גם בימים שבהם ישראל מצויה במחלוקת כבדה ומפולגת ממשיכים להגיע לארץ עולים חדשים, ביניהם צעירים, אשר מוצאים את עצמם במדינה סוערת שלא דומה בכלל למקום שממנו הגיעו. האם המהפכה המשפטית, והמחאה הנרחבת, משפיעים על ההחלטה שלהם לבוא לארץ?
יריד העולים החדשים הצעירים, שהתקיים השבוע באוניברסיטת בר-אילן, היה הזדמנות טובה לבדוק את התחושות של בני הדור הצעיר נוכח הסערה הגדולה שעוברת על ישראל בימים אלה. נוכחות גדולה של מתעניינים בלימודים באקדמיה נרשמה מרוסיה ומאוקראינה, אך גם עולים ממדינות כמו טורקיה, אתיופיה, פרו ואפילו צעיר אחד מתוניסיה שסירב בתוקף להיחשף.
שריל בנישו, עולה מצרפת: "לא חוזרת לשם"
(צילום: אונ' בר אילן)
שלי שובר, בת 20, עלתה לישראל מפריז לפני כשמונה שנים, סיימה את שירותה הצבאי בצה"ל וכבר החלה את הסמסטר הראשון בבר-אילן בלימודי קרימינולוגיה כי "החלום שלי זה לשרת במשטרת ישראל". להפנינג לאקדמיה היא משכה את חברתה משירותה הצבאי, שריל בנישו בת ה-21, שעלתה לישראל לפני כשלוש שנים ומתגוררת ברעננה. היא מתעניינת בלימודי ביוטכנולוגיה ופסיכולוגיה. השתיים הגיעו לבדוק את האופציות הלימודיות העומדות בפניהן: "עוד יומיים אני משתחררת מהצבא ואשמח להתחיל לימודים באוקטובר. אעשה הכול כדי להתקבל לאוניברסיטת בר-אילן".
על המצב היא אומרת: "גם בצרפת המצב הפך לא כל כך בטוח, ולא רק ליהודים. היו הרבה פיגועים, כך שכיהודייה ובכלל כבן-אדם, אני אישית מעדיפה את הארץ והביטחון פה, למרות הפיגועים ולמרות המחאות וההפגנות בכבישים. אני תמיד אומרת לישראלים: צריך להיות בחו"ל כדי להבין. אני לא חלק מכל הבלגנים והרפורמות. אני מנסה להתעניין והכול, אבל כשאת בצבא זה לא חלק מהחיים שם. אנחנו לא כל כך מדברים על הדברים האלה ואני מברכת על זה, כי אני חושבת שפוליטיקה לא צריכה להתערבב בתוך הצבא. זה יכול ליצור קרעים מהסוג שיהיה קשה מאוד לאחות. זה הניגוד של מה שאומרים על הצבא, שהוא כור היתוך – מקום שמאחד.
"בשום מדינה המצב לא מושלם. דיברתי בכנס עם הרבה צעירים צרפתים שלא מבינים ממש את הפוליטיקה בארץ אבל הם חוששים מאוד שם בצרפת. אמרתי להם שאני פה עד הסוף"
"כואב לי על כל מה שקורה במדינה. כואב עם השסע הזה, כשאף צד לא מוותר לצד האחר ולא ממש מנסה להבין. אבל בשום מדינה המצב לא מושלם. דיברתי בכנס עם הרבה צעירים צרפתים שלא מבינים ממש את הפוליטיקה בארץ אבל הם חוששים מאוד שם בצרפת. הם מבקשים לחיות בשקט, התחלה חדשה והזדמנות לחיים טובים, וישראל היא מקום מצוין לזה. הם גם שאלו אותי איך בישראל ואם יש לי תוכניות לחזור לצרפת, אבל אמרתי להם שאני פה עד הסוף. אותי לא יזיזו מפה, כי אין לי מקום אחר להיות בו".
"מי שבא מרוסיה לא חושש מכלום"
ברחבת הכניסה לאולם התגודדו רבים מהצעירים, שנהנו מהשמש החורפית שיצאה במפתיע. ביניהם היה ג'ורג'י זאבס בן ה-18 מעיר קטנה בבלארוס, שהעיד: "המצב הביטחוני בישראל לא מדאיג אותי בכלל וכל עניין הרפורמה גם הוא לא מעניין אותי. אני גם לא חושב שהרבה מהישראלים פה מבינים את התוכנית. מי שבא מרוסיה, עם כל המתיחויות שיש שם והמלחמה עם אוקראינה והלחץ הכלכלי, שלא לדבר על הפגיעה בחופש הביטוי והדיכוי האלים, לא חושש מכלום. כל מדינה אחרת, ובוודאי מדינה דמוקרטית חופשית כמו מדינת ישראל, עדיפה על פני החיים תחת המשטר של פוטין".
"אני אתן לך דוגמה מה זה דיקטטורה ומה זה חיים בצל פחד אמיתי משלטון שאינו משרת את העם: לפני כשבועיים, ילדה בכיתה ו' ציירה ציור שבו נראה דגל אוקראינה וכתבה שהיא מתנגדת למלחמה. המורה בכיתה דיווחה על כך למנהלת בית הספר שדיווחה הלאה למשטרה, והילדה הורחקה מאביה חד ההורי ונזרקה לבית יתומים עם טיפול פסיכיאטרי. אביה עבר חקירה קשה מאוד ואלימה, וצפוי להישלח למאסר בגלל הציור שהבת שלו ציירה. את חושבת שזה דווח בכלי התקשורת הרשמיים ברוסיה? ממש לא. את המידע קיבלנו דרך הרשתות החברתיות, ודיווחו על זה ממש בקטנה מחוץ למדינה".
"כל מדינה אחרת, ובוודאי מדינה דמוקרטית חופשית כמו מדינת ישראל, עדיפה על פני החיים תחת המשטר של פוטין. אתם בישראל פשוט לא יודעים להעריך את החירות שיש לכם"
"אתם בישראל פשוט לא יודעים להעריך את החירות שיש לכם, את היכולת להביע דעה באופן חופשי מבלי שמישהו יאזוק או יעצור או יעניש אותך בחומרה על כך. ברוסיה יכולים רק לחלום על דמוקרטיה חופשית כמו שיש לכם בישראל. זו הסיבה שאני פה. אני רוצה ללמוד פה, לבנות את חיי פה, ולהיות יהודי גאה שגר במדינת היהודים באופן חופשי".
"ייקח לי שנים להבין מי נגד מי"
למרכז הקליטה בכרמיאל הגיעה באוקטובר אסיה קאזלובה בת ה-17 מטיסה ישירה מסנט פטרסבורג: "באתי לכנס כדי לשמוע את ההיצע. האמת, יצאתי מבולבלת. כל כך הרבה מידע וחומר לחשוב עליו", היא צוחקת ואומרת שהיא מתלבטת בין לימודי פיזיקה לאמנות, וגם על האוניברסיטה שבה תלמד היא לא ממש סגורה. על המצב בישראל היא אומרת, כמו זאבס שדיבר לפניה, "אני רואה בחדשות את הפיגועים ואת ההסלמה במצב הביטחוני בישראל, ועדיין, ברוסיה הרבה-הרבה יותר מסוכן לחיות בימים אלה. וזו לא רק המלחמה מול אוקראינה. אני נחושה לחיות את חיי בישראל, ושום מתיחות בישראל לא תשפיע עליי להחליט אחרת".
על הרפורמה היא אומרת בחיוך: "אני לא מבינה כלום. אבל אני לא מודאגת בכלל. אנסה בחודשים הקרובים, ואולי אצטרך גם את השנים הקרובות, ללמוד על זה כדי לדעת ולהבין מי נגד מי ומה קורה. בינתיים אני מנסה ללמוד את הצדדים".
"המצב הביטחוני מפחיד, אבל לא מספיק כדי להבריח"
טפרה גטהון וחברו באיילן וורקוו בני ה-25 עלו מגונדר שבאתיופיה לפני כשבעה חודשים. הם מתגוררים ולומדים עברית במרכז הקליטה בירושלים. גטהון רואה חשבון במקצועו; חברו, אח בבית חולים, אומר: "אני רואה ושומע את המחאות בעיקר בתקשורת, אבל לא ממש מבין על מה זה. לא בוער. אני עוד אלמד. לי, כזר, שמסתכל מהצד, זה נראה כמו גן עם ילדים מפונקים שהגננת שעושה סדר חסרה בו. מדינת ישראל ידועה בדמוקרטיה שלה וביכולת של כל אדם להביע את דעותיו בחופשיות. שלא כמו באתיופיה. שם, זה כאילו דמוקרטיה, אבל לא באמת. חופש דיבור וחופש פעולה הם דבר חשוב מאוד, וישראל זו דוגמה טובה למדינות רבות בעולם".
מה שמעניין אותם כעת הוא להמשיך ללמוד עברית באולפן שבמרכז הקליטה בירושלים, וכשיסיימו, למצוא עבודה טובה בתחומם. לגטהון יש שאיפות להמשיך ללמוד בתחומו באוניברסיטת בר-אילן: "כדתי שומר מצוות חשוב לי מאוד להיות בסביבת אנשים שומרי מסורת ובאוניברסיטה עם ערך מוסף".
"לי, כזר, שמסתכל מהצד, זה נראה כמו גן עם ילדים מפונקים שהגננת שעושה סדר חסרה בו. מדינת ישראל ידועה בדמוקרטיה שלה וביכולת של כל אדם להביע את דעותיו בחופשיות. שלא כמו באתיופיה. שם, זה כאילו דמוקרטיה"
על השאלה עד כמה מדאיג אותם לעלות ארצה דווקא עכשיו, על רקע המצב הביטחוני, הרפורמה והמחאה סביבה, משיב גטהון: "המצב הפוליטי בארץ לא ממש מפריע לי, כי בסוף כל המערכת תסתדר כל עוד יש ממשלה חזקה וכל עוד יש שיח ודמוקרטיה. אני מאמין בממשלה הזו, אני מאמין בראש הממשלה שלה, ואני מאמין שמה שהעם בחר – זה מה שצריך להיות. זו מהות הדמוקרטיה. רק צריך לתת זמן לדברים".
"לעומת זאת, מהמצב הביטחוני אני מודאג מאוד", הוא מציין. "באתיופיה ראינו בחדשות מה קורה פה ועקבנו בדאגה, וגם פה בישראל. זה די מפחיד, אבל לא מספיק מפחיד כדי להבריח אותנו מכאן. אני מודע לזה שלמרות שזו מדינת היהודים, לא תמיד בטוח ליהודי ברחובות ישראל, וזה משהו שחייב להשתנות כי הביטחון הוא מעל לכול. יש לי אנשים שאני אוהב שחיים פה ואני דואג גם להם, אבל עדיין, אני חושב שזו לא סיבה שלא לעשות עלייה לישראל. להפך, צריך להגביר את העלייה ולהיות חזקים מול אלה שרוצים להשמיד אותנו.
"אני סומך על הצבא החזק של ישראל שבעתיד הייתי רוצה להצטרף לשורותיו כמתנדב, ואני גם סומך על המשטרה החזקה שיש לנו, למרות הביקורות שעולות במחאות האחרונות. פשוט צריך לתת להם לעשות את העבודה. נכון, לא הכול מושלם ויש מקום לשיפור, כמו בכל דבר, אבל עדיין אני סומך שיש מי ששומר. חשוב להראות גם ביטחון ולכידות מול המחבלים והתוקפים, שאנחנו חזקים ולא מפחדים. למרות שכן, אני פוחד, וזה טבעי".
חברו וורקוו מוסיף: "צריך לתמוך במדינת ישראל וביהודים היושבים בה ולהראות נוכחות. עכשיו זה הזמן. הרבה אנשים בעולם מעריצים את מדינת ישראל ואת הדמוקרטיה שבה. זו בדיוק הסיבה שעוד ועוד צעירים ובכלל עולים מכל רחבי העולם בוחרים לחיות בה ולהקים בה משפחה, כדי לגדל ילדים בשקט. ישראל היא מקום טוב לחיות בו".
"חלק אומרים שאני מטורף"
יונתן טיאני, בן 28, רופא כללי, עלה מקולומביה לפני חצי שנה. לאחרונה הוא עזב את מרכז הקליטה ברעננה, ועבר לדירת שותפים בתל אביב. כרגע הוא בחיפושים אחר התמחות בבית חולים, במקביל לעבודה. "זה קשה. אני מודה. חברים ומשפחה אומרים שאני ממש אמיץ. חלקם אומרים מטורף. אבל כולם מכבדים את ההחלטה שלי, כי יודעים כמה קשה לחיות בישראל ומאוד מעודדים אותי להמשיך ולהחזיק מעמד. המצב הביטחוני והפוליטי במדינה די קשה, אבל מצד שני זה בדיוק הזמן לעשות עלייה. כן, לא אשקר, אני פוחד מפיגועים. למשל הפיגוע בשבוע שעבר בתל אביב היה מפחיד מאוד. זה בקלות היה יכול להיות ליד הבית שלי. מרכז העיר הוא מקום שאני מסתובב בו הרבה".
על הפוליטיקה בארץ מעיניו של עולה הוא אומר: "אני לא אוהב את המצב הפוליטי בישראל. הייתי במרבית המחאות, החזקתי בדגל ישראל וצעקתי עם כולם 'בושה. בושה. בושה'. אני רוצה לחיות במדינה דמוקרטית כי אני יודע מה זה לחיות במדינה לא דמוקרטית שהחזקים בה שולטים. זה קשה מאוד. חייתי בוונצואלה עד שסיימתי את לימודיי. למזלי יש שם קהילה יהודית חזקה, אבל היה קשה להיות יהודי עם כל האנטישמיות שיש שם. כאזרח ונצואלה, בין אם אתה יהודי או לא, קשה לחיות תחת המשטר שם ולא הייתי רוצה שלמצב כזה תגיע מדינת ישראל".
"זה קשה. אני מודה. חברים ומשפחה אומרים שאני ממש אמיץ. חלקם אומרים מטורף. אבל כולם מכבדים את ההחלטה שלי, כי יודעים כמה קשה לחיות בישראל ומאוד מעודדים אותי להמשיך ולהחזיק מעמד"
זהר ינון, מנכ"ל ומשנה בכיר לנשיא אוניברסיטת בר-אילן שנכח בכנס, אמר בפני הצעירים: "אוניברסיטת בר-אילן היא הצומחת ביותר במספר הסטודנטים לפי נתוני הלמ"ס וגם האוניברסיטה הקולטת ביותר עלייה, ועל כך גאוותנו. סטודנטים עולים מכל המדינות מגיעים לישראל ורואים בקמפוס שלנו את הבית השני שלהם. נמשיך לפעול כדי להצדיק את התואר הזה ולראות בין הסטודנטים שלנו יותר ויותר עולים חדשים".
באירוע נכחו גם שר העלייה והקליטה אופיר סופר, יו"ר ההסתדרות הציונית העולמית יעקב חגואל, ומנהלת תוכניות הקליטה בסוכנות היהודית אורלי צוקרמן. השר סופר אמר ביריד: "אני שמח מאוד לפגוש מאות צעירים שהחליטו לעשות ציונות ולעלות למדינת ישראל. שילוב הצעירים בלימודים אקדמיים ובשוק התעסוקה הוא המפתח לקליטה מיטבית בישראל. עם כניסתי לתפקיד הצהרתי על החשיבות בהשקעה בעידוד עליית צעירים, ולשם כך אני פועל". חגואל הוסיף: "אנחנו משקיעים רבות בעידוד עלייה ארצה מכל הקהילות בעולם. העליה היא אבן יסוד בהגשמת החזון הציוני, אבל לא פחות חשובה ממנה היא הקליטה בארץ. הקניית מידע וחינוך אקדמאי חשובים בכדי להקל ולו במעט על קליטת העולים בארץ ועל השתלבותם בחברה. נמשיך לעמוד לצד העולים, ללוות אותם, להיות להם משפחה ולסייע להם בקליטתם בחברה בישראל".
