דרך ארוכה עברה אלישבע רוט עד שרצה במרתון ברלין. ההתאהבות שלה בריצה קשורה באופן הדוק לתקופה הקשה בחייה. "אחרי הלידה של הבת הראשונה שלי נכנסתי לתקופה חשוכה של הפרעות אכילה. זה נמשך כמה שנים", היא מספרת בגילוי לב. "הצוות הרפואי שטיפל בי בהדסה עין כרם שם לו למטרה שאעלה במשקל. לא הצלחתי להכיל מבחינה נפשית את העלייה הזאת, אז ניסיתי לאזן את זה והתחלתי עם ריצות, במטרה לשרוף קלוריות".
עד מהרה, רוט התמכרה לריצה. היום היא כבר לא סופרת קלוריות כשהיא רצה, וניגשת לענף מעמדה בריאה יותר. "זה הפך למשהו יותר תחרותי, מקצועי ומאתגר", היא מסבירה. העיסוק הגלוי שלה בהפרעות האכילה אינו מובן מאליו, בוודאי בהתחשב בכך שהיא משתייכת לציבור החרדי.
גם העובדה שהיא רצה בצורה מקצועית איננה ברורה מאליה, אבל גם לא מפתיעה במיוחד, אם בוחנים לעומק את קורות חייה. רוט היא רואת חשבון, סטייליסטית בוגרת שנקר, אושיית אינסטגרם, רצה למרחקים ארוכים – ומעל הכול אישה שאפתנית ונועזת, שלא מניחה לקשיים נפשיים או לסביבה נוקשה להצר את צעדיה.
לפני כארבעה חודשים היא נבחרה להיות חלק מנבחרת ה"ספיד סקווד" של אדידס – 14 רצים ורצות מהירים מרקעים שונים שנבחרו בידי החברה במטרה לקדם אותם לקראת ריצה במרתון ברלין. "מאות אנשים התראיינו ונבחנו לפרויקט הזה, ואנחנו נבחרנו מתוכם", היא מציינת. "זו הייתה תוכנית אינטנסיבית מאוד, התאמנו שישה ימים בשבוע, כשחלק מהאימונים היו באצטדיון בתל אביב במסגרת קבוצתית ובשאר הימים היינו צריכים להתאמן באופן עצמאי. הייתה מעטפת של תזונאית, טיפולי כוח ופיזיותרפיה".
כבר ארבע שנים שהיא רצה בליווי של מאמנת מקצועית, והשאיפה שלה היא להמשיך ולהתמקצע בתחום. בערב ראש השנה השתתפה במרתון ברלין, ורשמה את התוצאה 3:24:48 שעות, שהייתה מבחינתה הצלחה. "המטרה הייתה לרדת משלוש שעות וחצי. זה מרתון ראשון שלי, הייתי שמרנית ולא רציתי לקחת סיכון, אבל זו יריית הפתיחה מבחינתי", היא מסכמת.
איך הייתה החוויה במרתון עצמו?
"הייתה חוויה מדהימה. היו שם אנרגיות מטורפות. זה משהו שאין בארץ, מבחינת כמות הרצים והעידוד של התושבים. עם כל המעטפת שקיבלנו, זה היה פשוט מדהים".
"מקפידה על הערכים שלי"
רוט נוהגת לרוץ עם חצאית מעל המכנסיים. "אני מקפידה על הערכים שלי, והצניעות היא חלק מהסט הזה", לדבריה. "אני מקפידה על לבוש צנוע, שזה אומר לשים חצאית מעל המכנסיים, וללבוש חולצה ולא רק חלק עליון. הייתי הדתייה היחידה בקבוצת הריצה שלי, זה בלט, והיה לי טוב עם זה".
הבנתי שהכינו לך חצאית מותאמת במיוחד בשבילך.
"האמת שזה היה מטורף. יש מעצבות דתיות שמכינות חצאיות, אבל הן פשוט לא מתאימות אותן לרף התחרותי. ביקשתי מהעוקבות באינסטגרם לקבל המלצות. הצוות של אדידס עוקב אחריי, הוא צפה בסטורי, ולקח את זה צעד קדימה. לא האמנתי שזה יקרה. הם פנו לאדידס העולמית, והמעצבת הראשית יצרה איתי קשר. ישבנו לשיחת זום ועיצבנו ביחד את החצאית שתענה על כל הצרכים של רצה תחרותית – בין אם מדובר בסוג הבד, שיהיה מנדף זיעה, בקלילות של החצאית כדי שלא תאט אותנו בתחרות, או בנוחות שלה".
בשנים האחרונות צף הצורך של יותר ויותר נשים דתיות וחרדיות בביגוד שמצד אחד יעמוד בדרישות הצניעות של ההלכה, ומצד שני יאפשר לקיים פעילות ספורטיבית בצורה נוחה. ענקית הספורט הגרמנית הרימה את הכפפה, והבינה שמדובר באוכלוסייה גדולה שמבקשת מענה – לאו דווקא נשים חרדיות או דתיות, אלא גם כאלה שאינן יהודיות.
יש כאלה שיטענו שהעיסוק שלך בריצה בכל מקרה לא צנוע, כי את רצה לצד גברים.
"אין לי מה להגיד. כל אחד יעשה את מה שטוב לו. אני לא באה לחנך אף אחד, אני באה לעשות את מה שעושה לי טוב, ואם אני לא רואה בזה בעיה – זה שלי. לכל אחד יש את הרבנים שלו. אם מישהי תכתוב לי 'איך את רצה בקבוצה עם גברים?' – אין לי מה להגיד לה. זה שלה, זו דעתה, וזה בסדר גמור".
השכנה שניפצה את כל התקרות
כשמדברים עם רוט, אי אפשר שלא להזכיר את ביטי דויטש – הרצה המצליחה שהוכתרה כאלופת ישראל במרתון, ונאלצה לוותר על השתתפות באולימפיאדת טוקיו רק מפני שריצת המרתון נקבעה לשבת. ההצלחה של דויטש אפילו הביאה לכך שהיא הופיעה בשלטי חוצות, אירוע נדיר כשמדובר באישה חרדית.
3 צפייה בגלריה
ברכה (ביטי) דויטש בראש הפודיום במרתון טבריה. "היא נתנה לנו את האמונה שאישה חרדית יכולה להגיע לשיאים כאלה"
(צילום: ענת מחנאי)
את שואבת מביטי דויטש השראה?
"חד-משמעית. ביטי ניפצה את כל התקרות. זה משהו מטורף. היא נתנה לנו את האמונה שאישה חרדית יכולה להגיע לאולימפיאדה ולשיאים כאלה. ביטי גרה יחסית לידי, הבנות שלנו לומדות באותו בית ספר. אני רואה אותה בריצות פה בבית שמש, והיא פשוט אישה מדהימה".
יצא לך לקבל ממנה עצות?
"אנחנו עוקבות אחת אחרי השנייה, וכשהתאמנתי למרתון היא נתנה לי הרבה טיפים ועידוד. היא כתבה לי בהודעות, 'איזה כיף לראות אותך עושה את הדרך הזאת'. כשחיפשתי חצאית שתתאים לריצות ולא מצאתי, היא הציעה להשאיל לי את החצאית שלה".
"החלטתי לקחת את עצמי בידיים"
היא בת 30, מתגוררת בבית שמש, נשואה ואם לשתי בנות – הגדולה בת שמונה וחצי והקטנה בת חמש. אין לה מרתונים נוספים מתוכננים לעתיד הקרוב. "מבחינת מרתונים אין יעד באופק, מהסיבה הפשוטה שאני צריכה לתת לבעלי ולמשפחה קצת שקט", היא מסבירה. "הם הקריבו הרבה עד עכשיו. המטרה שלי לעונה הקרובה היא להשתתף פה בארץ בחצאי מרתונים ובריצות ל-10 ק"מ ו-5 ק"מ".
על הפרעות האכילה שמהן סבלה בעבר היא משתפת את אלפי עוקביה ברשת החברתית. "כל מי שסבל מהפרעות אכילה אומר שזה עדיין מקונן בפנים. אני כבר לא סופרת קלוריות ולא עושה חשבון לגבי מה שאני אוכלת. אני מרגישה שהריצה מנקה ומאזנת את הנפש, ואני במקום מדהים שלא האמנתי שאני אהיה בו היום", היא אומרת.
השיתוף דורש אומץ.
"לא משהו שמציק או מפריע לי, להפך, אני רואה בזה סוג של שליחות. כשבחורה או אישה שנמצאת במצב דומה שולחת לי הודעה ומשתפת אותי בסיפור שלה – אני מרגישה שאני את שלי עשיתי".
היה שלב בתקופה החשוכה ההיא שבו האנשים סביבך חששו שאת מידרדרת לתהום?
"האמת היא שהייתי מודעת לעצמי. לא הגעתי למצב בלתי הפיך והרסני, ולא אושפזתי. כן טופלתי בבית חולים. פניתי בעצמי לקבלת עזרה. בעלי ואמא שלי היו מודעים למצב, אבל לא לחצו עליי. הם נתנו לי את הגיבוי, המרחב, התמיכה וההכלה שהייתי זקוקה לה באותה תקופה. יום אחד קמתי והרמתי טלפון למרפאה להפרעות אכילה. החלטתי לקחת את עצמי בידיים".
"אבא שלי חושב שאני משוגעת"
כאמור, בריצה היא עוסקת במקביל לעבודתה כרואת חשבון. "אני עובדת כחשבת בקבוצת חברות, תפקיד בכיר ואינטנסיבי מאוד. גם ככה אני לא בבית כל כך הרבה. כשמצטרפת לזה תוכנית למרתון שהיא אינטנסיבית מאוד, זה אומר שבעלי צריך לקחת את הבנות למוסדות החינוך ולהיות איתן. כל ההווי של החיים משתנה סביב המרתון, כי צריך לישון מוקדם וגם התזונה משתנה. יש פה סוג של מחיר שכולנו שילמנו, וצריך לקחת אותו בחשבון".
כשהחליטה להיות גם סטייליסטית, הלכה ללמוד בשנקר. "כשהתחלתי לעסוק בסטיילינג ובאופנה, הבנתי שאם אני רוצה למנף את זה, אני חייבת את התעודה הזו. אני פרפקציוניסטית, רציתי ללמוד במקום הכי טוב שיש ולהתמקצע".
איך מתייחסים במשפחה לעיסוק שלך בריצה?
"אמא שלי ממש מעריצה. אבא שלי חושב שאני משוגעת. הוא צוחק ואומר: 'די, את יותר מדי בתוך זה, ובסופו של דבר זה יפגע לך בגוף'. אבל בסדר, מי שלא בתוך העולם הזה, לא יודע".
ואיך הילדות מתייחסות לזה?
"הן גאות מאוד. האמת היא שהריצה היא חלק בלתי נפרד מהבית, אני משתדלת לרוץ עם הבת הגדולה, והיא רוצה גם כן להתחיל להתחרות. הן גדלות לתוך זה, ורואות דוגמה אישית בבית".
מה היעדים שלך לעתיד?
"בעיקר להתקדם ולשבור את השיאים של עצמי. יש כאלה שמציעים לי לפתוח קבוצת ריצה לנשים חרדיות, אני לא יודעת אם זה יקרה. יש לי עוד תחביבים ועיסוקים, ומאתגר לשלב את הכול ביחד".
