חתונה – מתוך ההצגה "ככה יצאתי"
כשהייתה בת 19, טֶס מאיר הייתה כפסע מעלייה על המסלול החרדי הקלאסי, חרף העובדה שכבר מגיל 14 היו לה מחשבות לעזוב. "ההורים שלי הוציאו אותי לשידוכים, וכמעט התארסתי", היא משתפת, "אבל אז הבנתי שאם אתחתן ואביא ילדים, לא אוכל לבדוק את מה שיש בחוץ. קלטתי שעדיף לצאת בשלב הזה. בגיל 19 מצאתי דירה עם חברה, ארזתי את הדברים שלי ויצאתי מהבית".
- כשרוני סומק בחן את הרב עובדיה יוסף/ אלוהים שלי
- "עזר כנגדו"? חוה המקורית הייתה אישה דעתנית שדורשת שוויון/ פרופ' רוחמה וייס
ההורים ניסו לשכנע אותך להישאר?
"אגיד את מה שאמא שלי אמרה לי: 'או שאת תחזרי – או שאת תתאבדי'. היא אמרה לי, 'את עושה עכשיו צעד שיעלה כנראה בחיים שלך, או שאת תחליטי לחזור חזרה. את לא תישארי שם'. היא אמרה שאין שם כלום, שריק שם – כל מה שהם חושבים על העולם החילוני".
את השם "טס" בחרה לעצמה (בהשראת כלבה בשם טסי). את שמה הקודם היא מעדיפה שלא להזכיר. עשור עבר מאז הרגע שבו עזבה את בית הוריה, וטס היא היום שחקנית בת 29 בתל אביב. היא ואבי אופיר, גם הוא יוצא החברה החרדית, משחקים בהצגה "ככה יצאתי" – שמביאה לבמה את סיפוריהם של היוצאים בשאלה מהמגזר, בבימויה של עדי גורל וביוזמת עמותת "יוצאים לשינוי" ואגודת "השותפים לדרך", ארגון הבת שלה.
10 צפייה בגלריה
אבי אופיר וטס מאיר על הבמה. "ההצגה באה לשתף בכנות באתגרים שיש כשאתה יוצא מהחברה החרדית"
(צילום: מולי גולדברג)
שניהם גדלו בסביבה חרדית-ליטאית בשכונת רמות בירושלים, שניהם עזבו את העולם החרדי לפני עשור, אבל ההתמודדות של כל אחד מהם הייתה שונה. בעוד אבי נשאר בקשר טוב עם בני משפחתו, הקשר של טס עם מרבית בני משפחתה נותק. בהצגה שזורים יחד סצנות על פי הסיפורים האישיים שלהם, עם סצנות שמבוססות על סיפורים אמיתיים של יוצאים ויוצאות אחרים.
לא באים להכפיש
בהצגה "ככה יצאתי", שהועלתה לראשונה בתיאטרון צוותא, השחקנים לובשים דמויות שונות. בקטעים שבהם הם מגלמים את עצמם, הפער בין התיאטרון למציאות מיטשטש – כך, למשל, כשאבי מספר שהוא עדיין מאמין באלוהים, וטס מתפלאת ומתחילה ויכוח קטן בעניין. כל הבגדים החרדיים שמופיעים בהצגה היו שייכים לאנשים אמיתיים, כולל שטריימל שנתרם מבחור חסיד לשעבר. ממש כמו השחקנים, שגדלו בעצמם בעולם החרדי.
טֶס מאיר: "כשהחלטתי לעזוב את הבית, אמא שלי אמרה לי, 'את עושה עכשיו צעד שיעלה כנראה בחיים שלך, או שאת תחליטי לחזור חזרה. את לא תישארי שם'. היא אמרה שאין כלום בעולם החילוני, שריק שם"
אבי אופיר (31) נולד בשם אברהם. "בבית זה אבריימי, אבל היום אני אבי", הוא מפרט. "לאחרונה אמרתי שאני גם אבריימי וגם אבי. אני חי בכל העולמות, בכל המובנים. באופן אישי אני עוד מחובר לעולם שבאתי ממנו. אני בסדר עם זה שיקראו לי אבי ובסדר עם זה שיקראו לי אבריימי".
הוא גדל כשלישי מבין שבעה ילדים: "שני האחים שמעליי ממש הלכו לפי הספר. בחיידר הייתי שומע כל הזמן מהמורים: 'למה אתה לא כמו אחיך?'" לדבריו, היציאה הייתה תהליך ארוך. "עברתי כמה ישיבות, ונהייתי מה שנקרא 'שבאבניק'. הלכתי לברים בלילות, החלפתי בהדרגתיות את הלבוש", הוא משחזר. "בחורף שלפני גיל 21 עזבתי את הישיבה האחרונה, והתחלתי לעבוד בעבודות מזדמנות, במאפיות ובחנויות. בשלב מסוים הרגשתי שיש לי מרצדס שחונה בחניה, והיא לא מנוצלת. הרגשתי שיש לי עוד המון מה ללמוד, להתפתח ולתרום לעולם".
הוא הלך ללמוד בבית הספר ניסן נתיב בירושלים – לאחר לימודים במכינה. בניגוד למקרה של טס, הוא והוריו שמרו על קשר חם. "לשמחתי, למרות העובדה שההורים שלי וכל המשפחה חרדים, אנחנו בקשר מצוין. ההורים שלי גם באו לראות את ההצגה שלנו, בבכורה. זה היה מרגש מאוד בשבילי, וגם בשבילם".
אבי אופיר: "נהייתי 'שבאבניק'. הלכתי לברים בלילות, החלפתי בהדרגתיות את הלבוש... התחלתי לעבוד בעבודות מזדמנות. בשלב מסוים הרגשתי שיש לי מרצדס שחונה בחניה, והיא לא מנוצלת"
מה הם חשבו על ההצגה?
"אבא שלי אמר שבהתחלה הוא חשב שהתכנים יהיו מאתגרים יותר לצפייה בשבילו, אבל אז הוא ראה כמה ההצגה עושה חסד – שהיא לא באה להכפיש אף אחד ולא מנסה לצאת נגד שום זרם כזה או אחר. ההצגה באה לשתף בכנות באתגרים שיש ברגע שאתה יוצא מהחברה החרדית, בגלל תכנים שלא קיבלת ולא ספגת, עד שאתה נטמע ומשתלב בחברה הכללית".
בבית הספר למשחק, הרגשת את הפער בידע התרבותי?
"בהתחלה מאוד, אבל אחר כך הרגשתי גם את העושר התרבותי שיש לי. כחרדי אתה גדל על טקסטים, כל התרבות היא סביב טקסטים – והמשלב שאתה מתרגל לשמוע ולהשתמש בו הוא גבוה יותר באופן ניכר מהשפה היומיומית שיש לנו כיום. כשלמדנו תרגומים של שייקספיר והמיתולוגיה היוונית, פתאום הרגשתי שאני מבין דברים שחלק מהכיתה לא מבינה".
"הייתי שבר כלי"
עד לפני שנתיים וחצי, טס מאיר לא העזה לעסוק ביציאה שלה בשאלה באופן גלוי. "במשך שנים הסתרתי את זה שאני 'יוצאת'", היא מספרת. "אנשים שהיו קרובים אליי ידעו את זה, כי לא הייתה ברירה, אבל לא שיתפתי מעבר לכך. זה היה משהו שממש התביישתי בו, חשבתי שעדיף לי להיות כאחד האדם. ברגע שהתחלתי לעבד את הסיפור הזה, הבנתי שיש לי המון מה להתגאות בו. שזה חלק ממני, שאני צריכה לאהוב אותו".
"לא הייתי אותו בן אדם, לפני שנתיים וחצי. הייתי חסרת ביטחון, שבר כלי", היא משתפת. "המעבר בין העולמות ריסק אותי במובנים רבים, והדחקתי את כל העבר שלי. בזמן לימודי המשחק לא זכרתי בכלל את הילדות שלי, סיטואציות וחוויות משם, שום דבר".
בתקופת הקורונה, כשעולם התיאטרון הושבת, היא התחילה לכתוב ולעבד את סיפורה: "בשלוש השנים האחרונות עלו לי הרבה זיכרונות, עברתי תהליך שלם והכול צף. נתתי לזה להיות, במקום להדחיק את זה ולברוח מזה. בעצם יצאתי מהטראומה. מאז החיים שלי נהיו קלים יותר, אני מרגישה שמחה ולא עצובה כל היום".
איך התחושה לשחק סיפור אישי?
"זה נפלא, אני אוהבת את זה מאוד. זה מאוד אמוציונלי, אבל ככל שזה יותר אמוציונלי אני אוהבת את זה יותר. זה סיפור שנוגע בי כל פעם מחדש. זה לא כמו לעלות על במה ולספר סיפור של מישהו אחר, שאתה צריך להיכנס אליו ולשייך אותו לחיים שלך. אני שם כל הזמן. התהליך שעברתי עזר לי להחלים ולהסתכל על הכול בצורה אחרת, לראות איך הסיפור שלי יכול להשפיע על חיים של אנשים אחרים".
טס מאיר: "המעבר בין העולמות ריסק אותי במובנים רבים, והדחקתי את כל העבר שלי. במשך שנים הסתרתי את זה שאני 'יוצאת', זה היה דבר שממש התביישתי בו. בשלוש השנים האחרונות עברתי תהליך"
זה דורש כוחות נפש.
"כל הצגה לוקחת הרבה כוחות נפש. זה שוב להיכנס למקום הזה, לגרד את הפצעים ולפתוח אותם מחדש. אני חייבת להתחבר לזה, זו השחקנית שאני. זה גובה ממני כוחות, אבל אני מרגישה שזה בונה אותי, דווקא בגלל המאמץ שזה לוקח. יש משהו מרפא בבמה".
"ידעתי שזה לא המקום שלי"
טס היא הרביעית מבין עשרה אחים ואחיות. "מאז ומתמיד ידעתי שזה לא המקום שלי ושאצא משם ברגע שאוכל", לדבריה. "בגיל 14 התחלתי את הגישוש החוצה, ולאט-לאט עשיתי כל מיני דברים שהיו חדשים לי".
מה למשל?
"ללכת לכיכר החתולות, לדבר עם בנים, לעשן, לקצר את החצאית ועוד".
אמא שלה לא ויתרה, ושלחה אותה לסמינר של ארגון "צהר", שמיועד לבנות שמגששות את הדרך החוצה מהדת. "הגעתי ממש אנטי, ולא שהתחלתי פתאום להאמין, אבל חזרתי באורות", היא מודה. הוריה כבר שלחו אותה לפגישות עם בחורים שניסו לשדך לה למטרות חתונה – אבל רגע לפני ששבה למסלול שייעדו לה, כאמור, היא החליטה לעצור הכול ולעזוב.
היא פנתה ללימודי משחק בבית הספר "המרתף", ובהמשך עברה לבית הספר "ניסן נתיב" בתל אביב. "לא התקבלתי בשנה הראשונה כי היו לי פערים נוראיים בהשכלה. למדתי שנה במכינה, ואז התקבלתי".
"לא מעוניינת בקשר עם ההורים"
עם הוריה ניתקה כל קשר. "אני לא בקשר עם רוב המשפחה שלי. בהתחלה הייתה קצת יותר בקשר, עד שהבנתי שזה עושה לי רע", היא מסבירה. "יש לי אחות מדהימה שיצאה אחריי בשאלה, ולומדת באוניברסיטה הנדסת חשמל ואלקטרואופטיקה. היא גאון. בקרוב היא מתחילה את הדוקטורט שלה. היא צפתה כבר כמה וכמה פעמים בהצגה, והיא החברה הטובה ביותר שלי היום. היא כל הזמן רוצה שחברים שלה ומרצים שלה יבואו לצפות בהצגה, כי היא מרגישה שדרכה אני מספרת גם את הסיפור שלה".
הייתה לך תקווה שמלבד אחותך, עוד בני משפחה יבואו לצפות בהצגה?
"ההורים שלי לא – אני לא רוצה שהם יבואו ולא מעוניינת בקשר איתם, ואני לא יכולה להשפיע עליהם בשום צורה – אבל הייתי ממש רוצה שהאחיות שלי שקטנות ממני יבואו לראות. אני לא רוצה להגיד לאנשים אילו בחירות לעשות בחיים, אבל אני רוצה להוות דוגמה בשבילן ולהראות להן שזה אפשרי. אני חושבת שאפשר דרך ההצגה להראות להן שאולי קשה לצאת, אבל זה אפשרי וזה טוב. זה העולם האמיתי".
הנתק עם אחיותיה הקטנות הוא נקודה כואבת. "כשחייתי שם, הייתי כמו אמא בשבילן, וחלק מנקיפות המצפון על כך שעזבתי היו על זה שהשארתי אותן שם", היא אומרת. "במידה מסוימת הרגשתי שהשארתי אותן בכלא, אבל ידעתי שלא יכולתי להישאר שם, בשבילי ובשבילן. הן צריכות למצוא את הדרך שלהן, באופן עצמאי".
שיפור במגמה
במאית ההצגה, עדי גורל, מספרת שהכול החל ביוזמה של עמותת "יוצאים לשינוי", המסייעת ליוצאי החברה החרדית שמעוניינים להשתלב בחברה הכללית בישראל. "עבדתי בארגון כרכזת תוכן וקהילה במשך שנה, וכבר נחשפתי שם להמון סיפורים. פנו אליי, כמי שפועלת בתחום התיאטרון, והתחלתי בתחקיר ארוך שכלל המון שיחות עם יוצאים ויוצאות מהמגזר החרדי. זה היה אתגר גדול, לנסות להבין איך מייצרים הצגה שבאמת תיתן ייצוג לעולם היציאה, שהוא רחב ומגוון. בסוף כל זרם חרדי לא דומה לשני".
היא פנתה לאבי, שהיה פעיל גם הוא בעמותה. "רציתי מאוד שהשחקנים יהיו בעצמם יוצאי החברה החרדית. אבי הכיר לי את טס, והתחלנו לחפש טקסטים ביחד. היה לי חשוב שהם יביאו גם משהו מעצמם, והם באמת כתבו טקסטים שמכניסים את הסיפור האישי שלהם, בין שאר הסיפורים".
מה גורם לחילונית מבית, שלא באה מרקע דתי או חרדי, להימשך כל כך לסיפורים האלה?
"זו שאלה מעולה, אני שואלת אותה את עצמי הרבה. אולי בגלגול הקודם הייתי חרדית", גורל צוחקת. "התחלתי כמתנדבת ב'יוצאים לשינוי', פתחתי שם קבוצת תיאטרון. מצאתי משמעות בעבודה איתם. היו שם סיפורים שהייתה לי תחושה שכולם חייבים להכיר אותם. אני לומדת מהם הרבה. אני באה מבית חילוני שהוא אפילו קצת 'אנטי' לעולם החרדי ובכלל ליהדות. הרגשתי שבחיבור איתם אני יכולה ללמוד המון על יהדות ועל העולם הדתי, מבלי שההורים שלי יפחדו שאחזור בתשובה".
הבמאית עדי גורל: "בהצגה אנחנו מספרים שהמגמה הולכת ומשתפרת, וזה לא הנרטיב שרגילים לשמוע, שהורים יושבים שבעה על הילד שיצא בשאלה. היום משפחות חרדיות כבר הרבה יותר נשארות בקשר עם הילדים שבחרו לצאת"
היה להם פחד כזה?
"כן-כן. הייתי הולכת לשיעורי תורה בשביל הכיף. לא כי רציתי לחזור בתשובה, אלא כי זה סקרן אותי ורציתי שיהיה לי חיבור למקום הזה. הרגשתי שבבית לא היה לי את זה. כמו הרבה אחרים שאני מכירה, גדלנו על נרטיב של 'אנטי' כלפי העולם החרדי – קצת כמו שבעולם החרדי יש אנטי כלפי העולם החילוני והרבה סיפורי אימה בקשר אליו".
בהצגה משולב מידע על יוצאי החברה החרדית, ומוזכרים בה נתונים מתוך מחקרים שלא פעם שוברים תפיסות מקובלות בנוגע אליהם. למשל, מחקר גילה שרוב יוצאי החברה החרדית בגילי 64-20 עדיין מגדירים את עצמם דתיים (ראו בתמונה המצורפת), וברוב הזרמים לא נמצאו הבדלים מובהקים בין גברים לנשים בשיעור העוזבים. עם זאת, נשים לרוב עוזבות את החברה החרדית בגיל מבוגר יותר לעומת גברים.
"רציתי גם ליצור תיאטרון שמביא שינוי ועושה משהו משמעותי במציאות", מוסיפה גורל, שנשואה לארז דריגס ("חזרות"). "בהצגה אנחנו מספרים שהמגמה הולכת ומשתפרת, וזה לא הנרטיב שאנחנו רגילים לשמוע, שהורים יושבים שבעה על הילד שיצא בשאלה. היום משפחות חרדיות כבר הרבה יותר נשארות בקשר עם הילדים שבחרו לצאת, ויש שינוי מסוים שקורה".
"היה לנו חשוב שההצגה לא תספר סיפור לעומתי או תגיד כמה רע בעולם החרדי, אלא דווקא תנסה לייצר גשר", לדבריה. "מספיק מאכילים אותנו בנרטיבים מפלגים, ורצינו משהו שדווקא יכול לייצר חיבור. עשינו את זה בלי לוותר על הצגת הדברים הקשים שקורים בחלק מהמקרים".
געגועים לזמירות שבת
באחת הסצנות בהצגה, חוזרת מאיר לזיכרון משפחתי משולחן השבת. "אסור היה לי לשיר בבית סביב השולחן, והתעקשתי, ניסיתי לחפש את הפרצות כדי שאוכל לשיר בכל זאת. זה היה אחד הדברים הראשונים שהתעקשתי לשנות בבית. אחר כך התעקשתי שאני יכולה ללכת גם בלי גרביים, לפי ההלכה. הייתי באה אל אבא שלי עם כל מיני הלכות שהייתי לומדת, כדי לשנות את החומרות שם".
10 צפייה בגלריה
"חלק מנקיפות המצפון על כך שעזבתי היו על זה שהשארתי את אחיותיי הקטנות שם". טס מאיר
(צילום: אור דנון)
בנוגע לשירת זמירות שבת, תחילה אביה סירב בטענה ש"קול באישה ערווה", אבל היא הפצירה בפניו שיאפשר זאת – והוסיפה שלפי ההלכה יש היתר לנשים לשיר בפני שבעת הקרובים שלהן (בני המשפחה הגרעינית). האב הלך לשאול רב, ובסופו של דבר לא עמד עוד בפניה. "הרב אמר לו שמותר, ומאז היינו מחכים לשבתות כדי לשיר כולם ביחד. בשלב מסוים גם אחיות שלי הצטרפו. זה הזיכרון הכי טוב שיש לי משם".
מה אהבת במיוחד לשיר?
"'ידיד נפש'. אבל אהבתי לשיר הכול, היו שם שירים יפים שאהבתי מאוד".
אבי אופיר: "אפשר לעשות הפגנות והכול בנוגע להיעדר לימודי הליבה, אבל נראה לי שנכון יותר להביא סיפורים של אנשים שבסוף הצליחו להשלים בגרויות, לירוק דם ולהצליח – מאשר להראות מישהו שרק צועק ומתלהם"
אבי עוד הולך מדי פעם לתפילה בבית הכנסת בשבתות. "קבלת שבת עם לחנים של קרליבך עושה לי טוב בלב", הוא מסביר. "אני נהנה לשיר זמירות שבת, אני שר אפילו בהגייה אשכנזית בדיוק כמו ששרתי כשהייתי ילד. לפעמים אני גם חזן בבית כנסת בתל אביב, יצא לי להיות שליח ציבור בימים הנוראים. אני נכד של חזן, רבי ישראל בר זכאי, שהיה חזן של בית כנסת החורבה במשך עשרות שנים. הוא אבא של סבתא שלי, ויש לי גם דוד שהוא חזן. זה שאחר כך אני הולך לחיות את החיים שלי – מבחינתי זה לא סותר".
לא ידע מה זה בק סטייג'
אחד הנושאים הבוערים בהקשר של יוצאי החברה החרדית הוא פערי ההשכלה. מקצועות כמו מתמטיקה ואנגלית עדיין נעדרים מהמערכת של רוב מוסדות החינוך החרדיים, ונחיצותם של לימודי הליבה עולה מדי פעם לכותרות. המציאות הקיימת מאלצת את מרבית יוצאי החברה החרדית, שמעוניינים בהשכלה אקדמית ובאופק תעסוקתי, לנסות ולהשלים את הפערים בתוך זמן קצר יחסית.
כבר למעלה משנתיים שאבי לומד אנגלית. "זה לא פשוט, אבל אני חושב שאפשר לצלוח את זה. אני חושב שההצגה עוסקת גם בזה. היא באה ואומרת: אפשר לחתור במים, להיעזר במי שצריך ולצלוח את המפל".
דוגמאות לחורים בהשכלה הכללית משולבות במספר קטעים בהצגה. "כל סלנג הכי קטן מאנגלית, אפילו בק סטייג' – אתה לא מבין אותו. בהתחלה אתה נבהל, כי אתה לא מבין, אבל בהמשך אתה קולט שאפשר להבין את המושג מההקשר", הוא מספר בחיוך. "לא שמעתי על נתן אלתרמן עד לשנה א' בניסן נתיב, בגיל 24-23, בטח ובטח לא קראתי שירים שלו עד אז. זה בסיסי".
יש סצנה שבה בחור מתקשר לאמא שלו במכינה לקראת לימודים באוניברסיטה וצועק עליה: "את הרסת לי את החיים".
"הבנו שיהיה נכון יותר להוציא פחות כעס ולתת יותר מקום לכאב, גם שם. הטקסט הוא אותו טקסט, פשוט החלטנו לשחק אותו אחרת, יותר פגיע וכואב. פחות לחפש אשמים, ויותר להביא את האתגר. אפשר לעשות הפגנות והכול, אבל נראה לי שנכון יותר להביא סיפורים של אנשים שבסוף הצליחו להשלים בגרויות, לירוק דם ולהצליח – מאשר להראות מישהו שרק צועק ומתלהם".
איך התרגלת לעובדה שאחרי היציאה היית צריך פתאום ללמוד ולעבוד עם בנות?
"זה מאתגר, זו חוויה ראשונית. היו איתי בשכבה גם חבר'ה שבאו מרקע דתי-לאומי, והבנתי שגם להם היה אתגר כי במערכות החינוך הם למדו בנפרד. ידעתי יותר להסתדר עם בנים, בכל המובנים. בישיבות הייתי מוקף 24/7 ב-300 עד 400 תלמידים. כבר מגיל שלוש הופרדתי מבנות בגני הילדים".
אל הארץ המובטחת
במקביל למשחק, החל אופיר להיות פעיל בעמותת "יוצאים לשינוי". "היה קרוב משפחה ששמע שאני עובד בארגון, והתקשר אליי במיוחד כדי לומר לי שאני חייב לעזוב את התפקיד", הוא נזכר. "כשאבא שלי שמע את זה, הוא דווקא היה בעד. הוא אמר שמי שתורתו אומנותו – שיֵשב וילמד; אבל מי שלא – עדיף שיקבל את הכלים שלא קיבל בחברה החרדית".
לאן היית רוצה שההצגה תגיע?
"החלום שלי הוא שחרדים יבואו לראות את ההצגה. אולי לא גברים חרדים, כי יש שירת נשים בהצגה – טס שרה בה מהמם – אבל לפחות נשים חרדיות. היו הורים של יוצאים שצפו בהצגה, גם ההורים שלי, והלוואי שעוד חרדים ייפתחו לזה ויראו את השיתוף של האתגר – כי גם הם יודעים שכאשר אתה יוצא מהחברה החרדית, יש אתגרים".
אבי אופיר: "היו איתי בשכבה גם חבר'ה שבאו מרקע דתי-לאומי, והבנתי שגם להם היה אתגר כי במערכות החינוך הם למדו בנפרד. ידעתי יותר להסתדר עם בנים, בכל המובנים. בישיבות הייתי מוקף 24/7 ב-300 עד 400 תלמידים"
יש בהצגה הקבלה של תהליך היציאה בשאלה ליציאת מצרים, להליכה במדבר ולהגעה אל הארץ המובטחת. "את הטקסט על יציאת מצרים מצאתי בפוסט בפייסבוק שכתבה חני כהן, יוצאת החברה החרדית", מספרת גורל, הבמאית. "ביקשתי ממנה אישור לפתוח איתו את ההצגה כי הרגשתי שההקבלה הזו מדויקת והדימויים עשירים ורלוונטיים. זו דרך קשה ומפרכת, אבל היא שווה את זה. בחדר חזרות שאלנו את עצמנו הרבה מהי הארץ המובטחת, והתעקשתי לא לתת תשובה חד-משמעית – לכל אחד ואחת ישנה הארץ המובטחת שלו או שלה".
זה מזכיר את האמירה של רבן גמליאל שמופיעה בהגדה של פסח: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים".
"אני מאחלת לכל אדם באשר הוא את האומץ לבחור ולהאמין ביכולת שלנו לעשות שינויים גדולים בחיים, לצאת מהמקום הצר לדרך רחבה, ממש כמו יוצאות ויוצאי החברה החרדית. לגבי החובה לחזור ולספר – תופעת היציאה וההשלכות שלה הן מטורפות: בתחומי ההשכלה, התעסוקה, הקשר עם המשפחה, וגם הורים שיצאו ונאלצים לנתק קשר עם ילדיהם החרדים. חייבים להגביר את המודעות, ואנשים צריכים להכיר את תנועת היציאה. זו הדרך לשינוי".
10 צפייה בגלריה
הבמאית עדי גורל. "מספיק מאכילים אותנו בנרטיבים מפלגים, רצינו משהו שדווקא יכול לייצר חיבור"
(צילום: Ali Levin)
העבודה על ההצגה התחילה בזום, בימי הקורונה. ההפקה מומנה בידי "יוצאים לשינוי", בעוד התכנון וההוצאה לפועל של ההצגה בוצעו בידי אגודת "השותפים לדרך", מבית העמותה. ב-27 באוקטובר (יום ה') ההצגה תועלה בתיאטרון ירושלים, כעבור שלושה ימים תועלה בתיאטרון הפרינג' בבאר שבע, וב-2 בנובמבר שוב בצוותא.
יו"ר אגודת "השותפים לדרך", חנה גולד לבקוביץ', אומרת: "אנו נמצאים בפתח 'יום הבחירה' שיצוין ב-27 באוקטובר. במהלך השבוע יציינו בארץ ובעולם את תנועת היציאה מהחברה החרדית, והמטרה העיקרית של היום הזה היא להעלות למודעות הציבורית את האתגרים הנלווים ליציאה מהעולם החרדי. המשפט שמלווה את עמותת 'יוצאים לשינוי' הוא 'יוצאים למען יוצאים', ואני נרגשת להשתתף בפעילות עם הגיבורות והגיבורים שבחרו ללכת עם רצונותיהם".
