את רינה פירסטנברג, "האמא של הגבעטרון", נדמה שאין צורך להציג. האישה שהפכה את קבוצת הצעירים והצעירות מגבע ללהקה מיתולוגית ולזוכת פרס ישראל, נפטרה לפני כ-20 שנים והותירה אחריה פסקול ישראלי שכולל את "ים השיבולים", "הוי ארצי מולדתי" ועוד קלאסיקות שהיו בין סמליה של ארץ ישראל היפה. אלא שלרינה למשפחת בן יהודה, ממייסדי קיבוץ גבע, היה אבא בשם מרדכי בן יהודה – שסיפורו המרתק לא מוכר.
זהו סיפור מופלא על אדם שנולד בשם סלומון חסין, והתגלגל מסיביר למחנות שבויים, עד להקמת קבוצת גבע והפיכתו לאביהם של מייסדי הגבעטרון. בשיחה עם ynet מספר נכדו, אבשי בן יהודה (75) – בן לבנו עמוס וחבר בגבעטרון, כמו אביו ודודותיו – את קורות חייו המופלאים של הסבא, שהיה ממקימי אחד הקיבוצים המוקדמים והחשובים בארץ ישראל.
הסב זכה להיות חלק מהיישוב העברי המתחדש בארץ, אבל נפטר לפני שהספיק לראות את מדינת ישראל קמה. הנכד מקיבוץ גבע, החוגג בימים אלה מאה שנים להיווסדו עם קיבוצי הגלבוע ועמק חרוד, מציין כי כל צאצאיו של מרדכי, סבו, המגיעים עד לדור חמישי, חיים "כאן על הגבעה". אבשי עצמו, כמו אביו, עבד בגבע כחקלאי עד ליציאתו לפנסיה.
סוציאליסט בנשמה
בעיר סמולנסק, מערבית למוסקבה, נולד בשנת 1897 ילד בשם סלומון חסין. המשפחה הייתה יהודית, אך לא עשתה "עניין גדול" מיהדותה. סלומון כלל לא שמע על ארץ ישראל, וכשהיה בן 13 הצטרף למפעל סמוברים (מֵחם התה הרוסי) של אביו. שם, כסוציאליסט בנשמתו, לא חשש לארגן שביתת פועלים בארגון. בעיני המשטרה "המרד" פחות מצא חן, והוא הושלך לסיביר.
4 צפייה בגלריה
מימין: הלה קלינסקי בן יהודה. משמאל: מרדכי בן יהודה בצעירותו, לפני שהכירו, כשעוד נקרא סלומון חסין
(באדיבות המשפחה)
בערבות הקפואות של סיביר עברו עליו ארבע שנים, והוא היה שם כאשר מלחמת העולם הראשונה פרצה. הרוסים שהצטרפו למלחמה הכריזו כי אסיר שישרת בצבא ויישאר בחיים – ישוחרר בתום המלחמה. סלומון ניצל את ההזדמנות והתגייס.
הגדוד של סלומון נלחם נגד הטורקים ונחל כישלון חרוץ. הגדוד כולו נפל בשבי, והטורקים החליטו להשתמש בשבויים ככוח עזר הנדסי. התפקיד שלהם היה לפנות ולהכשיר מחדש את הבתים הריקים של הארמנים שהושמדו בידי הטורקים, במה שהוכר מאוחר יותר בשם "רצח העם הארמני".
באותו יום נפטר חייל עברי בשם מרדכי בן יהודה. השומרים מיהרו לקברו בשקט, ואת תעודותיו העבירו לשבוי חסין – שנקרא מאז מרדכי בן יהודה. הוא מצידו פשט את בגדיו, הניח אותם על שפת הנילוס, ואליהם צירף מכתב התאבדות
משם הועבר הגדוד לארץ ישראל, אל שטח שנמצא היום בצפון רמת הגולן, במטרה להילחם באנגלים. גם בקרב הזה הגדוד של סלומון לא הראה יכולת לחימה משובחת, והוא נפל כולו בידיהם של האנגלים.
המפקדים הבריטים, שזיהו שלפניהם חיילים ממוצא רוסי (מדינה שהייתה בעלת ברית במלחמת העולם הראשונה), החליטו לשחרר את השבויים – אך קודם לכן ביקשו לברר פרט אחד חשוב: האם יש קומוניסטים בקהל? סלומון, איש ישר עד כאב וקומוניסט נלהב, הרים את ידו ללא היסוס.
שאר השבויים שוחררו לאלתר – וסלומון נלקח בשבי, שוב, הפעם בידי האנגלים. הוא נשלח עם מחנה שבויים אל שפת הנילוס, סמוך לבירה המצרית קהיר. שם, במאורע מופלא או מוזר – תבחרו אתם – הפך סלומון חסין למרדכי בן יהודה.
שירים ביידיש על שפת הנילוס
במחצית השנייה של העשור השני במאה ה-20, הוקמו הגדודים העבריים. זאב ז'בוטינסקי ויוסף טרומפלדור, שהאמינו בחשיבות שילובם של גדודי חיילים יהודים במסגרת הצבא הבריטי, קיוו שביום מן הימים יהפכו אלה לכוח צבאי עצמאי שיגן על היישוב העברי. אחד מהגדודים נשא את השם "הראשון ליהודה", והוא סייע לכוחות הבריטיים לשמור על הסדר באזור. בין תפקידיו של הגדוד היה שעל מחנה השבויים שבו שהה סלומון חסין.
מרדכי בן יהודה, שבחר להישאר בשמו החדש, הביא עם הלה שלושה ילדים לעולם: עמוס בן יהודה, ורד אבן צור ורינה פירסטנברג. שלושתם היו לחברי להקת הגבעטרון, והאחרונה ניהלה אותה למעלה מארבעה עשורים
באחד הלילות נישא קול זמרה ברוח, והחיילים העבריים נדהמו לגלות שמשפת הנילוס מגיעים קטעי שירה ביידיש. הם ניגשו למקום וגילו את השבוי חסין, שר שירים חסידיים מבית אבא בשפה היהודית. "אנו מוכרחים לשחרר אותו", אמרו החיילים, "הוא אחינו. אבל איך? הוא שבוי מלחמה".
עד מהרה נרקם רעיון: באותו יום נפטר, אולי ממחלה, חייל עברי בשם מרדכי בן יהודה. השומרים מיהרו לקברו בשקט, ואת תעודותיו העבירו לשבוי חסין – שנקרא מאז מרדכי בן יהודה. הוא מצידו פשט את בגדיו, הניח אותם על שפת הנילוס, ואליהם צירף מכתב התאבדות שבו הסביר כי חייו כשבוי לאורך שנים כה ארוכות נמאסו עליו, הוא אינו רואה אופק בהיר בעתידו ובוחר ליטול את נפשו בכפו. לסיום, ביקש להעביר את מכתב הפרידה להוריו הזקנים בסמולנסק.
המזימה צלחה, הכוחות הבריטיים שוכנעו שהשבוי סלומון כבר אינו בין החיים, ומרדכי בן יהודה נולד מחדש – ושב עם חבריו מהגדוד העברי לפלשתינה.
מכינרת לגבע
בפלשתינה התיישב בן יהודה במושבה כנרת, שם עבד כעגלון. הוא הוביל חביות מים והיה מסוללי כביש צמח, הכביש הראשון בארץ ישראל שנסלל בידי חלוצים עבריים. באחד הלילות פגש בחבורת חלוצים שרה סביב מדורה, והוא – שהחזיק במנדולינה, כלי מוזיקלי רב ערך – הוזמן להצטרף.
סביב המדורה ישבה חלוצה יפהפייה, יהודיה מבשם הלה קלינסקי. השניים התאהבו ונישאו. זמן קצר לאחר מכן, טיפסו בני הזוג על העגלה הראשונה שנסעה לעמק יזרעאל, ובצוותא עם חברים וחברות נוספים הקימו את קבוצת גבע, על שם הגבעה שעליה עמדו.
מרדכי בן יהודה, שבחר להישאר בשמו החדש, הביא עם הלה שלושה ילדים לעולם: עמוס בן יהודה, ורד אבן צור ורינה פירסטנברג. שלושתם היו לחברי להקת הגבעטרון, והאחרונה ניהלה אותה למעלה מארבעה עשורים.
"במלחמת העולם השנייה התנדב סבא שוב לצבא הבריטי, ובמהלך הקרבות הגיע לקהיר. הוא ערך שם חיפוש והגיע לקברו של מרדכי בן יהודה, החייל שעל שמו הוא נקרא. את משפחתו איננו מכירים"
הגבעטרון החלה את דרכה מאירוע חנוכת מגרש כדורסל בגבע, כאשר דידי מנוסי, בן הקבוצה, כתב עבורם את השיר הראשון. חברי הלהקה המשיכו לעבוד בעבודות היומיומיות של הקיבוץ (רינה, למשל, עבדה במטבח ועמוס בן יהודה כחקלאי וכעובד מוסך). שאר קורותיהם הפכו לאבן דרך מרכזית בתרבות הישראלית של המדינה העברית החדשה.
בחזרה לקהיר
מרדכי בן יהודה לקה בליבו בשנת 1946, ונפטר כשהוא בן 49 שנים בלבד. "סבא התחיל כחקלאי, אך בהמשך ניהל את אגודת המים והיה אחראי על הקידוחים הראשונים באזור", מספר אבשי על חייו של סבו בקיבוץ.
"הוא היה איש ישר באופן קיצוני. כשהוא נהג באוטו הראשון של 'גבע', פגש אותו חבר כשהוא מטפס ברגליו לראש גבעה כדי לבחון באר כלשהי, והמכונית נותרה למטה. 'מדוע אתה מטפס ברגליך? הלוא ליבך חלש', תמה החבר, וסבא השיב: 'אתה יודע כמה עולים הצמיגים של המכונית? אלה כספי ציבור'".
השבוע נערך אירוע לחגיגות 100 שנה למועצה האזורית גלבוע, באמפי מקהל בעין חרוד, ששימש בשנות ה-60 כמחצבה והפך לאמפיתיאטרון המונה כ-7,000 מקומות ישיבה. באירוע, שהתקיים במעמד נשיא המדינה יצחק הרצוג ובסימן הצדעה ל-100 שנות התיישבות וחיים משותפים, השתתפו להקת הגבעטרון כמובן, וכן הזמר אברהם טל ושלמה בראבא בדמותו האייקונית של יאצק הקיבוצניק.
סבך פגש פעם את משפחתו של מרדכי בן יהודה המקורי?
"במלחמת העולם השנייה התנדב סבא שוב לצבא הבריטי, ובמהלך הקרבות הגיע לקהיר. הוא ערך שם חיפוש והגיע לקברו של מרדכי בן יהודה, החייל שעל שמו הוא נקרא. את משפחתו איננו מכירים. יש לי חלום להגיע לבית הגדודים העבריים במושב אביחיל ולנסות לאתר את בני משפחתו של האיש שעל שמו אנחנו קרויים".
