היום (ה', 9 במאי) מציינים 79 שנים לניצחון על גרמניה הנאצית, אחד האירועים ההיסטוריים והמשמעותיים ביותר, אז היה נדמה שנוצח הרוע האולטימטיבי. בימים אלה, אותם וטרנים שלחמו בגבורה ובאומץ לב אל מול הנאצים, מהווים השראה יותר מתמיד ללוחמי צה"ל במלחמת חרבות ברזל. לרגל ציון יום הניצחון, עמותת "לובי המיליון", הפועלת למען קידום צרכים של ישראלים דוברי רוסית, איגדה את הדור השלישי והרביעי לווטרנים, שנמצאים בימים אלה בשירות המילואים והסדיר בדרום, לספר את סיפורי הסבים שלחמו, המדליות שקיבלו והאופן שבו הם השפיעו עליהם בשירותם בצבא ההגנה לישראל במלחמה.
חצי מיליון חיילים יהודים לחמו במסגרת הצבא האדום של ברית המועצות נגד הנאצים במלחמת העולם השנייה, כמחצית מהם לא חזרו מהקרב. הם לקחו חלק בניצחון ההיסטורי על גרמניה הנאצית, אך רובם לא זכו לקחת חלק בזכות הגדולה ביותר שנולדה בעקבות הניצחון - הקמתה של מדינת ישראל.
יום הניצחון במוסקבה ב-2023
(צילום: רויטרס)
כשסוף סוף נפרץ מסך הברזל, נפתחו שערי ברית המועצות ומיליון עולים הגיעו לכאן בשנות ה-90, הם גילו שההיסטוריה הישראלית שכחה אותם, את סבלם ואת גבורתם. מורשת גבורת הלוחמים היהודים שלחמו במסגרת הצבא האדום לא נלמדת בבית הספר, ושואת יהדות ברית המועצות לא הובלטה גם במדינת היהודים - על אף שנספו על אדמות ברית המועצות למעלה מ- 2.7 מיליון יהודים. בשנת 2017 עיגנו בחוק את החובה לציין את ה-9 במאי במסגרות החינוך ובצה״ל, אך עדיין מי שדואג לציין זאת אלה בעיקר הווטרנים עצמם, שהולכים ומתמעטים. אבל, לנכדי ולניני הווטרנים ברור עד כמה חשוב להמשיך ולספר את סיפורי הסבים והסבתות שלהם.
מיכאל סקילרסקי (37) מתגורר בראשון לציון. הוא עלה לארץ בשנת 1994 מאוקראינה מהעיר קריווי רייה בגיל 8 עם הוריו, אחיו הקטן, סבא וסבתא מצד אבא, וסבתא מצד אמא. הם התגוררו במעלות תרשיחא. בשנת 2005 התגייס לצבא לחיל השריון והיה עם גלעד שליט באותו מחזור בחטיבה.
בנוסף, הוא שירת כתותחן בטנק במשך שלוש שנים ונלחם בגזרת לבנון, עזה ולא מעט ביהודה ושומרון. מיכאל שירת במילואים כמעט בכל המבצעים והמלחמות, ומתחילת מלחמת חרבות ברזל הוא משרת בחטיבת חי"ר כמילואימניק. אחיו גם היה לוחם, ושירת בגדס"ר צנחנים במהלך "צוק איתן".
סיפור הגבורה והלחימה המשפחתי של סבא שלהם - ניקולאי - שהיה וטרן, היה אחד הסיפורים שהכי השפיעו עליהם בבחירה להתגייס לשירות קרבי בצה"ל. "מאז ומתמיד השיח בבית היה מאוד ליברלי, כל אחד היה יכול לבחור במה שהוא רוצה לעשות. גדלנו על המורשת הישראלית והציונית של סבא שלנו ניקולאי, שהיה וטרן שנלחם במסגרת הצבא האדום במלחמת העולם השנייה נגד הצבא הנאצי, וגם אבא שלנו היה חייל קרבי בברית המועצות. למרות החששות של אמא וסבתא, בחרנו להיות קרביים", מספר מיכאל. "זה נבע מתוך החיבור שלנו לארץ ישראל והרצון שלנו להיות שייכים למדינה הזאת במאה אחוז. כל כור ההיתוך של המדינה והחברה הישראלית תמיד היה שיקול בתהליך קבלת ההחלטות אצלנו בבית. הגיוס לקרבי היה מלווה בהמון לבטים וחששות, אבל בסוף כשאתה מגיע לצבא כל מה שאתה רוצה זה להישאר. אתה מחובר לאנשים שאיתך, זה ממש משפחה".
סבו של מיכאל מצד אימו, ניקולאי, לא זכה לעלות לארץ ונפטר בסמוך לעלייה, אולם הוא הותיר אחריו מורשת קרב ורוח צבאית שעברה גם לדורות הבאים, אל מיכאל ואחיו. הסב ניקולאי נולד למשפחה יהודית באוקראינה, שם גדל והתחנך. כשהיה נער בן 17, פרצה מלחמת העולם השניה, והוא גויס לחיל התותחנים של הצבא האדום, ולחם בעיקר בגזרת פולין. לאחר תקופת לחימה ממושכת, נפצע קשה. כשהתאושש מהפציעה, ראה ניקולאי, את השנאה הקשה והאקציות נגד היהודים, והחליט שהוא מציל את עצמו ומשנה את זהותו.
ניקולאי, נולד כדוד, ולאחר שהחליט לשנות את זהותו – החליף גם את שמו, שנשא עימו עד יום מותו. "כשאנחנו נולדנו, ידענו שאנחנו יהודים, הוא לא הסתיר את זהותו יותר, למרות שהחליט להשאיר את שמו 'ניקולאי'", מספר מיכאל. הסב ניקולאי זכה בעיטור גבורה עם סיום המלחמה. "9 במאי היה החג שלו. הוא היה מכין את כל המדליות שקיבל מאז המלחמה, מנקה אותן ולובש את המדים שלו", משחזר מיכאל. "אחד מזיכרונות הילדות החזקים ביותר שלי, היה כשסבא ניקולאי וחבריו הווטרנים היו מתלבשים חגיגי, ויוצאים למצעדי ניצחון ברחבי העיר". לדבריו, חגיגות 9 במאי היו ממש כמו חגיגות העצמאות בישראל.
סיפור נוסף הוא של ערן אינדיך (20) המתגורר בעפולה. הוא נולד בארץ ומשרת היום בנח"ל. הוריו עלו מבלארוס ורוסיה ומיום עלייתם הם מתגוררים בעפולה. לערן שתי אחיות גדולות, והוא בן הזקונים. סבו וסבתו מצד האבא עלו גם הם ארצה בשנת 1994, סבו נחום מתגורר בסמוך אליהם בעפולה, וסבתו נפטרה. "שירות קרבי הוא לא שכיח במיוחד אצלינו בבית, אף אחד לא לחץ עליי לעשות את זה. כן חשוב ללכת לצבא ולשרת את המדינה, אבל רציתי יותר", סיפר ערן לחבריו. לפני הגיוס, עשה שנת שירות בגרעין נח"ל ובסופו, היה צריך להחליט לאן להתגייס. היה לו ברור שהוא הולך לשרת בנח"ל והתגייס לגדוד 50. "השיח בבית תמיד היה סביב הציונות והשורשיות, זו חלקת האלוהים שלנו וחשוב לשמור עליה".
אביו של ערן שירת גם הוא בצבא האדום לפני שעלה לארץ, אולם מורשת הקרב הבין-דורית, הגיעה דווקא מסבא רבא של ערן. שמו היה סשה, כשהיה נער סבל מפלטפוס ולכן קיבל פטור מהצבא. כשמלחמת העולם השנייה פרצה, היה בן 30, והחליט להתגייס צבא האדום למרות מצבו הרפואי. סשה היה תומך לחימה בחזית המזרחית, ולחם נגד יפן האימפריאליסטית. לקראת סוף המלחמה, גייסו אותו לחזית נוספת שבה נלחם נגד הנאצים. בתום המלחמה, זכה סשה בעיטור גבורה. הסב חי עד גיל 100 ושמר על הזהות היהודית שלו תמיד.
פיליפ (35) מתגורר בישוב צופים. פיליפ נולד ברוסיה ועלה ארצה עם משפחתו בשנת 1994 והתגורר עמם בכרמיאל במהלך ילדותו. את שירותו הצבאי החל בשנת 2007 כלוחם ומ"כ בסיירת גבעתי, והיום הוא ממשיך במילואים ובשירות חירום פעיל כבר מתחילת הלחימה. "החלטתי לשרת כלוחם, כי אני אוהב את העם ומורשת ישראל אהבת אמת. עבורי זו התרומה האולטימטיבית לביטחון אזרחי המדינה ולחוסן המנטאלי שלי כאדם", מספר פיליפ, שאחיו משרת בחיל השריון. "אנו גאים להוות דור המשך של לוחמים במשפחה".
סבא רבא של פיליפ ואחיו, מיכאל פדרוביץ' מיכאילוב, נולד ב-1914, והיה מורה למתמטיקה ופיזיקה. את שירותו הצבאי, מילא כקצין בפלוגת הנדסה מיוחדת ותפקד כסגן מפקד פלוגה בצבא האדום. ביוני 1941 נשלח סבו, מיכאל, לחזית המערבית, ובדצמבר 1942 נפצע במהלך מבצע מוצנח.
לאחר החלמתו שב לשדה הקרב על אף שקיבל תפקיד עורפי. סבו לחם בחזית הבלרוסית תקופה ארוכה ופיקד על פעולות התקפיות רבות נגד הנאצים, בהן גם מצא את מותו בקיץ 1943. אחיו הבכור של פיליפ קרוי על שמו - מיכאל ינטיס. מורשת הקרב המשפחתית ממשיכה עם סיפורו של סבא רבא של פיליפ מצד סבתו, פאליק לייבוביץ׳ ינטיס, יליד 1909, גדל בסקוויר, במחוז קייב באוקראינה. סבו של פיליפ נלחם במלחמת החורף בין רוסיה לפינלנד ב-1939, שבה שירת כתותחן, ולמרות שכבר היה מעל גיל הגיוס במלחמת העולם השנייה - התנדב ונשלח לחזית, ונפל באזור סמוֹלנסק.
אלקס ריף, מנכ"לית לובי המיליון, סיכמה: "בימים אלה אנו פועלים למען קידום ושימור סיפורי שורדי השואה ממדינות ברית המועצות לשעבר ככלל וסיפורי הווטרנים בפרט, שכן סיפורם לא מוכר בישראל כלל. חשוב שנעביר את סיפורי השואה וסיפורי הגבורה - גם לדור הצעיר, ולא פחות, חשוב שנדאג שבשנותיהם האחרונות - הם יחיו בכבוד. כיום בישראל חיים 41,500 ניצולי שואה שמקבלים השלמת הכנסה, אשר נמצאים מתחת לקו העוני. כ-80% מתוכם דוברי רוסית. זה הזמן לפעול למען אותם שורדים ואותם וטרנים שחירפו את נפשם. כחלק מהפעילות שלנו למען ניצולי השואה, שחלק גדול מהם אינו יודע עברית, קידמנו מהלך לתרגם את אתר 'כל זכות' לשפה הרוסית, וכיום כ-1,500 עמודים כבר תורגמו, אך לצערי אין תקציב להמשיך את התרגום. עצוב לראות איך גם כיום לאף אחד בממשלה לא אכפת מניצולי השואה בישראל״.
