המהפכה השקטה של עזרא הסופר | צפו בסרטון
(מגלי"ם – המכון הגבוה ללימודי ירושלים)
היום כל ילד יודע לקרוא, אבל לא תמיד זה היה כך. לפני כ-5,000 שנה הכתב היה מסובך מאוד, וכדי לקרוא ולכתוב היה צריך לזכור מאות צורות וסימנים. כ-1,500 שנים אחר כך המציאו בכנען כתב ידידותי יותר, האל"ף-בי"ת – מספר קטן של אותיות, שאיתן אפשר לכתוב את כל המילים שבעולם. מהכנענים עבר הכתב לישראלים, ליוונים, לרומאים ואפילו ל-abc האנגלי. אבל לאורך ההיסטוריה, רוב בני אדם לא הכירו את הכתב.
ב-1820 רק אחד מכל עשרה אנשים בעולם ידע קרוא וכתוב. לעומת זאת, אם מסתכלים על העם היהודי, המספרים שונים לגמרי. יש עדויות לכך שבארץ ישראל אפילו פשוטי עם ידעו לקרוא כבר לפני 2,700 שנה.
קחו לדוגמה את הכתובת שהתגלתה בפתח מערת קבורה מהמאה השמינית לפני הספירה בירושלים. הכתובת מזהירה שודדים: "אין פה כסף וזהב, ארור האדם אשר יפתח את זאת". כלומר, במילים שלנו: אין פה אוצרות, רק עצמות, דיר באלק למי שיעז לפתוח את הקבר. מסתבר שלקראת סוף ימי בית המקדש הראשון, אפילו שודדי קברים ידעו לקרוא.
אבל כדי להכיר את מי שבאמת הפך את עם ישראל ל"עם הספר", צריכים לנטוש את ירושלים של ימי הבית הראשון, לצאת לגלות בבל, ולחזור ממנה לראשית ימי הבית השני – אל מנהיג חדש שמסמן את הבורות כאויב העיקרי של העם היהודי.
להיזכר בתורה ובעברית מחדש
עזרא הסופר היה כהן ואיש רוח, מהמנהיגים החשובים של יהודי בבל בתקופת האימפריה הפרסית. בקיאותו הגדולה בחוקי התורה הובילה את מלך פרס למנות אותו למפקח ולשופט עליון על היישוב היהודי ביהודה. אבל כשעזרא הגיע מבבל לירושלים, הוא פגש מציאות שלא ציפה לה: רבים משבי ציון נשאו נשים נוכריות, הפסיקו לשמור שבת וחגי ישראל – ואת העברית הם שכחו כמעט לגמרי.
עזרא קרס מרוב צער. הוא קרע את בגדיו, מרט את שערות ראשו, בכה והתפלל לאלוהים. אבל דמעות לא יחזירו לשבי ציון את המורשת שאבדה להם. בשלב זה עזרא מתעשת, מחשב מסלול מחדש, ומשקיע את כל כוחו בקירוב העם לשורשיו היהודיים.
ב-א' בתשרי, ראש השנה, התייצבו תושבי יהודה לאסיפת עם גדולה ברחבה סמוכה לבית המקדש. במרכז הרחבה הוקמה במת עץ, ועליה הונח ספר התורה – סמל המורשת היהודית.
"וַיָּבִיא עֶזְרָא הַכֹּהֵן אֶת הַתּוֹרָה לִפְנֵי הַקָּהָל מֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה... וַיִּקְרָא בוֹ לִפְנֵי הָרְחוֹב אֲשֶׁר לִפְנֵי שַׁעַר הַמַּיִם מִן הָאוֹר עַד מַחֲצִית הַיּוֹם נֶגֶד הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַמְּבִינִים וְאָזְנֵי כָל הָעָם אֶל סֵפֶר הַתּוֹרָה" (נחמיה ח', ב'-ג'). המילים העתיקות ריגשו את העם עד דמעות. הם נמלאו צער על שלא שמרו ואפילו לא הכירו את מורשת אבותם. במקום ההוא התגבשה הסכמה רחבה להפוך את תורת משה לאבן היסוד של היישוב היהודי.
הם ניסחו "אמנה", הצהרה רשמית ומחייבת, וקבעו בה את עקרונות היסוד של היישוב היהודי בארץ ישראל: להפסיק את נישואי התערובת, להקפיד על קדושת השבת - ולדאוג לחלשים בחברה ולמשרתים בקודש.
בכ"ד בתשרי של אותה השנה, המאה הרביעית לפני הספירה, נערך טקס החתימה: "וּבְכָל זֹאת אֲנַחְנוּ כֹּרְתִים אֲמָנָה וְכֹתְבִים וְעַל הֶחָתוּם שָׂרֵינוּ לְוִיֵּנוּ כֹּהֲנֵינוּ" (נחמיה י', א'). בזה אחר זה קמו ראשי היישוב ונציגיו, וחתמו על האמנה. זה ללא ספק היה טקס מרשים, אפילו היסטורי.
קריאה בתורה כטקס התבגרות
עזרא חשש שכל עוד העם לא ילמד בעצמו את התורה, הבורות תשוב ותרים את ראשה. התלמוד מספר שהוא חוקק תקנה חדשה שלא הייתה קיימת באף תרבות אחרת: הוא הפך את הקריאה בתורה למצווה, וכל אחד יכול היה להשתתף בה. הוא קבע כי מאז ועד היום, בכל מקום שבו יש קהילה יהודית, יקראו בתורה בימים שני וחמישי, וכמובן גם בשבת.
עדות לכך שהתקנה של עזרא הפכה לשגרת חיים אנחנו מוצאים בעיר דוד. "זו כתובת הקדשה לאחד מבתי כנסת הקדומים ביותר המוכרים לנו", מספר ד"ר אייל מירון. "הכותב – אדם בשם תאודוטוס, שחי בירושלים בסוף ימי בית המקדש השני – מסביר שבית הכנסת נבנה 'לשם קריאת התורה ולימוד המצוות'".
מאז המהפכה שהתחיל עזרא הסופר, כל ילד – ביהודה של העולם העתיק, ורשה שבפולין או כפר טודרה שבמרוקו – ידע לקרוא ולכתוב מגיל צעיר, וקודם כל את התורה. לכן טקס ההתבגרות של נער יהודי הוא לא לשוטט ביער מפחיד או לצוד דב, אלא לקרוא מספר תורה את פרשת השבוע שלו מול כל הקהילה.
המגילות המוצגות בהיכל הספר בירושלים הן בנות למעלה מאלפיים שנה, והן שמורות כמו בכספת. מגילות קומראן, כתר ארם צובא שהרמב"ם קרא ממנו ועוד מאות מגילות, כתבים וטקסטים עתיקים, הם אוצרו היקר ביותר של העם היהודי. זו עדות למורשת המדהימה שפתחה בפנינו עולם עשיר של השכלה, דעת, מוסר ומספר אינסופי של ספרים. כך קל יותר להבין למה קוראים לעם היהודי "עם הספר".
- הכותב הוא מנכ"ל מכון מגלי"ם
