי.
"כולנו באותה תקופה ישנו לבושים"
בנה של פאניה, סשה (אלכסנדר) ז'ורניצקי, תיעד מאוחר יותר את זיכרונות ילדותו מהשואה, כולל המעבר לגטו ברשד שמעבר לנהר הבוג, בספרו "גטו ברשד דרך עיניו של ילד". כך כתב בספר:
"בערבים המבוגרים התכנסו בקבוצות קטנות ודנו באפשרויות שונות של הימלטות מהגטו. באחד מהערבים, אמא שלי זומנה לרחוב על ידי דניאל נמירובסקי, סנדלר ידוע במחוז וראש הגטו הבלתי רשמי.
על דבר השיחה של דניאל עם אימי ברחוב, נודע לנו כאשר כבר היינו נמצאים בשטח שמעבר לבוג, באזור הכיבוש הרומני, בגטו ברשד. הוא אמר שיש איש מהכפר צ'רניאטקה, מיכלקו, שהוא מכיר היטב וסומך עליו. הוא רוצה לקחת את היהודים מעבר לבוג לברשד, שם הרומנים לא הורגים. אימי הייתה אישה חכמה, נחושה ולא ביישנית. כמובן היה כאן סיכון מסוים, ונמירובסקי עצמו לא העז להיות הראשון שיצא מהגטו, אלא ראה צורך לקבל מאמא שלי ידיעות על תוצאה מוצלחת. היא הבינה את כל זה היטב, כמו גם את העובדה שבמקרה של סירוב יהיו אחרים שירצו, ואז התור של המשפחה שלנו יגיע לא ידוע מתי, והזמן לא חיכה. היא לחשה לשתי אחיותיי ועד מהרה העירה אותי משנתי בבגדיי. כולנו באותה תקופה ישנו לבושים.
5 צפייה בגלריה
סשה (אלכסנדר) ז'ורניצקי עם בנו לאוניד ואחותו פירה, בקבר אביו לב ז'ורניצקי שהיה בחזית בצבא האדום, חזר מהמלחמה ונפטר מאוחר יותר. בית קברות בטרנובקה (טרניבקה), 1982
(צילום: באדיבות לאוניד ז'ורניצקי)
מחוץ לגבולות הגטו המתין לנו גבר בשנות ה-40 לחייו. לקראת השחר הגענו אל פרברי הכפר צ'רניאטקה, שם גר מיכלקו. הוא הוביל אותנו אל אסם לחם (בית ייבוש תבואה) שעל רצפתו הונח חציר טרי ומיובש שהפיץ ריח נעים. נרדמנו שם ומיכלקו הלך הביתה.
בבוקר הביאה אישה, כנראה אשתו, כד חלב טרי, כיכר לחם אפוי ביתי, חתיכת שומן חזיר גדולה עם עור מזופת היטב. הוא היה רך, בעל צבע מעט ורדרד, והעור ששומן בקש העניק לו טעם בלתי נשכח שאזכור לשארית חיי. אמא, אישה דתייה, לא אכלה שומן חזיר. אחר הצהריים אכלנו בורשט טעים עם שעועית צעירה. רק לעיתים רחוקות אתה יכול למצוא בורשט כזה אפילו בכפרים היום, שם מבשלים כבר בעיקר אוכל על כיריים עם גז, ולא בתנור של פעם, שם הוא מתבשל זמן רב, ארוך, בחום הבוער.
הרבה אחרי חצות, מיכלקו לקח אותנו לבוג, בערך למקום שבו נמצא כעת הסכר של תחנת הכוח ההידרואלקטרית צ'רניאצקאיה. הבוג כאן היה רדוד, אבל מהיר, עם קרקעית מכוסה באבנים גדולות, חלקלקות וקרות, אם כי המים עצמם היו חמים יחסית. מיכלקו הלך קדימה, פסע בזהירות בין האבנים. בידו השמאלית הוא החזיק אותי, בימנית – מקל, שבעזרתו מישש כל הזמן את התחתית. הוא צעד לאט אבל בטוח, כאילו הכיר באופן מושלם כל עיקום של הקרקעית הסלעית-חולית, לעיתים קרובות הביט לאחור על אימי ואחיותיי ההולכות מאחור. חצינו את הנהר ללא תקלות, טיפסנו על גדת שומילובסקי הגבוהה הסלעית ופנינו ליער צעיר, קטן אך סבוך, שם מיכלקו העלה במהירות מדורה מעשבים וענפים יבשים. זה היה מועיל מאוד, כי הרוח הרעננה והקרירה של אוגוסט שלפני עלות השחר כבר הצליחה לנשוב היטב דרך הבגדים הרטובים, וכולנו הספקנו לקפוא.
לאחר שהתחממנו וייבשנו בגדים ליד המדורה, אכלנו במהירות את האוכל שהכינה בעלת הבית למסע ועברנו לדרך הכפרית המובילה מהכפר שומילובו לכפר מנקובקה, ומשם לוויטיבקה ולברשד. למיטב זכרוני, היום ההוא, ככל הנראה, היה יום שוק, כי אנשים מהכפרים עם שקים על הכתפיים נעו בקבוצות קטנות לאורך הכביש לכיוון ברשד. מעת לעת חלפו על פנינו עגלות עמוסות בשקים, ומאחוריהן היו קבוצות קטנות של אנשים, בעיקר נשים, לבושות בחולצות רקומות, חצאיות כהות רחבות. כמעט לכולם היו חרוזים צבעוניים גדולים בכמה שורות סביב צווארן. לא ראיתי לבוש כזה במקומות שלנו. אבל זה היה אופייני לכפרים על הגדה הימנית של הבוג. אנשים לא התייחסו אלינו במיוחד.
5 צפייה בגלריה
מצבה בטרנובקה (טרניבקה) על קבר אחים של 2,300 יהודים שנרצחו בשואה, ביניהם סבו וסבתו של אלכסנדר ז'ורניצקי. המצבה מיוחדת במינה בכך שמצוין בה שמדובר בקבר אחים של יהודים. בברית המועצות לרוב ציינו במצבות "אזרחים סובייטים" והסתירו את מוצאם
(צילום: באדיבות לאוניד ז'ורניצקי)
עדיין היה בהיר כשהגיעו כמעט למרכז גטו ברשאד, עד למרתף למחצה, שאותו כינו יהודי ברשד 'הבאשקה'. הוא היה די ארוך ורחב, מורכב משני חצאים, שלכל אחד מהם שלושה חדרים ומטבחים. התיישבנו בחדר הראשון, הקר ביותר. בשני גרה בעלת ה'באשקה' רוחל, אישה זקנה מרושלת כבת 90, עם שיער אפור ארוך ולא מסורק. מעל ה'ראש' החלה הקומה השנייה, המחולקת בהתאמה לשני חצאים, שבכל אחד מהם גרו שני בניה עם משפחותיהם, שניהם היו ספּרים, במסורת שעברה מסבא וסבא רבה. לא נשותיהם, לא הילדים ולא הם עצמם מעולם לא ביקרו את אימם, והעבירו לה מדי פעם כמות קטנה של אוכל, בעיקר שאריות מהשולחן.
בהתעוררה בבוקר, היא ישבה על המיטה, בעודה נשארת בכתונת לילה רחבה משנת ייצור לא ידועה, כל כך מלוכלכת עד שאי אפשר היה לקבוע את צבעה, והתחילה בפנייה לאלוהים: 'גוטעניו שלח מכה מיידית לבני הבכור שלי. בן...' – היא קראה בשמו, אחר כך בשם כלתה וכל הילדים, אחר כך הייתה רשימה של כל בני משפחתו של הבן הצעיר... משפחה מסבראן, שגרה בחצי השני של ה'באשקה', והמשפחה שלנו, שאינה יכולה לשלם לה שכר דירה מראש. בתום פנייתה אל ה' ביקשה את מות היטלר והמלך הרומני מיחאי, שבגללו התיישבו בברשד עשרות אלפי יהודים מורעבים ותפרנים, והיא סיימה כך: 'ולי, גוטעניו, הרשה לי לחיות עד מאה ועשרים, כדי לראות את חסדך אלי'. ואז, בסנדלים הגדולים והמרופטים שלה, היא הייתה מדשדשת בדירה תוך סיבוב אצל הדיירים. 'שמעתי שכבר בישלת הומיניה (ממליגה, דייסה מתירס), אבל אף אחד לא נתן לי חתיכה, הקדוש ברוך הוא יעניש את כל משפחתכם, וגם את כל בניי, נשותיהם וילדיהם. אָמֵן'"...
נכנע לדלקת ריאות
ב-30 באפריל 2007 העניק יד ושם למיכאילו וסיליוק את התואר חסיד אומות העולם לאחר מותו, על פי עדותו של אלכסנדר ז'ורניצקי ועדות שתי אחויותיו. בשנת 2010 הפיקה הקהילה היהודית של ויניצה סרט קצר ומרגש, "מעבר בנהר", על מעשי ההצלה והגבורה של וסיליוק.
"עבדנו בצוות של שלושה אנשים: הבמאית ליודמילה ויטנקו, הצלם סרגיי נאומץ ואני שהייתי אחראי על הקריינות", מספר ל-ynet לאוניד טרכטנברג, אינטלקטואל יהודי מוויניצה שעומד בראש מוזיאון השואה בעיר. "בשנת 2011, בפסטיבל הקולנוע היהודי בעיר חמלניצקי, הסרט שלנו זכה בפרס הראשון".
5 צפייה בגלריה
סטפן וסיליוק עם בנו וסיל. "כואב הלב על אבא שלי סטפן. הוא היה ממש מעורב בכל מעשי ההצלה האלה"
צוות הצילום יצא אל אזורי ההתרחשות וצילם את עדותו של סשה ז'ורניצקי וגם את בנו של וסיליוק, סטפן, יליד 1926 – שניהם כבר אינם בחיים. בנו של ז'ורניצקי, לאוניד, הוא רופא שחי כיום בלוס אנג'לס. לדברי סטפן בסרט, לפי מחברת שבה מיכאילו וסיליוק רשם בקפדנות את ההתרחשות, הוא העביר מהאזור שהיה בשליטת הגרמנים לאזור שהיה בשליטת הרומנים לפחות 66 יהודים.
יצוין כי בעדותו בסרט מספר ז'ורניצקי שבניגוד למה שכתב בספר, מתברר כי סטפן הוא זה שלקח אותו על הידיים דרך הנהר. בצ'רניאטקה חי כיום נכדו של מיכאילו ובנו של סטפן, וסיל בן ה-67, עם רעייתו אנה. "לסבא מיכאילו הייתה משפחה גדולה. היו לו 12 ילדים שמתוכם נשארו שבעה", הוא מספר. "אבא שלי סיפר לי שתמיד סבא לקח אותו לעזור להעביר את היהודים. בשל המעברים הרבים האלה, לעיתים במים קרים, סבא לקה בבריאותו ונפטר בגיל מוקדם יחסית מדלקת ריאות. חבריו היהודים ניסו להציל אותו ואשפזו אותו בבית חולים באומן, אבל זה לא עזר".
"כואב הלב על אבא שלי סטפן. הוא היה ממש מעורב בכל מעשי ההצלה האלה, והיו ניצולים שגם הגיעו אחרי המלחמה לכפר כדי להודות לו, אבל הוא לא זכה להכרה של יד ושם", הוא מוסיף. בשיחה עם בני המשפחה מתברר שבני הזוג מעולם לא ראו את התעודה שקיבלה אחת מבנותיו של מיכאילו, שהייתה בקשרי עבודה עם ז'ורניצקי ולא דאגה לשלוח להם העתק.
ביד ושם הצלחנו לאתר את התעודה של מיכאילו וסיליוק שמעידה על היותו חסיד אומות עולם. את המחברת שעליה סיפר סטפן ואת תמונתו של "מיכלקו" לא עלה בידינו לאתר.
