בגיל 104, ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, השתתף ליטמן מור בגיליון מיוחד של "ידיעות אחרונות" שהוקדש לפרטיזנים האחרונים שעדיין חיים, כדי לומר: "אנחנו פה". בסוף השבוע הוא הלך לעולמו בשיבה טובה, מוקף באוהביו.
"היינו חדורי רוח לחימה באויב הנאצי. רצינו להילחם לא רק כדי לשרוד אלא גם לנקום בגרמנים", סיפר בחייו מי שהיה ממארגני המחתרת האנטי-נאצית FPO ומראשוני החברים בה. עד לפני כמה חודשים הוא עוד תפקד כאיש עדות והרצה על סיפורו. הוא הותיר אחריו אישה, חיה, והיה אב לשתי בנות וסב לחמישה נכדים ולשמונה נינים.
ליטמן בניהו מור (מורבצ'יק) נולד בדוד-הורודוק, רוסיה (היום בלארוס). לפני מלחמת העולם השנייה הוא סיים את הפקולטה לכימיה באוניברסיטה הפולנית בווילנה, והיה כימאי. היה חבר הנוער הציוני. ב-1941 נכלא בגטו וילנה.
לאחר הצטרפותו לארגון ה-FPO, בחדרו פעל הדפוס המחתרתי. בספטמבר 1943, שבועיים לפני חיסול גטו וילנה, ברח עם 25 חברים נוספים מהמחתרת ליערות נארוץ' והצטרף לפרטיזנים הסובייטים. הוא לחם בגדוד קרבי והשתייך לבריגדה של מארקוב.
ב-1946 עלה מור לארץ. הוא עבד ככימאי במעבדה לבדיקות מזון וכמהנדס מזון. בין השאר הקים וניהל את שירות המזון במשרד הבריאות. הוא היה ממייסדי ארגון הפרטיזנים ולוחמי הגטאות, ופרסם ספר אוטוביוגרפי בשם "המלחמה על החיים".
"בלילות יצאנו לפוצץ פסי רכבת"
"אני היחידי היום שהשתתף באותו ליל סילבסטר שבו אבא קובנר הקריא את הכרוז 'ואל נלך כצאן לטבח'", סיפר מור בזמנו ב"ידיעות אחרונות". "היו במטבח בערך 150איש. העמדנו שורות של ספסלים מלוא החדר... אני עמדתי על ספסל ליד הקיר. המטבח היה מלא מפה לפה. אבא קובנר מהשומר הצעיר עמד והקריא את הכרוז המפורסם".
"מבחינתנו זה היה המסר המשני של הכרוז. אנחנו שמענו אז לראשונה, בקול רם ובמפורש, את מה שלחשנו אחד לרעהו ואחד לעצמו: 'פונאר זה מוות'", סיפר מור, "בכרוז נאמר שכל אלה שנחטפו על ידי המשטרה הליטאית לפני שהובלנו לגטו וכל אלה שהובלו לפונאר דרך בית הסוהר או לפונאר ישירות, נורו שם. מ-80 אלף יהודי וילנה נותרו כ-20 אלף יהודים. כולם הובלו לפונאר. פונאר זה לא מחנה ריכוז, פונאר זה מוות. המילים 'פונאר זה מוות' נחרתו עמוק בזיכרוני... במבט לאחור ניתן לומר שבאותו לילה הוקמה המחתרת היהודית בגטו וילנה. היא קראה ליהודים להתקומם ולהתגונן, ולא רק באופן פסיבי, אלא בנשק, אם וכאשר יבואו לחסל את הגטו. השם למחתרת היה ארגון הפרטיזנים המאוחד, FPO".
"הייתי בין הראשונים שהצטרפו למחתרת. הייתי בודד, בחברה מבודדת, מרוחק ממשפחתי שנותרה בבלארוס. לא הייתה לי אחריות כלפי אף אדם אחר והיה לי קל יותר להחליט שאני מצטרף. לא סיכנתי אלא את עצמי", לדבריו. "כשנוצרו קשרים עם הפרטיזנים החליט המטה להעביר את בסיסי הלחימה של FPO מהגטו ליער. לראשונה חשבנו שיש סיכוי לא ליפול בקרב בגטו, אלא לשרוד ביערות".
"הגדוד שלנו מנה כמאה איש. מדיניות הלחימה בשורות הפרטיזנים הייתה לנסות לא להיכנס לקרבות פנים אל פנים. בקרב פנים אל פנים היו לנו תמיד אבידות בגלל העדיפות של הגרמנים בנשק ובכוח אדם", סיפר בין השאר. "על הגדוד שלנו הוטל להגן על השטח שהיה בשליטת הפרטיזנים לא רק בלילה אלא גם בשעות היום. המטרה הייתה לפוצץ פסי רכבת, להתקיף ולחסל תחנות משטרה בכפרים ובעיירות הקטנות, ובעיקר לערוך מארבים בדרכי התעבורה והאספקה של גרמנים, בכבישים הראשיים והמשניים. השתדלנו לתקוף ולפגוע במהירות ולסגת מיד חזרה ליער. ברוב המקרים השגנו את המטרה".
"עיקר הפעילות היה קשור בשיבוש דרכי האספקה של הצבא הגרמני לחזית, ובמיוחד רכבות שהובילו ציוד צבאי ואספקה לחזית הסובייטית", סיפר. "בלילות יצאנו לפוצץ את פסי הרכבת. לאורך הפסים היו ממוקמים בונקרים גרמניים עם מכונות ירייה. הגדוד שלנו ספג אש תופת והרוגים רבים. היינו מניחים מטענים מתחת לפסי הרכבת, בדרך כלל במקום שבו מתעקלים הפסים בזווית. המפעיל שכב לצד פסי הרכבת וכשהרכבת הייתה מגיעה היה מושך בחבל, והמטענים התפוצצו, דבר שגרם לירידה מהפסים".
במסגרת פעילותו במחתרת הוא נקלע לא פעם לקרבות קשים. "אלתרנו אלונקות מגזעי עצים וחגורות ונשאנו את הפצועים. אני זוכר את המאמץ הפיזי שנדרשתי לו כדי לשאת את האלונקה המאולתרת ואת הכאב לכתף מקורות העצים. יותר מהכאב נחרתה בזיכרוני הרגשת הקיפוח. האוקראינים, חבריי לנשק, התחלפו ביניהם בנשיאת האלונקות. אני עשיתי זאת ברציפות. לא אמרתי דבר. גם ככה היו האוקראינים רוטנים לעומתי ש'אף יהודי אחד לא נפגע בקרב'. צחוק הגורל, אחד הפצועים שנשאתי כל הלילה על כתפי היה בחור מקומי מאחד הכפרים שגייסנו לפרטיזנים. לפני הפעולה הוא ניגש אליי והתלונן: 'הכול בגללך. הרי הגרמנים מחפשים אותך'".
"היו לי שתי אחיות בישראל שעלו לפני המלחמה. הקשר איתן נוצר רק במחצית 1945, כשנה אחרי שהשתחררתי מהנאצים. לא הייתי מסוגל להודיע להן שכל המשפחה איננה ורק אני ניצלתי. התביישתי. העיק עליי המצפון – למה אני חי ואיפה האחרים", סיפר מור. "עם הזמן השתנתה גישתי לשורדים. אני משתתף בסבלם של כל מי שהצליחו להסתתר בתנאים קשים מפני הרוצחים ובנס נשארו בחיים. אני רואה ביוצאי מחנות הריכוז ממש גיבורים על שהצליחו לשרוד בתנאים שקשה לתארם. אני מעריך ומכבד את מי שהצליחו לארגן מחנות משפחתיים בתוך היערות ולהציל יהודים רבים, לא פחות מאשר את אלה ששרדו בשורות הפרטיזנים".
"שום דבר לא יחזיר לנו את יקירינו", ציין מור בדברים שהתפרסמו בעיתון, "אני אישית לא מסוגל לסלוח לגרמנים על מה שעוללו למשפחתי, לקרוביי ולעמי".
