התמונה הראשונה שתלו סבא וסבתא ז"ל בדירתם בירושלים, הייתה של בית הכנסת "פרינסס רוד", זכר ל"מקדש מעט" שהשאירו מאחור, בליברפול, לאחר שעשו עלייה וחילקו את זמנם בין ישראל לאנגליה. אבל תם עידן. בית הכנסת, שנחנך בשנת 1874 ונחשב לאחד המרהיבים בעולם, סגר החודש את שעריו לאחר כמעט 150 שנים של פעילות רציפה. הקהילה היהודית בליברפול, שהייתה בעבר מהגדולות באנגליה, הצטמצמה מאוד בשנים האחרונות, ובתוך משבר הקורונה התקשתה לגבש מניין אפילו לחגים.
יהודים התיישבו בעיר הנמל הבריטית כבר באמצע המאה ה-18. בראשיתה מנתה הקהילה כעשרים יהודים בלבד, אך בהמשך הלכה וגדלה עד שהייתה לשנייה בגודלה באנגליה, במאה ה-19, והמשיכה לגדול גם במאה ה-20. סגירת בית הכנסת, שהיה בעבר מלא עד אפס מקום, מעידה על שתי תופעות ביהדות אנגליה: הראשונה, העלייה למדינת ישראל לצד התכנסות הקהילה היהודית סביב מרכזים גדולים בלונדון ובמנצ'סטר. השנייה, היחלשותה של התפיסה היהודית המסורתית, הדומה למסורתיות הישראלית.
הקהילה בפרינסס רוד רחוקה ממקום מגוריהם של רוב היהודים בסביבה, וגם בשיאה היו חלקם מגיעים ברכב בכדי להשתתף בתפילה. עם השנים גברה החלוקה בין מי שמבקשים להגיע לתפילה בשבת, ומקפידים שלא לנהוג ברכב - לבין אלה הנוהגים אך אינם מתפללים בשבת. הדבר הוביל לפחות משתתפים בתפילה. כעת, גם לאחר סגירת בית הכנסת, המבנה המרשים וההיסטורי יישמר ואולי יתקיימו בו אירועים של הקהילה מעת לעת, אולם טרם ידוע אם יתחדשו התפילות בעתיד.
סגירת בית הכנסת מסמלת גם את סיומה של מסורת אחרת, שהפכה להיות מזוהה עם הקהילה – המקהלה המעורבת. האחרונה בבית כנסת אורתודוכסי באנגליה. סבא, שכיהן כנשיא הקהילה, וסבתא עוד יותר, נהנו לספר על מנגינות התפילה שהולחנו במאה ה-19 על ידי חבר הקהילה, אברהם סקי, מגדולי החזנים והמלחינים של התקופה. המקהלה המעורבת, שבה שרו יחד גברים ונשים, הייתה מקור לגאווה וסימן היכר של בית הכנסת.
מסורת מאז מלחמת העולם
זה החל בשנת 1941, במלחמת העולם השנייה. רבים מחברי הקהילה, ובהם גם חברי המקהלה, השתתפו בלחימה נגד האויב הגרמני. כדי למלא את השורות הצטרפו נשים למקהלה, והמשיכו לקחת בה חלק גם לאחר המלחמה. בכך הצטרף בית הכנסת לנוהג שהיה מקובל בבתי כנסת רבים באנגליה החל מסוף המאה ה-19.
סוגיית המקהלות המעורבות בבתי כנסת אורתודוכסיים הייתה נושא לפולמוס ארוך שנים בקהילה היהודית באנגליה. יש שראו בהן חשיבות מבחינת שותפות נשים בחיי הקהילה ותרומה לחוויית התפילה, ויש שראו בהן מדרון חלקלק וחריגה מהמסורת ההלכתית בבית הכנסת. במחצית הראשונה של המאה ה-20, הרבנים הראשיים לא התנגדו לתופעה, לפחות לא בצורה פעילה. לאחר מכן גברה ההתנגדות.
בשנות ה-60 התייחס רבה הראשי של אנגליה, עמנואל יעקובוביץ', למקהלות המעורבות בתור "מכת מדינה" והשתמש בסמכותו כרב ראשי בכדי לעכב מינויים בקהילות אלו עד לוויתור על שותפות הנשים במקהלה. "פרינסס רוד" התעקשו לשמור על המנהג הקהילתי, והצילו את המקהלה המעורבת האחרונה באיחוד הקהילות האורתודוכסיות, זכר למנהגן של קהילות רבות באנגליה.
המנגינה היהודית של ליברפול נדמה
סגירת שערי בית הכנסת בפרינסס רוד היא הזדמנות להיזכר במסורת שצומחת מתוך הקהילה עצמה. שינויים חברתיים ומגדריים נולדים לא פעם מהשטח, מאז ועד היום. לעתים יש התנגדות רבנית, תמיכה חלקית או הסכמה שבשתיקה. השינוי ועצם קיומה של הקהילה, תלוי, בסופו של דבר, בחבריה.
אלעד קפלןצילום: עיתיםזו גם הזדמנות לזכור שמאבקים חברתיים אינם תמיד חד-כיווניים. כך, למשל, חג שמחת תורה הפך בקהילות מסוימות לחגיגה של פמיניזם דתי, עם ריקודי נשים עם ספר תורה, קריאה בתורה לנשים ושיעורי תורה של תלמידות חכמים בליל הושענא רבה. אין הבטחה שכך יהיה גם בדור הבא. יש כוחות שפועלים בכדי להגביר ולצמצם את השוויון המגדרי בקהילות דתיות, ומה שיקרה מחר תלוי בעיקר בנו.
לבסוף, יש לנו מה ללמוד על משברים והזדמנויות. נשים החלו להשתתף במקהלת "פרינסס רוד" בגלל אילוצי המלחמה. כעת יש משבר אחר, הקורונה. לא מעט נכתב על קהילות ועל תפילה בתקופה הזאת, אבל הנה תזכורת נוספת לאופנים שבהם אילוצים ואתגרים יכולים לעצב את הקהילה הדתית, לא פחות ממאבקים אידאולוגיים.
המקהלה ב"פרינסס רוד" הייתה המנגינה של הקהילה היהודית בליברפול במשך 147 שנה. התמונה מביתם של סבא וסבתא תלויה כעת בבית אמי.
- הכותב הוא עורך דין ומנהל מרכז מנומדין למשפט יהודי ודמוקרטי באוניברסיטת בר-אילן
