יום כיפור בפתח. כל מי שספג פעם פגיעה מחברו, או מסתם אדם (ומי לא חווה זאת), יודע עד כמה קשה היא הסליחה.
הכעס והזעם על הפוגע הם הנשק היחיד הקיים בידיו של המותקף. שהרי מה נותר לו? כבודו נרמס בשל העלבון הפומבי, גופו נפגע בשל המכות שקיבל או הרכב שדרס - וכעת אנו מבקשים ממנו לוותר גם על התחושות ולסלוח למי שעשה לו זאת? הפוגע יצעד מדושן עונג בדרכו לבית הכנסת כשחיוך מרוח על שפתיו, ואילו הנפגע שנאלץ למחול יילך כשהוא נושא על גבו את המועקה, שאולי תלוה אותו עד יומו האחרון.
גם דרכו של המבקש סליחה אינה תמיד סוגה בשושנים. ייתכן כי עשה מעשה בלא כוונת מכוון, והנה הוא מחויב להסיר את כל העטיפות של מעמדו המכובד, וללכת לבקש מהאדם הטוען לפגיעה ולבקשו מחילה על מה שאולי קרה לו. ואותו נפגע יכול להערים עליו קשיים בתובעו את עלבונו.
מדוע צריך לעבור את את כל התהליך המורכב, ואולי משפיל או מתסכל לאחד הצדדים? רבותינו אמרו כי המעביר על מידותיו, מעבירים לו עוונותיו. כלומר, אין אדם שאם נדקדק איתו במעשיו ייצא נקי. כל מי שנפגע מהאחד, מסתמא הוא פגע באחר ולהפך. ולכן, מי שחפץ לעמוד בדין מול בוראו, יוכל לעשות כן בבטחה רק אם הוא עצמו יאמר לבוראו - אני הצלחתי להעביר על מידותיי וביטלתי את כעסי ותסכולי על מי שפשע כלפיי, אף אתה תוכל לעשות כן כלפיי. אם אני הצלחתי להשפיל עצמי ולבקש סליחה ממי שפגעתי בו, אף אתה תוכל קצת להשפיל עצמך ולנהוג בי במידת הרחמים.
בקשת סליחה מאדם, ומאלוהים
לפי זה, בקשת הסליחה והמחילה אינה רק צעד של רצון טוב כלפי הזולת, אלא צעד מכריע בשיח שלנו עם האלוקים ועם עצמנו. הנכונות לסלוח
ולבקש סליחה היא העדות שלנו לכשירותנו להודות לפני בוראנו על כשלונותנו, ולהיותנו נכונים לבקש על כך סליחה.
יש שאמרו כי מי שלא מפייס את חברו, גם עבירות שבין אדם למקום שחטא לא יתכפרו ביום כיפור. לכאורה הדבר נראה מוזר. מה הקשר בין אי-נכונותו לוותר לחברו לעבירות שאותן עשה עם אלוקיו או עם עצמו? התשובה קשורה לנאמר לעיל. מי שלא יכול לעשות את המאמץ מול חברו, מי שמתקשה לוותר על תסכוליו או על האגו שלו עם חברו, ספק אם מתכוון לכך ברצינות בבואו לעמוד מול בוראו.
אחת בשנה, כשמתקרב יום כיפור, דומה שהכל חפצים ברגע של חסד. זה הרגע שבו אנו יודעים כי עם כל מה שעברנו, יש בנו היכולת להיות אחרים. טובים יותר, מפויסים יותר עם עצמנו ועם הסובב אותנו. זוהי עת של מחילה.