על פי סטטיסטיקה מעודכנת, רק 27% מהישראלים המסורתיים צמים היום, תשעה באב, ואילו רוב החילונים בארצנו ממשיכים את חייהם כרגיל. גם הדתיים לא בדיוק בוכים לאורך היום, אלא מבלים את הצום בעוד פאנל על שנאת חינם או תרבות המחלוקת, צפייה בסרטים משכיחי רעב ופנטזיה על הרוגלעך שאחרי.
עם בלי עבר – אין לו עתיד: היכנסו לעמוד תשעה באב
אין להאשים כמובן אף אחד. אך טבעי הוא שאבל על מקדש שחרב לפני אלפיים שנה ילך לאיבוד מתישהו, ולא סביר שדורות אחרי האסון, שלא היו שם ולא יכולים להרגיש בחסרונו, יזדהו באמת עם האבל.
- אנחנו בהתפוררות שסופה חורבן. חייבים לעצור/ הרב דוד סתיו
- מתי אלמד לבכות נכון/ סיון רהב-מאיר
אלא שעיון מעמיק בתולדות עמנו מגלה שלא כך היו פני הדברים במשך מאות בשנים. למעשה, מתברר שתשעה באב היה יום משמעותי, טראומתי כמעט, בעיקר בדורות שבהם לא הורשו יהודים להציג את כף רגלם בירושלים.
זה השלב שבו אמורים להגיב קצת בהפתעה, שהלא כולנו גדלנו על הידיעה שלא משנה מה היה ומי שלט בארץ, תמיד היו יהודים בירושלים, לא? ובכן, לא.
חורבן ירושלים היה שמחתה של הנצרות
60 שנה אחרי חורבן הבית השני סילק אדריאנוס הרומי את קומץ היהודים שנותר בירושלים, וקרא לעיר מחמדנו על שמו ועל שם אליליו – "איליה קפיטולינה". בעקבות כך הנהיג בר כוכבא את המרד הידוע שלו, שבו קרא להקמת בית המקדש השלישי ואף הטביע את דמות חזית ההיכל על מטבעותיו, אלא שהסוף המר ידוע – בית המקדש הנ"ל לא הוקם, והמרד הסתיים בעוד אלפי יהודים שהתנפצו למול האימפריה הרשעה.
היהודים לא חזרו לירושלים. אדרבא, כשהרומאים התנצרו והפכו לאימפריה הביזנטית, הם מיתגו את החורבן היהודי בירושלים כאידיאולוגיה של ממש, ולא רק שאסרו על יהודים להיכנס לעיר – אף הפכו את האתרים היהודיים החרבים בה לאתרי חובה לכל צליין נוצרי. ביומן המסע של הנוסע מבורדו (צרפתי שביקר בארצנו בשנת 333 לספירה), למשל, הוא תיאר כיצד בהר ציון מצביעים מורי הדרך בחדווה על שבעה בתי כנסת חרבים.
תשעה באב היה אז ליום משמעותי מאין כמוהו, מפני שהוא ביטא באופן מעשי ביותר את האובדן הלאומי הגדול ביותר – אובדנם של מקדשנו, עיר בירתנו ועצמאותנו שהלכו לבלי שוב. אב הכנסייה הירונימוס, שחי בבית לחם כ-300 שנה אחרי חורבן הבית, תיאר בלעג ארסי איך מול פריחת הנצרות והמקומות הקדושים לה בירושלים, יכולים היהודים בימיו להיכנס לעיר באופן סמלי רק פעם בשנה, בתשעה באב, כמובן, כדי לעמוד על הר הזיתים, להתבונן בחורבן המקדש שלהם המכוסה באשפה – ולבכות מרה.
כשהרומאים התנצרו והפכו לאימפריה הביזנטית, הם מיתגו את החורבן היהודי בירושלים כאידיאולוגיה של ממש, ולא רק שאסרו על יהודים להיכנס לעיר – אף הפכו את האתרים היהודיים החרבים בה לאתרי חובה לכל צליין נוצרי
הנה הטקסט המקורי בתרגום מלטינית: "עד עצם היום הזה נאסר על אותם אריסים דו-פרצופיים לבוא לירושלים מפני רציחת הנביאים, והאחרון שבהם: בן האלוהים, אלא אם כן (יבואו) כדי לבכות, ואז ניתנת להם רשות לשאת הספד על חורבותיה של העיר תמורת תשלום... אכן, אף המספד אינו ניתן להם בחינם. ביום שנכבשה בו ירושלים על ידי הרומאים ונחרבה, אפשר לראות את בני העם הזה, נשים לבושות סחבות וזקנים נושאים נטל הסחבות והשנים, מתאספים לעת אבל... ובעוד אשר עץ הצליבה של האדון (ישו) מבהיק וזורח וחוגג את תחייתו... מבכים בני העם המסכן הזה את חורבות מקדשם, ואין הם ראויים לרחמים" (פירוש הירונימוס לספר צפניה, פרק א', ט"ו, סביב שנת 390 לספירה).
כשעל חורבות המקדש נבנה המסגד
מפנה מעורר שמחה התחולל עם זריחת כוכבו של האסלאם בנוף ארצנו בשנת 638 לספירה. ירושלים נכבשה אז בידי עומָר אִבְּן-אלח'טאב, אשר עמד נדהם למול היעדרם של היהודים בעיר אבותיהם. מסמך עברי מרתק שהתגלה בגניזה הקהירית, מספר כי הכובש החדש התקומם נגד סילוקם של היהודים מירושלים, אבל גם רצה לשמור על שקט תעשייתי מול הנוצרים, ולכן הכריז על דיבּייט שבו כל צד יציע מה גודל הקהילה היהודית הראויה לגור בירושלים:
"אז אמר הפטריארך (הנוצרי): יהיו העוברים, כולל משפחותיהם וילדיהם, חמישים בית. אז ענו לו היהודים: לא נהיה פחות ממאתיים בית. ונתארכה העמידה על המקח עד שציווה עומר שבעים בית ונענו לכך" (משה גיל, "ארץ ישראל בתקופה המוסלמית המוקדמת", כרך ב', עמ' 3).
ברכת מזל טוב שלוחה אפוא ליהודי המאה השביעית לספירה, שאחרי מאות שנים של נתק מירושלים זכו לשוב אליה ולחדש בה את היישוב היהודי, גם אם בסרטיפיקטים מוגבלים בלבד. אלא שאת השמחה הגדולה עמעמה בעוז העובדה שאת מקום המקדש ההרוס תפסו עתה מסגד אל-אקצא וכיפת הסלע, שציינו מסורות מוסלמיות דווקא בהר הבית, תוך דחיקת המורשת היהודית.
חיסולה האכזרי של קהילת "אבלי ציון"
התוכניות לביטול תשעה באב נדחו, אפוא, ובין יושבי ירושלים החדשים בלטה אז קהילת "אבלי ציון" אשר חייתה את החורבן באופן יומיומי. אבלי ציון לבשו שחורים, חיו חיי עוני וצום, התנזרו מבשר ומיין ועסקו רוב ימיהם בקינה על חורבן המקדש.
5 צפייה בגלריה
הכותל מעטר מפה של ירושלים מן המאה ה-19. רק מפות מעטות של העיר הראו באופן בולט את האתר החשוב
קהילה זו הורכבה בעיקר מקָראים, אשר אחד מהם, סהל בן מצליח הכהן, תיאר את חיי היום-יום בעיר: "ודעו אחינו כי ירושלים בזמן הזה... בתוכה נשים מקוננות וסופדות בלשון הקודש ובלשון פרס ובלשון ישמעאל, ומלמדות לבנותיהן נהי ואשה רעותה קינה ואומרות: איכה ישבה בדד... ובחודש תמוז ואב יגדל המספד בירושלים". מדהים לגלות איך מאות שנים אחרי חורבן הבית, לא רק שהאסון הלאומי לא נשכח והתמסמס לו בזיכרון הרוגלעך – אלא שנוכחותו גלשה הרבה מעבר לתאריך המסוים באב שנקבע לו.
תקוותם של אבלי ציון לנס הגאולה נגוזה באחת, כאשר בשנת 1099 פרצו אבירים נוצרים צמאי דם לירושלים כדי לכבוש אותה מידי הכופרים המוסלמים. כטוב ליבם בטבח הם חיסלו גם את יהודי ירושלים ובהם את קהילת אבלי ציון, וגירשו את הניצולים מהעיר.
בין יושבי ירושלים החדשים החל מהמאה השביעית, בלטה קהילת "אבלי ציון" אשר חייתה את החורבן באופן יומיומי. אבלי ציון לבשו שחורים, חיו חיי עוני וצום, התנזרו מבשר ומיין ועסקו רוב ימיהם בקינה על חורבן המקדש
בהמשך התרככה קצת גישת היודן-רָיין הנוצרית בירושלים, והצלבנים התירו לקומץ יהודים להתגורר בה. כמה קומץ? רבי בנימין מטודלה, שקפץ לביקור בירושלים ב-1167, סיפר שמצא ארבעה יהודים בלבד שגרים ליד מגדל דוד. אין לתאר, אם כן, את עוצמתו של תשעה באב בכל קהילות ישראל בעולם בתקופה חשוכה זו.
חוקי החליף המשפילים
מאה שנות השלטון הצלבני בירושלים הסתיימו כשצלאח א-דין כבש את העיר ב-1187, ופתח שוב את שעריה לרווחה בפני היהודים. אחד מהם, המשורר והנוסע היהודי מסביליה, רבי יהודה אלחריזי, הגיע אז לירושלים ותיאר את מראה עיניו בהתפעמות ובחרוזים עולצים בספרו "תחכמוני":
"ובעודי מתהלך... ראיתי לעומתי איש מבני העיר... אמרתי לו: 'מתי באו היהודים לעיר הזאת?' אמר לי: 'מיום לכדוה ישמעאלים, שכנוה ישראלים'. אמרתי: 'ומדוע לא שכנוה בהיותה ביד הערלים?' אמר: 'מפני שאמרו כי הרגנו אלוהיהם ועשינו חרפה להם, ואילו בתוכה מצאונו – אזי חיים בלעונו... ויער אלוהים את רוח מלך ישמעאלים... ויעל הוא וכל חילו ממצרים ויצר על ירושלים, ויתנה ה' בידו ויצו להעביר קול בכל עיר, אל כל רב וצעיר, לאמור: דברו אל לב ירושלים, לבוא אליה כל הרוצה מזרע אפרים... והנידחים מקצה השמים'".
5 צפייה בגלריה
הר הבית בשנות ה-70. את מקום המקדש ההרוס תפסו מסגד אל-אקצא וכיפת הסלע, שציינו מסורות מוסלמיות דווקא בהר הבית
(צילום: AP)
היהודים חזרו לירושלים, ובמשך 700 שנות שלטון מוסלמי הפכפך שעבר מהאיוּבִּים לממלוּכּים ומהם לעות'מאנים, הם שילמו מס גולגולת כבד כיאה ל"בני חסות", וצייתו לחוקי החליף עומָר המשפילים, שהזכירו להם שהמוסלמים הם הבוס. בכל השנים האלה הם התאבלו בדמעות בתשעה באב, מפני שידעו שהכול יכול להתהפך בן רגע, ומי יודע מתי בפעם הבאה שיזכו לראות את עיר הקודש ככה בלייב, אפילו בלי בית מקדש.
גם באמצע המאה ה-20 – ננעצה בליבה חומה
כשמדינת ישראל נולדה ב-1948, נדמה היה לרגע שהנה נגענו בנצח, ובעוד רגע ממש נגשים את חלום הדורות ונעמיד את מנורת הזהב במקדש השלישי, אלא שיהודי המאה ה-20 הראו היעדר התלהבות מובהק בכל הקשור לקורבנות ולמעמדות כהונה. אם זה לא מספיק, אז גם הפוזה הישראלית הגאה של "מי אתם שתאסרו עלינו להיכנס לירושלים?" התנפצה אל מול הכיבוש הירדני שקרע מאיתנו את העיר העתיקה, הר הזיתים וכמעט כל אתרי המורשת שלנו בירושלים.
במשך 19 שנות געגוע נוכחו שוב היהודים לראות שגם אחרי מאות שנים של מסלול ירוק בטוח אל עיר הקודש, שום דבר לא באמת בטוח בעיר הזאת שבליבה שוב חומה.
אז מה מקומו של תשעה באב בחיינו עתה, מששערי ירושלים פתוחים, ומצבנו בסך הכול סבבה? סגולתו של היום הזה, כפי שעובר כחוט השני לאורך הדורות, בטוב וברע, הוא ביכולתו להעניק לנו פריזמה היסטורית רחבה ועמוקה יותר של הדברים שקרו לעמנו בדרך.
תמר הירדניבאדיבות המצולמתהצום, מגילת איכה ופסוקי הכיסופים לירושלים שנכתבו בדם ליבם של אבלי ציון, יכולים להזמין את מי שליבו פתוח לעולמם הקצת פחות ממוזל של דורות שלא זכו כמונו בכל הטוב הזה. הפסוקים כפי שהם ודאי שאינם משקפים את עולמנו ומצבנו כיום, אבל כן נוכל להבין באמצעותם את רחשי ליבו של מי שכתב אותם.
יש ערך בזיכרון לאומי, ומי שישכיל למנף אותו במקום לנפנף אותו, אולי יצליח להתרגש באמת מכך שאנו חיים היום בחלון היסטורי נדיר של ירושלים עברית, בעצמאות שכמותה לא נראתה פה כבר אלפיים שנה.
לשנה הבאה בירושלים הבנויה.
